לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

לומר שאין לוקין עליו, שכל מצות "לא תעשה" שיש לה תיקון על ידי מעשה ("ניתק לעשה") אין לוקים עליה, אלו דברי ר' יהודה.

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו״.

ר' יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, כלומר, לא מטעם זה אין לוקים, אלא משום דהוה ליה [שהרי הוא] המותיר מבשר הפסח לאו שאין בו מעשה. וכלל הוא שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לוֹקִין עָלָיו.

מכלל דבריהם למדנו שר' יהודה סבר [סבור] שכל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ומכאן גם לענייננו שהנודר בשמו והמקיים בשמו של אליל חייב מלקות אף כי אין בו מעשה.

״הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ, וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַּעֲשֶׂה״. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ, וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, מְנָלַן?

שנינו במשנה שכל הנודר בשמו והמקיים בשמו — הרי זה ב"לא תעשה". ושואלים: הנודר בשמו והמקיים בשמו מנלן [מנין לנו] איסור זה?

דְּתַנְיָא: ״׳וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ׳ – שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: ׳שְׁמוֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית׳. ׳לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ׳ – שֶׁלֹּא יִדּוֹר בִּשְׁמוֹ, וְלֹא יְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, וְלֹא יִגְרוֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ בִּשְׁמוֹ, וְשֶׁיְּקַיְּימוּ בִּשְׁמוֹ.

ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: משמעות הכתוב "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג), היא, שלא יאמר אדם לחבירו: שמור (חכה) לי בצד עבודה זרה פלונית. "לא ישמע על פיך" — שלא ידור נדר בשמו, ולא יקיים (ישבע או יאשר, יחזק) דבר בשמו, ולא יגרום לאחרים (גויים) שידרו בשמו ויקיימו בשמו.

דָּבָר אַחֵר: ׳לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ׳ – אַזְהָרָה לְמֵסִית וּלְמַדִּיחַ״.

דבר אחר: "לא ישמע על פיך" — הרי זו אזהרה (המקור ללאו, לאיסור) למסית ולמדיח שלא יעשו כן.

מֵסִית, בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״ וגו׳! אֶלָּא: אַזְהָרָה לְמַדִּיחַ.

ותוהים: מסית לשם מה צריך ללמדו מכאן? בהדיא כתיב ביה [במפורש נאמר בו] בענשו של מסית: "וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים יג, יב), שבפירוש נאמר איסור לאו ("לא יוסיפו")! אלא יש לומר שהיא אזהרה למדיח את הרבים לעבודה זרה, שאזהרתו לא נאמרה במפורש ונלמדת מכאן.

״וְלֹא יִגְרוֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ בִּשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּימוּ בִּשְׁמוֹ״. מְסַיְּיעָא לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָּפוּת עִם הַנָּכְרִי, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּיב לוֹ שְׁבוּעָה, וְנִשְׁבַּע בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה ״לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ״.

שנינו בברייתא שלא יגרום לאחרים שידרו בשמו ושיקיימו בשמו. ומעירים: מסייעא ליה לאבוה [מסייעת הברייתא לו לשיטת אביו] של שמואל, שאמר אבוה [אביו] של שמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, כיון שבתוך עסקיהם המשותפים עלולים הם להגיע לסכסוך, ושמא יתחייב לו השותף הגוי שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה "לא ישמע על פיך", לא על פיך ואף לא תגרום שישמע בפי אחרים.

כִּי אֲתָא עוּלָּא, בָּת בְּקַלְנְבוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: ״וְהֵיכָא בָּת מָר״? אֲמַר לֵיהּ: ״בְּקַלְנְבוֹ״. אֲמַר לֵיהּ: ״וְהָכְתִיב: ׳וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ׳״! אֲמַר לֵיהּ: ״הָכִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל עֲבוֹדָה זָרָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, מוּתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ״. ״וְהָא הֵיכָא כְּתִיבָא״? ״דִּכְתִיב: ׳כָּרַע בֵּל, קֹרֵס נְבוֹ׳״.

כי אתא [כאשר בא] עולא מארץ ישראל לבבל, בת [לן] במקום הנקרא קלנבו. אמר ליה [לו] רבא: והיכא בת מר [והיכן לן אדוני]? אמר ליה [לו]: בקלנבו. אמר ליה [לו]: והכתיב [והרי נאמר] "ושם אלהים אחרים לא תזכירו", ו"קלנבו" שם עבודה זרה הוא! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: כל עבודה זרה הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה שכיון שהותר הדבר בקריאת המקרא הותר גם במקום אחר. ושאל רבא: והא היכא כתיבא [ועבודה זרה זו היכן היא כתובה]? אמר לו: דכתיב [שנאמר]: "כרע בל קרס נבו" (ישעיה מו, א).

וְאִי לָא כְּתִיבָא – לָא? מְתִיב רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: ״רָאָה אַחַת מְרוּבָּה כְּשָׁלֹשׁ, שֶׁהִיא כְּמִגַּדְיוֹן לְשִׁילֹה, שֶׁהֵן שְׁתֵּי טְבִילוֹת וּשְׁנֵי סִפּוּגִין, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר״! אָמַר רָבִינָא: גַּד נַמִי מִכְתַּב כְּתִיב, דִּכְתִיב: ״הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן״.

ושואלים: ואי לא כתיבא [ואם אינה כתובה] — לא, אסור להזכיר את שמה?! מתיב [מקשה] רב משרשיא על כך ממה ששנינו במסכת זבים: ראה הזב זיבה אחת מרובה כשלש זיבות רגילות, שהיא משך זמן הזיבה כמהלך ממקום העבודה זרה גדיון עד לשילה, שהן כשיעור זמן של שתי טבילות ושני ספוגין (התנגבות במגבת, בספוג) — הרי זה זב גמור אף בפעם יחידה זו, ואין צורך שתצא ממנו זיבה בשלוש פעמים נפרדות. מכל מקום במשנה זו נזכר "גדיון" אף על פי שהוא שם עבודה זרה!אמר רבינא: "גד" נמי מכתב כתיב [גם כן כתוב במקרא], דכתיב [שנאמר]: "הערכים לגד שלחן" (ישעיה סה, יא).

אָמַר רַב נַחְמָן: כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, חוּץ מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּשַׁרְיָא. דִּכְתִיב: ״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ…קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא״.

אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא [ליצנות אסורה], חוץ מליצנותא [מליצנות] של עבודה זרה, דשריא [שהיא מותרת]. דכתיב [שנאמר]: "כרע בל קרס נבו... קרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא" (ישעיה מו, א–ב), והוא מפרשו שהם כורעים לעשות צרכיהם ואינם יכולים לעצור את משא הצואה שלהם.

וּכְתִיב: ״דִּבְּרוּ לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ״. אַל תִּקְרֵי ״כְּבוֹדוֹ״, אֶלָּא ״כְּבֵידוֹ״.

וכתיב [וכתוב] כעין זה: "דברו... לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו" (הושע י, ד-ה), אל תקרי [תקרא] "כבודו" אלא "כבידו", כלומר, משא צואתו היוצא ממנו, וכל אלה לשון גנאי המותר כלפי עבודה זרה בלבד.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: ״וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים״ וגו׳. מַאי ״כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים״? מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד עָשָׂה דְּמוּת יִרְאָתוֹ, וּמַנִּיחָהּ בְּכִיסוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁזּוֹכְרָהּ, מוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ חֵיקוֹ, וּמְחַבְּקָהּ, וּמְנַשְּׁקָהּ.

אמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ועתה יוספו לחטא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם עצבים מעשה חרשים כלה להם הם אומרים זבחי אדם עגלים ישקון" (הושע יג, ב), מאי [מה פירוש] "כתבונם עצבים"? מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות ("תבונם" = תבניתם) יראתו (אליל שלו) ומניחה בכיסו, בשעה שזוכרה (נזכר בה) מוציאה מתוך חיקו ומחבקה ומנשקה.

מַאי ״זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמִי: שֶׁהָיוּ כּוֹמָרִים נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן, וּמַרְעִיבִים אֶת הָעֲגָלִים, וְעוֹשִׂין דְּמוּת עֲצַבִּים, וּמַעֲמִידִין בְּצַד אֲבוּסֵיהֶן, וּמוֹצִיאִין אוֹתָן לַחוּץ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן, רָצִין אַחֲרֵיהֶן, וּמְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶן. אוֹמְרִים לוֹ: ״עֲבוֹדָה זָרָה חָפֵץ בְּךָ״. יָבֹא, וְיִזְבַּח עַצְמוֹ לוֹ.

מאי [מה פירוש] "זבחי אדם עגלים ישקון" (הושע יג, ב)? אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של ר' אמי: שהיו כומרים נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומרעיבים את העגלים שהיו להם כעבודה זרה, ועושין דמות עצבים (פסלים) כתבניתם של בעלי ממון אלה, ומעמידין אותם עצבים בצד אבוסיהן של העגלים ומוציאין אותן את העגלים לחוץ. כיון שראו אותן העגלים את בעלי הממון, והרי היו רגילים לראות דמויות כעין אלה ליד אבוסם, היו רצין אחריהן וממשמשין בהן. ואז היו אומרים הכמרים לו לאותו איש: עבודה זרה חפץ בך, שהרי העגל בא ומנשק אותך, יבא ויזבח האיש את עצמו לו והיו יורשים את רכושו.

אָמַר רָבָא: הַאי ״זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן״? ״עֲגָלִים יִשָּׁקוּן לִזְבֹּחַ אָדָם״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, אָמַר רָבָא: כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת בְּנוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, אָמַר לוֹ: ״דּוֹרוֹן גָּדוֹל הִקְרִיב לוֹ. יָבֹא וְיִשַּׁק לוֹ״.

אמר רבא: פירוש זה אינו מדוקדק בפסוק כי האי [לשון זה] "זבחי אדם עגלים ישקון" אינו מתאים, אלא "עגלים ישקון לזבח אדם" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר רבא, כך יש להבין את הפסוק: כל הזובח את בנו לעבודה זרה, אמר לו הכומר: דורון גדול הקריב לו לעבודה זרה, ולכן זכותו שיבא וישק לו. הוא שנאמר "זובחי אדם" — יהיה שכרם שעגלים ישקו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת״. וּמַאי נִיהוּ? תַּרְנְגוֹלֶת. ״וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל״. וּמַאי נִיהוּ? תַּרְנְגוֹל. ״וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא״. וּמַאי נִיהוּ? בַּרְחָא קַרְחָא, ״וְהָעַוִּים עָשׂוּ אֶת נִבְחַן וְאֶת תַּרְתָּק״. וּמַאי נִיהוּ? כֶּלֶב וַחֲמוֹר.

אמר רב יהודה אמר רב: נאמר בבני העמים שהושיבו האשורים בשומרון: "ואנשי בבל עשו את סכות בנות" (מלכים ב' יז, ל), ומאי ניהו [ומה הוא] ענין עבודה זרה זו? — דמות תרנגולת. "ואנשי כות עשו את נרגל" (מלכים ב' יז, ל), ומאי ניהו [ומה הוא]? — תרנגול. "ואנשי חמת עשו את אשימא" (מלכים ב' יז, ל), ומאי ניהו [ומה הוא]? ברחא קרחא [תיש קרח]. "והעוים עשו את נבחן ואת תרתק" (מלכים ב' יז, לא), ומאי ניהו [ומה הם]? כלב וחמור.

״וְהַסְפַרְוִים שֹׂרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ, וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם״, וּמַאי נִיהוּ? הַפֶּרֶד וְהַסּוּס. אַדְרַמֶּלֶךְ – דְּאַדַּר לֵיהּ לְמָרֵיהּ בִּטְעִינָה. וַעֲנַמֶּלֶךְ – דְּעָנֵי לֵיהּ לְמָרֵיהּ בִּקְרָבָא.

"והספרוים שרפים את בניהם ואת בנותיהם באש לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים" (מלכים ב' יז, לא), ומאי ניהו [ומה הם]? — הפרד והסוס. ומשום מה קרואים הם כך? אדרמלך קרוי פרד משום דאדר ליה למריה [מהדר את אדוניו] בטעינה, משום שהוא טוען במשא האדון, וענמלך קרוי הסוס משום דעני ליה למריה בקרבא [שעונה ומסייע לו לאדוניו בקרב].

אַף חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּיקֵּשׁ אָבִיו לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵּן, אֶלָּא שֶׁסָּכַתּוֹ אִמּוֹ סַלָּמַנְדְּרָא.

ומספרים: אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן, לשרפו למולך, אלא שסכתו אמו בדם סלמנדרא שהיא חיה היוצאת מתנור שבוערת בו האש שבע שנים והסך מדמה אינו נשרף.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדְעִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְלֹא עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא לְהַתִּיר לָהֶם עֲרָיוֹת בְּפַרְהֶסְיָא.

אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא האמינו בה, ולא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, שרוב פולחנן היה כרוך בגילוי עריות בפרהסיה, ורק לכך דבקו בעבודה זרה.

מְתִיב רַב מְשָׁרְשִׁיָּא ״כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם״ וגו׳, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עַל בְּנוֹ!

מתיב [מקשה] על כך רב משרשיא: נאמר: "כזכר בניהם מזבחותם ואשריהם על עץ רענן על גבעות הגבוהות" (ירמיה יז, ב), ואמר רבי אלעזר: כאדם שיש לו געגועין על בנו כך נזכרו הם בעבודה זרה שלהם! ומדרשה זו משמע שדבקו באמת בעבודה זרה.

בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵּיהּ.

ומשיבים: דבר זה היה בתר דאביקו ביה [לאחר שדבקו בה בעבודה זרה] שאז החלו להאמין בה באמת, אך מתחילה לא נהו אחריה אלא בשל תאוותם.

תָּא שְׁמַע: ״׳וְנָתַתִּי פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם׳. אָמַר, אֵלִיָּהוּ הַצַּדִּיק הָיָה מְחַזֵּר עַל תְּפוּחֵי רָעָב שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, פַּעַם אַחַת מָצָא תִּינוֹק שֶׁהָיָה תָּפוּחַ וּמוּטָּל בָּאַשְׁפָּה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה שהיו דבוקים לעבודה זרה מחמת עצמה ולא בשל תאוה לעריות: על הנאמר "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם" (ויקרא כו, ל). אמר, אליהו הצדיק (הנביא) היה מחזר על תפוחי (נפוחי) רעב שהיו בירושלים. פעם אחת מצא תינוק אחד שהיה תפוח ומוטל באשפה.

אָמַר לוֹ: מֵאֵיזֶה מִשְׁפָּחָה אַתָּה? אָמַר לוֹ: ׳מִמִּשְׁפָּחָה פְּלוֹנִית אֲנִי׳. אָמַר לוֹ: ׳כְּלוּם נִשְׁתַּיֵּיר מֵאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה׳? אָמַר לוֹ: ׳לָאו, חוּץ מִמֶּנִּי׳. אָמַר לוֹ: ׳אִם אֲנִי מְלַמֶּדְךָ דָּבָר שֶׁאַתָּה חַי בּוֹ אַתָּה לָמֵד׳? אָמַר לוֹ: ׳הֵן׳. אָמַר לוֹ: ׳אֱמוֹר בְּכָל יוֹם: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״׳. אָמַר לוֹ:

אמר לו אליהו לתינוק: מאיזה משפחה אתה? אמר לו התינוק: ממשפחה פלונית אני. אמר לו אליהו: כלום (האם) נשתייר מישהו מאותה משפחה? אמר לו התינוק: לאו [לא] נשתייר מהם אף אחד חוץ ממני. אמר לו אליהו: אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו, אתה למד? אמר לו התינוק: הן (כן). אמר לו אליהו: אמור בכל יום "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד). אמר לו אותו תינוק: