מְתִיב רַבִּי זֵירָא; ״יָצְאוּ עֵדִים זוֹמְמִין שֶׁאֵין בָּהֶן מַעֲשֶׂה״. וְאַמַּאי? הָא לֵיתַנְהוּ בַּלֵּב!

מתיב [מקשה] ר' זירא ממה ששנינו: יצאו עדים זוממין מכלל מביאי קרבן חטאת לפי שאין בהן מעשה. ויש לשאול: ואמאי [מדוע] נאמר כן? והרי מה שעשו בדיבור היה, ועקימת שפתיהם תהא נחשבת מעשה, הא ליתנהו [הרי אינם] בין אלה שעבירתם היא בלב, שהרי הם חייבים על מה שאמרו בפיהם, ולא על מה שהיה בלבם!

אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי עֵדִים זוֹמְמִין הוֹאִיל וְיֶשְׁנוֹ בְּקוֹל.

אמר רבא: שאני [שונים] עדים זוממין הואיל וישנו בקול, כלומר, בעדות (ובעדים זוממים) עיקר הדבר שעושים הוא השמעת קול דבריהם, ואין חילוק אם עשו או לא עשו מעשה בשפתיים, וכיון שהדבר תלוי בקול, הרי קול אין בו ממש.

וְקוֹל לְרַבִּי יוֹחָנָן לָאו מַעֲשֶׂה הוּא? וְהָא אִיתְמַר: חֲסָמָהּ בְּקוֹל וְהִנְהִיגָהּ בְּקוֹל, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר.

ושואלים: וקול לשיטת ר' יוחנן, שבה אנו דנים, לאו [לא] מעשה הוא? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה: אם אדם, ברצותו למנוע מבהמה שתאכל בשעת דישתה, ולכך חסמה בקול, שלא חסמה במכשיר אלא גער בה בכל פעם שרצתה לאכול. השאלה היא האם עבר בכך על "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד). וכן אם הנהיגה בקול בצמד בהמות שהן כלאיים, האם עובר בכך משום "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב, י). ר' יוחנן אמר: חייב, שלדעתו העושה בקולו כעושה מעשה בגופו, וריש לקיש אמר: פטור.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, עֲקִימַת פִּיו הָוֵי מַעֲשֶׂה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר, עֲקִימַת פִּיו לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה.

והסברנו כי ר' יוחנן אמר חייב, משום שעקימת פיו בדיבורו הוי [הריהי] מעשה. ריש לקיש אמר פטור, שלדעתו עקימת פיו לא הוי [אינה] מעשה. והרי שלדעת ר' יוחנן דבר הנעשה על ידי קול נחשב כמעשה!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי עֵדִים זוֹמְמִין, הוֹאִיל וְיֶשְׁנָן בִּרְאִיָּה.

אלא אמר רבא: יש לתרץ באופן אחר, שאני [שונים] עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, כלומר, העדות תלויה לא רק בדברי העדים אלא גם בראיה שמעידים שראו, וכיון שראיה אין בה מעשה הרי שמעיקר מהותה אין העדות נחשבת מעשה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״בַּעַל אוֹב – זֶה הַמְדַבֵּר בֵּין הַפְּרָקִים וּמִבֵּין אַצִּילֵי יָדָיו. יִדְּעוֹנִי – זֶה הַמַּנִּיחַ עֶצֶם יָדוּעַ בְּפִיו, וְהוּא מְדַבֵּר מֵאֵלָיו״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בעל אוב — זה הגורם שישמע קול המת מדבר בין הפרקים אברי גופו, או מבין אצילי ידיו (מבית השחי). ידעוני — זה המניח עצם של חיה הקרויה "ידוע" בפיו, והוא מדבר מאליו.

מֵיתִיבִי: ״וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ״. מַאי לָאו דְּמִשְׁתָּעֵי כִּי אוֹרְחֵיהּ? לָא, דְּסָלֵיק וְיָתֵיב בֵּין הַפְּרָקִים וּמִשְׁתָּעֵי.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה שנאמר: "והיה כאוב מארץ קולך" (ישעיה כט, ד), מאי לאו דמשתעי כי אורחיה [האם לא הכוונה באוב שהמת מדבר כדרכו] מן הקבר? ודוחים: לא, דסליק ויתיב [שעולה המת על ידי הכישוף ויושב] בין הפרקים של בעל האוב ומשתעי [ומדבר].

תָּא שְׁמַע: ״וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ״. מַאי לָאו דְּמִשְׁתָּעֵי כִּי אוֹרְחֵיהּ? לָא, דְּיָתֵיב בֵּין הַפְּרָקִים וּמִשְׁתָּעֵי.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר בדברי האשה בעלת האוב: "ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים מן הארץ" (שמואל א' כח, יג), מאי לאו דמשתעי כי אורחיה [האם לא מדובר שם שהמת מדבר כדרכו]? ודוחים: לא, דיתיב [שיושב] בין הפרקים של בעל האוב ומשתעי [ומדבר].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״בַּעַל אוֹב, אֶחָד הַמַּעֲלֶה בִּזְכוּרוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁאָל בְּגוּלְגּוֹלֶת. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? מַעֲלֶה בִּזְכוּרוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה כְּדַרְכּוֹ, וְאֵינוֹ עוֹלֶה בַּשַּׁבָּת. נִשְׁאָל בְּגוּלְגּוֹלֶת, עוֹלֶה כְּדַרְכּוֹ, וְעוֹלֶה בַּשַּׁבָּת״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בעל אוב כולל אחד המעלה ומושיב את המת בזכורו (על זכרותו) שהוא מין כישוף, ואחד הנשאל בגולגולת של המת. ומה ההבדל בין זה לזה? מעלה בזכורו — אינו עולה המת כדרכו, אלא נראה הפוך ואינו עולה ביום השבת. ואילו נשאל בגולגולת — המת עולה כדרכו ועולה בשבת.

עוֹלֶה? לְהֵיכָא סָלֵיק? הָא קַמֵּיהּ מַנַּח! אֶלָּא, אֵימָא: עוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ, וְעוֹנֶה בַּשַּׁבָּת.

על לשון הדברים תוהים: כיצד אפשר לומר עולה?! להיכא סליק [להיכן הוא עולה]? הא קמיה מנח [הרי הגולגולת לפניו היא מונחת]! אלא אימא [אמור כך]: עונה כדרכו ועונה בשבת.

וְאַף שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ: ״וּמַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם״? אָמַר לוֹ: ״וּמַה גְּבַר מִגּוּבְרִין״? אָמַר לֵיהּ: ״דְּמָרֵי צָבֵי״. ״שַׁבָּת נַמִי, דְּמָרֵי צָבֵי״.

כיון שהוזכר הדבר בענין המת שאינו עולה בשבת, מספרים: אף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע נציב רומא את ר' עקיבא. אמר לו: ומה יום מיומים, כלומר, במה מיוחד יום השבת משאר הימים? אמר לו ר' עקיבא: ומה גבר מגוברין [איש מאנשים]? כלומר, במה מכובד אתה מאחרים? אמר ליה [לו]: דמרי צבי [שאדוני רצה בכך]. אמר לו ר' עקיבא: שבת נמי דמרי צבי [גם כן שהאדון רצה בכך] וקידש את היום.

אֲמַר לֵיהּ: ״הָכִי קָאָמִינָא לָךְ: מִי יֵימָר דְּהָאִידָנָא שַׁבְּתָא״? אָמַר לוֹ: ״נְהַר סַבַּטְיוֹן יוֹכִיחַ, בַּעַל אוֹב יוֹכִיחַ, קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין מַעֲלֶה עָשָׁן בַּשַּׁבָּת״. אָמַר לוֹ: ״בִּיזִּיתוֹ, בִּיַּישְׁתּוֹ, וְקִילַּלְתּוֹ״.

אמר ליה [לו] טורנוסרופוס: הכי קאמינא [כך אומר אני] לך, זו היא עיקר שאלתי: מי יימר דהאידנא שבתא [מי יאמר שעכשיו שבת], שמא יום אחר בשבוע הוא שבת? אמר לו: נהר סבטיון יוכיח שהוא שובת ביום השבת דווקא, בעל אוב יוכיח שאינו עולה ביום השבת, קברו של אביו של טורנוסרופוס יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת אף שמעלה עשן כל השבוע שכן הוא נידון בגיהנום. אמר לו טורנוסרופוס: על ידי כך ביזיתו לאבי, ביישתו ברבים, וקיללתו שאמרת שוודאי נידון בגיהנום.

שׁוֹאֵל אוֹב, הַיְינוּ ״וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים״!

ושואלים: שואל אוב היינו [הרי זה] לכאורה "ודרש אל המתים"!

דּוֹרֵשׁ לְמֵתִים, כִּדְתַנְיָא: ״׳וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים׳ – זֶה הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ וְהוֹלֵךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה.

ומסבירים: דורש למתים ענין אחר הוא, כדתניא [וכפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר: "ודרש אל המתים" (דברים יח, יא) — זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, ויוכל להקשיב למה שאומרים המתים.

וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה הָיָה בּוֹכֶה, וּמָה הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה – שׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה, הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טָהֳרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתֵינוּ גָּרְמוּ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כִּי [אִם] עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם׳״.

וכשהיה ר' עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה ואומר: ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה — שורה עליו רוח טומאה והדבר מועיל, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה — על אחת כמה וכמה שרוח טהרה היתה צריכה לשרות עליו. אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שאיננו זוכים לרוח קדושה וטהורה, שנאמר: "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע

אָמַר רָבָא: אִי בָּעוּ צַדִּיקֵי בָּרוּ עָלְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים״ וגו׳.

"(ישעיה נט, ב). אמר רבא: אי בעו צדיקי, ברו עלמא [אם היו הצדיקים רוצים, היו בוראים עולם], שנאמר: "כי אם עונתיכם היו מבדלים ביניכם לבין אלהיכם

רָבָא בְּרָא גַּבְרָא, שְׁדַרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. הֲוָה קָא מִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, וְלָא הֲוָה קָא מַהֲדַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״מִן חַבְרַיָּא אַתְּ, הֲדַר לַעֲפָרִיךְ״.

"(ישעיה נט, ב). כלומר, צדיק שאין בו עוונות אין הבדל בינו ובין ה', וכשם שה' בורא עולם אף צדיק יכול לברוא עולם. ואכן מסופר: רבא ברא גברא [אדם, גולם] בשימוש כוחות של קדושה. שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] ר' זירא. הוה קא משתעי בהדיה [היה מדבר איתו] ר' זירא, ולא הוה קא מהדר ליה [היה עונה לו]. אמר ליה [לו]: מן חבריא את [מן החבורה אתה], כלומר, נבראת על ידי מבני החבורה, אחד החכמים, הדר לעפריך [חזור לעפרך].

רַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעֲיָא הֲווּ יָתְבִי כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְעָסְקִי בְּסֵפֶר יְצִירָה, וּמִיבְרוּ לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלִי לֵיהּ.

ועוד מסופר: רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי [היו יושבים] כל מעלי שבתא ועסקי [ערב שבת ועוסקים] בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה [והיה נברא להם עגל משולש, ואוכלים אותו] לכבוד השבת. דברים אלה מסופרים על מנת לחזק את הענין שאמרנו שהצדיקים יכלו לברוא עולם אם היו רוצים.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳מְעוֹנֵן׳. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה הַמַּעֲבִיר שִׁבְעָה מִינֵי זְכוּר עַל הָעַיִן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה הַמְחַשֵּׁב עִתִּים וְשָׁעוֹת, וְאוֹמֵר: הַיּוֹם יָפֶה לָצֵאת. לְמָחָר יָפֶה לִיקַּח. לִמּוּדֵי עַרְבֵי שְׁבִיעִיּוֹת חִטִּין יָפוֹת. עִיקּוּרֵי קִטְנִיּוֹת מִהְיוֹת רָעוֹת״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מהו מעונן הנזכר בתורה ("לא ימצא בך... מעונן". דברים יח, י)? ר' שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור (זרע) על העין כדי לעשות כשפים. וחכמים אומרים: מעונן זה האוחז את העינים כאילו עושה כשפים. ר' עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות ("מעונן" מלשון עונות), ואומר: היום מזלו יפה לצאת לדרך, למחר יפה ליקח (לקנות) בהצלחה. או אומר לימודי (רגילים) ערבי שביעיות חיטין להיות יפות, כלומר, שבערב שנת השמיטה יבול החיטים הוא מוצלח, עיקורי קטניות מהיות רעות, כלומר, כאשר עוקרים קטניות ממקומן ואין קוצצים אותן, אינן נעשות רעות ואינן נרקבות, וכיוצא בזה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳מְנַחֵשׁ׳. זֶה הָאוֹמֵר: ׳פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו׳, ׳מַקְּלוֹ נָפְלָה מִיָּדוֹ׳, ׳בְּנוֹ קוֹרֵא לוֹ מֵאַחֲרָיו׳, ׳עוֹרֵב קוֹרֵא לוֹ׳, ׳צְבִי הִפְסִיקוֹ בַּדֶּרֶךְ׳, ׳נָחָשׁ מִימִינוֹ׳, וְ׳שׁוּעָל מִשְּׂמֹאלוֹ׳,

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנחש האמור בתורה (דברים יח, י) זה הסומך על סימנים של ניחוש, כגון האומר: אם פתו נפלה מפיו — סימן רע הוא, ואם מקלו נפלה מידו — סימן רע, וכן אם בנו קורא לו מאחריו סימן הוא שצריך לחזור מדרכו, עורב קורא לו, או שצבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו, וסומך על אלה שהם סימנים רעים, ומפסיק לעשות את שהוא עושה.