אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ לְכוֹמָרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ״.

אמר ר' ינאי: אינו חייב על מסירה למולך עד שימסרנו את בנו לכומרים, שנאמר: "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא יח, כא), הרי שהאיסור קשור בנתינה — מסירה לכמרי המולך.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״יָכוֹל הֶעֱבִיר וְלֹא מָסַר, יְהֵא חַיָּיב. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳לֹא תִתֵּן׳. מָסַר לַמּוֹלֶךְ, וְלֹא הֶעֱבִיר, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳לְהַעֲבִיר׳. מָסַר, וְהֶעֱבִיר שֶׁלֹּא לַמּוֹלֶךְ, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳לַמֹּלֶךְ׳.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יכול העביר את בנו באש ולא מסר אותו לכמרי המולך יהא חייב? — תלמוד לומר: "לא תתן", כלומר, נתינה מעכבת. מסר למולך ולא העביר באש, יכול יהא חייב? — תלמוד לומר: "להעביר" שאף העברה מעכבת. מסר והעביר שלא למולך אלא לעבודה זרה אחרת, יכול יהא חייב? — תלמוד לומר: "למלך".

מָסַר, וְהֶעֱבִיר לַמּוֹלֶךְ, וְלֹא בָּאֵשׁ, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב. נֶאֱמַר כָּאן: ׳לְהַעֲבִיר׳, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ׳לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ׳, מַה לְּהַלָּן בָּאֵשׁ, אַף כָּאן בָּאֵשׁ, וּמַה כָּאן מוֹלֶךְ, אַף לְהַלָּן מוֹלֶךְ״.

מסר והעביר למולך ולא העביר באש, יכול יהא חייב? — נאמר כאן "להעביר" ונאמר להלן "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י), מה להלן העברה זו היא באש דווקא, אף כאן באש. ומה כאן מדובר שמעביר למולך, אף להלן מולך דווקא.

אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: הֶעֱבִיר כָּל זַרְעוֹ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִזַּרְעֲךָ״, וְלֹא כָּל זַרְעֲךָ.

אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: אדם שהעביר את כל זרעו למולך — פטור, שנאמר "מזרעך" לצמצם: ולא כל זרעך.

בָּעֵי רַב אַשִׁי: הֶעֱבִירוֹ סוּמָא, מַהוּ? יָשֵׁן, מַהוּ? בֶּן בְּנוֹ וּבֶן בִּתּוֹ, מַהוּ?

בעי [שאל] רב אשי: העביר את הבן והוא, הבן, סומא מהו? או שמעבירו כשהוא ישן, מהו הדין בכגון זה? האם צריך שיהא הבן מסוגל לעבור בעצמו, או שאין זה מעכב? וכן אם העביר את בן בנו או את בן בתו מהו?

תִּפְשׁוֹט מִיהָא חֲדָא, דְּתַנְיָא: ״׳כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ׳. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ‘לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ׳, אֵין לִי אֶלָּא בְּנוֹ וּבִתּוֹ. בֶּן בְּנוֹ וּבֶן בִּתּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ׳״.

ומשיבים: תפשוט מיהא חדא [תפתור לפחות אחת] משאלות אלה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "כי מזרעו נתן למלך" (ויקרא כ, ג), מה תלמוד לומר בתוספת זו? — לפי שנאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש", אין לי ללמוד מכאן אלא איסור כשמעביר בנו ובתו בלבד, ואולם בן בנו ובן בתו מנין שחייב אף עליהם? — תלמוד לומר: "בתתו מזרעו" (ויקרא כ, ד), ו"מזרעו" כולל גם את אלה, ואם כן נפתרה אחת משאלותיו של רב אשי.

תַּנָּא פְּתַח בְּ״כִּי מִזַּרְעוֹ״, וְסָלֵיק ״בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ״!

ושואלים: ה תנא פתח את דרשתו ב"כי מזרעו" וסליק [וגמר] בדרשה מן הכתוב "בתתו מזרעו", ומפני מה הביא ראיה משני פסוקים שונים?!

דְּרָשָׁה אַחֲרִינָא הוּא: ״׳זַרְעוֹ׳. אֵין לִי אֶלָּא זֶרַע כָּשֵׁר. זֶרַע פָּסוּל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ׳״.

ומסבירים: דרשה אחרינא הוא [אחרת היא] שנאמרה על הפסוק השני, ונשמטה מן הברייתא. וכך יש להשלים: ממה שנאמר "זרעו" הייתי אומר שאין לי אלא זרע כשר, כלומר, צאצאיו שנולדו לו מאשה הנשואה לו כדין, ואולם זרע פסול כגון ממזרים שלו מנין שחייב עליהם? תלמוד לומר: "בתתו מזרעו" לומר כל שהוא מזרעו חייב עליו.

אָמַר רַב יְהוּדָה: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲבִירֶנּוּ דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה. הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר אַבַּיֵי: שִׂרְגָא דְּלִיבְנֵי בְּמִצְעֵי, נוּרָא מֵהַאי גִּיסָא, וְנוּרָא מֵהַאי גִּיסָא.

אמר רב יהודה: אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] דרך העברה? אמר אביי: שרגא דליבני במיצעי [שורת לבנים באמצע], נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא [אש מצד זה ואש מצד זה], ודרך העברה באש היא שמעבירו בהליכה על גבי שורת הלבנים בין שתי המדורות.

רָבָא אָמַר: כְּמַשְׁוַורְתָּא דְּפוּרַיָּא.

רבא אמר: כמשוורתא דפוריא [כמו הקפיצות של פורים], שנהגו להדליק מדורה בתוך גומה וילדים היו משתעשעים בפורים בקפיצה מעל המדורה, וכאשר מעביר את בנו בתוך האש באופן זה הוא הנקרא דרך העברה.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: ״אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲבִירֶנּוּ דֶּרֶךְ עֲבָרָה. הֶעֱבִירָהּ בָּרֶגֶל, פָּטוּר.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא, ששנינו: אינו חייב עד שיעבירנו דרך עברה. העבירה ברגל — פטור. הרי שדרך העברה זו בקפיצה היא ולא בהליכה, ושלא כדברי אביי.

וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ. הָא כֵּיצַד? בְּנוֹ וּבִתּוֹ – חַיָּיב. אָבִיו, וְאִמּוֹ, אָחִיו, וַאֲחוֹתוֹ – פָּטוּר. הֶעֱבִיר עַצְמוֹ, פָּטוּר. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב.

ועוד שנינו באותה ברייתא: אינו חייב אלא על יוצאי יריכו. הא [הרי] כיצד? — העביר את בנו או בתו — חייב, העביר את אביו ואמו אחיו ואחותו שאינם מזרעו — פטור. העביר עצמו למולך — פטור, ור' אלעזר בר' שמעון מחייב כשמעביר עצמו.

אֶחָד לַמּוֹלֶךְ וְאֶחָד לִשְׁאָר עֲבוֹדָה זָרָה חַיָּיב. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לַמּוֹלֶךְ, חַיָּיב, שֶׁלֹּא לַמּוֹלֶךְ פָּטוּר״.

אחד המעביר למולך ואחד לשאר עבודה זרה — חייב. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: למולך — חייב, שלא למולך — פטור.

אָמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא: ״לֹא יִמָּצֵא בְךָ״, ״בְךָ״ – בְּעַצְמְךָ.

אמר עולא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר בר' שמעון המחשב את מעביר עצמו: אמר קרא [הכתוב] "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י), והוא דורש: "בך" — בעצמך, שאף הוא בכלל האיסור.

וְרַבָּנַן לָא דָּרְשִׁי ״בְּךָ״? וְהָתְנַן: ״אֲבֵידָתוֹ וַאֲבֵידַת אָבִיו, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת״. וְאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא? וְאָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר קְרָא: ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל כָּל אָדָם.

ושואלים: ורבנן לא דרשי [וכי חכמים אינם דורשים] "בך" במובן של בעצמך? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אבידתו שלו ואבידת אביו שמצאן יחד וצריך לטרוח ולהשיבן — אבידתו שלו קודמת. ואמרינן [ואמרנו] כשעסקנו באותה משנה: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ואמר רב יהודה: אמר קרא [הכתוב] "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד) — שלו קודמת לשל כל אדם. ולכאורה הראיה היא ממה שנאמר "לא יהיה בך", בך — בעצמך, שאתה עצמך צריך לדאוג שלא תהיה אביון, ומכאן שחכמים דורשים "בך"!

וְהָתָם מֵ״אֶפֶס״.

ודוחים: והתם [ושם] הלימוד הוא ממה שנאמר "אפס", שהוא ביטוי של צמצום והגבלה, לומר כי עליו לדאוג שלא יהא אביון, ולהתחיל ממנו עצמו.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ כְּרִיתוֹת בַּעֲבוֹדָה זָרָה לָמָּה?

אמר ר' יוסי בר' חנינא: שלש כריתות שנאמרו בעבודה זרה, שנאמרו פעמיים במולך ("ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו". ויקרא כ, ג. "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו". ויקרא כ, פסוק ה), ופעם במגדף ("את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". במדבר טו, ל), למה?

אַחַת לִכְדַרְכָּהּ, וְאַחַת לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאַחַת לַמּוֹלֶךְ.

— אחת למי שעובדה כדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת למולך.

וּלְמַאן דְּאָמַר מוֹלֶךְ עֲבוֹדָה זָרָה הִיא, כָּרֵת בַּמּוֹלֶךְ לָמָּה לִי? לְמַעֲבִיר בְּנוֹ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שמולך עבודה זרה היא כשאר עבודות זרות, כרת מיוחד במולך למה לי? ומשיבים: למעביר בנו שלא כדרכה, שלשיטה זו המעביר בנו באש לכל עבודה זרה אף שאינו כדרך עבודתה, כיון שהתורה אסרה מעשה זה — חייב.

וּלְמַאן דְּאָמַר, מְגַדֵּף עֲבוֹדָה זָרָה הִיא, כָּרֵת בִּמְגַדֵּף לָמָּה לִי?

ושואלים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שמגדף שנאמר בתורה עבודה זרה היא ואינו איסור מיוחד, אם כן כרת מיוחד במגדף למה לי?

לְכִדְתַנְיָא: ״׳הִכָּרֵת תִּכָּרֵת׳, ׳הִכָּרֵת׳ – בָּעוֹלָם הַזֶּה. ׳תִּכָּרֵת׳ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

ומשיבים: לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] בענין זה. שיש צורך בכרת אחד לכריתות האדם על ידי מותו בעולם הזה, ופסוק שני לכרת בעולם הבא שתכרת נפשו ולא תזכה לחיי נצח. נאמר שם "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה" (במדבר טו, לא), "הכרת" — משמעו שנכרת האדם ומת בקיצור ימים בעולם הזה, "תכרת" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא.

אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ׳וְנִכְרְתָה׳. וְכִי שְׁלֹשָׁה עוֹלָמִים יֵשׁ? אֶלָּא: ׳וְנִכְרְתָה׳ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ׳הִכָּרֵת׳ – לָעוֹלָם הַבָּא, ׳תִּכָּרֵת׳ – דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם״.

אמר לו ר' ישמעאל: והלא כבר נאמר במגדף "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, ל), ולשיטתך שדורשים כל מלה וכי שלשה עולמים יש? אלא: "ונכרתה" — כוונתו בעולם הזה, "הכרת" — לעולם הבא, "תכרת" — אינו בא להוסיף דבר, אלא דברה תורה כלשון בני אדם שכפילות הלשון כגון "הכרת תכרת" הוא חלק מן הסגנון המקראי ואין ללמוד ממנו.