מַאי שְׁנָא אִיהוּ מִינַּן דִּידַן? וְ״אִין״ דְּקָאָמְרִי – אַחוּכֵי עֲלֵיהּ.

מאי שנא איהו מינן דידן [במה שונה הוא מאתנו עצמנו]? ודבר שטות הוא שאמר. ו"אין" דקאמרי אחוכי עליה [ו"כן" שאמרו לו משום שצחקו לו],

וּמַתְנִיתִין, כָּאן בְּיָחִיד הַנִּיסָּת; כָּאן בְּרַבִּים הַנִּסָּתִים. יָחִיד לָא מִימְלַךְ, וְטָעֵי בַּתְרֵיהּ, רַבִּים מִימְלְכִי וְלָֹא טָעוּ בַּתְרֵיהּ.

ומתניתין [ומשניותנו] שיש בהן סתירה לגבי תוקפה של אמירה בלבד יש להסבירן כך: כאן — ביחיד הניסת, כאן — ברבים הניסתים. יחיד — לא מימלך וטעי בתריה [אינו נמלך, אינו מתייעץ עם אחרים והוא טועה אחריו] לעבוד עבודה זרה, וכיון שאמר "כן" קיבלו על עצמו קבלה גמורה כאלוה וחייב על כך. ואילו רבים מימלכי [נמלכים בדעתם] אחר כך ולא טעו בתריה [טועים אחריו].

אֲמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּכְתִיב: ״לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו״, הָא אָבָה וְשָׁמַע, חַיָּיב.

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את החלוקה הזו? — דכתיב [שכן נאמר] לגבי מסית לעבודה זרה: "לא תאבה לו ולא תשמע אליו" (דברים יג, ט), משמע: הא [הרי] אם אבה ושמע — חייב בעצם ההסכמה לדברים, אף בלא עבודה.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: מִי שָׁאנֵי בֵּין נִיסָּת דְּרַבִּים לְנִיסָּת יָחִיד? וְהָתַנְיָא: ״׳כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ׳ – אֶחָד יָחִיד הַנִּיסָּת וְאֶחָד רַבִּים הַנִּיסָּתִים, וְהוֹצִיא הַכָּתוּב יָחִיד מִכְּלַל רַבִּים, וְרַבִּים מִכְּלַל יָחִיד.

איתיביה [הקשה לו] אביי: מי שאני [האם שונה] הדין בין ניסת של רבים, כאשר רבים ניסתים לניסת יחיד? והתניא [והרי שנינו בברייתא], על הכתוב "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים" (דברים יז, ז), אמרו: אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים בכלל כתוב זה, והוציא הכתוב יחיד מכלל דינם של רבים, שאין דינו כמותם, ורבים מכלל יחיד שאין דינם כמותו. כיצד?

יָחִיד מִכְּלַל רַבִּים, לְהַחְמִיר עַל גּוּפוֹ, וּלְהָקֵל עַל מָמוֹנוֹ.

— הוציא יחיד מכלל רבים — להחמיר על גופו שיהא נדון בסקילה החמורה ולא בסייף, ולהקל על ממונו שאין מחרימים ומשחיתים את ממונו, וכן הוציא

רַבִּים מִכְּלַל יָחִיד – לְהָקֵל עַל גּוּפָם, וּלְהַחְמִיר עַל מָמוֹנָם״.

רבים מכלל יחיד — להקל על גופם שהם נידונים במיתת סייף הקלה, ולהחמיר על ממונם ששורפים את העיר ואת כל רכושם.

בְּהָא מִילְּתָא, הוּא דְּשָׁאנֵי, אֲבָל בְּכָל מִילֵּי, כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ!

ועל ידי דיוק בברייתא זו נלמד: בהא מילתא [בדבר זה] בלבד הוא דשאני [ששונה] דין יחיד מרבים, אבל בכל שאר מילי [הדברים] כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם, שווים הם זה לזה]!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: כָּאן – בְּנִיסָּת מִפִּי עַצְמוֹ; כָּאן – בְּנִיסָּת מִפִּי אֲחֵרִים. מִפִּי עַצְמוֹ – מִימְלַךְ, מִפִּי אֲחֵרִים – גָּרֵיר בָּתְרַיְיהוּ.

אלא אמר אביי, כך יש להסביר את הסתירה שבמשנה: כאן שנענש רק על עשייה, מדובר בניסת מפי עצמו, כלומר, שלא הסיתו אדם אלא הוא מעצמו נפתה. כאן בניסת מפי אחרים. וטעם ההבדל: אם מפי עצמו ניסת — הריהו יכול להיות מימלך [נמלך בדעתו, מתחרט], אם מפי אחרים — גריר בתרייהו [נגרר אחריהם] ושוב אינו מתחרט. ובמקרה זה כיון שהסכים בדברים — הריהו מתחייב.

אֲמַר אַבַּיֵי: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּכְתִיב: ״לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו״, הָא אָבָה וְשָׁמַע – חַיָּיב.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] סברה? — דכתיב [שנאמר]: "לא תאבה לו ולא תשמע אליו" (דברים יז, ט), משמע שמדובר כאן בניסת מאדם אחר, ונלמד מכאן: הא [הרי] אם אבה ושמע — חייב על ההסכמה בלבד.

רָבָא אָמַר: אִידִי וְאִידִי בְּנִיסָּת מִפִּי אֲחֵרִים. הָא דְּאָמַר לֵיהּ: ״כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרִיעָה״. הָא, דְּלֹא אָמַר לֵיהּ: ״כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה״ כו׳.

רבא אמר: אידי ואידי [זה וזה] מדובר בניסת מפי אחרים, ויש לחלק כך: הא [זה] שמתחייב בהסכמה בלבד, מדובר באופן שאמר ליה [לו] המסית את שבחיה של אותה עבודה זרה, שהיא "כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה לעובדיה, כך מריעה לשאינם עובדיה ", ועל ידי כך נתפס בדבר. הא [זה] שאינו מתחייב באמירה בלבד, מדובר באופן שלא אמר ליה [לו] "כך אוכלת, כך שותה"

אֲמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּכְתִיב: ״מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ״ וגו׳. מַה לִּי קְרוֹבִים, וּמַה לִּי רְחוֹקִים? הָכִי קָאָמַר לָךְ: מִטִּיבוּתָן שֶׁל קְרוֹבִים אַתָּה לָמֵד מַה טִּיבוּתָן שֶׁל רְחוֹקִים.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה], מוצא לה סמך לדעתי? — דכתיב [שנאמר]: "נלכה ונעבדה אלהים אחרים... מאלהי העמים אשר סביבתיכם הקרבים אליך או הרחוקים ממך" (דברים יז, ז–ח), ויש לשאול: מה לי קרובים ומה לי רחוקים לענין איסור? אלא ודאי הכי קאמר [כך אומר] לך הכתוב על מנת להוציא מלבו של השומע: מטיבותן (מטיבם) של אלילים קרובים שאתה יודע שאין בהם ממש, אתה למד מה טיבותן של רחוקים, שלא תאמין, ואם יספרו לך שיש במקום אחר עבודה זרה שהיא אמיתית, דע כי שקר בדבר.

מַאי לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ: ״כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מְטִיבָה, כָּךְ מְרִיעָה״? שְׁמַע מִינָּהּ.

מאי לאו [האם לא] מוכיח הדבר שאמר ליה [לו] המסית דברים אלה בשבח עבודה זרה "כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה". ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הסבר הענין.

רַב אַשִׁי אָמַר: סֵיפָא בְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד.

רב אשי אמר הסבר אחר לאותה סתירה במשנה: סיפא [הסוף] של המשנה שמחייבים על אמירה בלבד, מדבר בישראל משומד, שכיון שהוא כבר מומר ודאי שבאמירה בלבד קיבל עליו עבודה זרה, ולפיכך מתחייב.

רָבִינָא אָמַר: ״לֹא זוֹ אַף זוֹ״ קָתָנֵי.

רבינא אמר: לא זו אף זו קתני [שנה], מעיקרו של דבר אין כאן סתירה, אלא ענין של סגנון הוא. כי כך סגנון המשנה, המשמיעה קודם את הדין הפשוט יותר, ולאחר מכן דין שיש בו יתר חידוש, כלומר, לא רק כאשר ממש עובד עבודה זרה, אלא אף כשאומר שילך ויעבוד — מיד מתחייב.

אִיתְּמַר: הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה, אַבַּיֵי אָמַר: חַיָּיב. רָבָא אָמַר: פָּטוּר.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה של אדם, ולא מתוך אמונה באותה עבודה זרה, מה דינו? אביי אמר: חייב על עבודה זו. רבא אמר: פטור.

אַבַּיֵי אָמַר: חַיָּיב, דְּהָא פְּלַחָהּ. רָבָא אָמַר: פָּטוּר. אִי קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ – אִין, אִי לָא – לָא.

ומבארים את טעמיהם: אביי אמר: חייב, דהא פלחה [שהרי עבד אותה]. רבא אמר: פטור, כי לענין עבודה זרה השיקול העיקרי הוא אי קבליה עליה [אם קיבלו עליו באמת באלוה — אין [כן] חייב, אי [אם] לא קיבלו עליו — לא חייב.

סִימָן עֶבֶד יִשְׁתַּחֲוֶה לְמָשִׁיחַ.

אביי הביא הוכחות שונות ונתנו בהן סימן "עבד ישתחוה למשיח".

וַאֲמַר אַבַּיֵי: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּתְנַן: ״הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אֶחָד הָעוֹבֵד״ כו׳. מַאי לָאו: אֶחָד הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה!

ואמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה], את דעתי זו? דתנן [שכן שנינו במשנה]: העובד עבודה זרה, אחד העובד ואחד המזבח, ואחד המקטר, מאי לאו [האם לא] כך יש להבין את כפילות הדברים במשנה: אחד העובד מאהבה של אדם או מיראה של אדם, ואחד העושה מעשה מתוך אמונה בעבודה זרה. משמע שאף מאהבה ומיראה קרויה עבודה זרה!

וְרָבָא אָמַר לָךְ: לָֹא, כְּדִמְתָרֵץ רַבִּי יִרְמְיָה.

ורבא אמר [יכול היה לומר] לך כי לא כך יש להבין, אלא כדרך ש מתרץ ר' ירמיה, שהכוונה בכפילות הדברים במשנה היא זו: אחד העובד עבודה זרה באופן שרגילים לעבוד בו עבודה זרה זו, ואחד המזבח והמקטר אף שאינו דרך עבודתה של אותה עבודה זרה.

אֲמַר אַבַּיֵי: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דְּתַנְיָא: ״׳לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם׳. לָהֶם אִי אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה, אֲבָל אַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לְאָדָם כְּמוֹתְךָ. יָכוֹל אֲפִילּוּ נֶעֱבָד כְּהָמָן. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳וְלֹא תָעָבְדֵם׳״. וְהָא הָמָן מִיִּרְאָה הֲוָה נֶעֱבַד.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] ראיה לדברי? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ, ה), ומן ההדגשה "להם" למדים: להם, לאלילים, אי (אין) אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך, ואין בכך איסור, שכן אין בכך עבודה זרה אלא קבלת מרות בלבד. יכול מותר להשתחוות אפילו אם אדם זה נעבד, שהוא נחשב בעצמו כעבודה זרה כדרך שהיה נעבד המן? — תלמוד לומר: "ולא תעבדם", שכל שהוא עבודה זרה — אסור לעבדו. ומדייק אביי מכאן: והא [והרי] המן מיראה הוה [היה] נעבד, ולא משום שקיבלו אותו כאלוה, משמע שהעובד עבודה זרה מיראה חייב!

וְרָבָא: כְּהָמָן, וְלֹא כְּהָמָן. כְּהָמָן, דְּאִיהוּ גּוּפֵיהּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְלֹא כְּהָמָן, דְּאִילּוּ הָמָן מִיִּרְאָה, וְהָכָא לָאו מִיִּרְאָה.

ורבא מפרש את הברייתא הזו כך: כהמן לענין אחד ולא כהמן לכל דבר. כהמן הכוונה דאיהו גופיה [שהוא עצמו] עבודה זרה שהוא טוען שהוא אלוה, והעובדו משום שמאמין באלוהותו — חייב. ולא כהמן, שאילו המן מיראה השתחוו לו, ואותו אדם שהשתחווה לו מיראה לא התחייב. והכא [וכאן] מדובר לאו [לא] מיראה אלא שמקבל אותו עליו כאלוה באמת.

וַאֲמַר אַבַּיֵי: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דְּתַנְיָא: ״כֹּהֵן מָשִׁיחַ בַּעֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי אוֹמֵר: בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֶעְלֵם דָּבָר.

ועוד אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את שיטתי? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כהן משיח (כהן גדול) לענין הבאת קרבן מיוחד על שגגת עבודה זרה, באיזה מקרה הוא מביא קרבן זה? רבי אומר: מביא הוא בשגגת מעשה, כלומר, אם טעה ובלא יודעים עבד עבודה זרה. וחכמים אומרים: אינו חייב אלא בהעלם דבר, כלומר, כאשר טעה בדבר הלכה, וחשב שהדבר מותר,

וְשָׁוִין שֶׁבִּשְׂעִירָה כְּיָחִיד, וְשָׁוִין שֶׁאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי״.

ושוין רבי וחכמים שהכהן מביא על שגגת עבודה זרה שעירה כמו יחיד אחר ששגג בכך, ולא כמו בשגגת מצוות אחרות שהכהן מביא פר. ושוין שאין הכהן הגדול מביא כלל אשם תלוי, שאשם תלוי מביאים כאשר יש ספק עובדתי אם נעשתה עבירה, ומן הכתובים למדו שכהן גדול, שדיני שגגתו שונים, אינו מביאו כלל.

הַאי שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה דַּעֲבוֹדָה זָרָה הֵיכִי דָּמֵי? אִי קָסָבַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הוּא, וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ, הֲרֵי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. אֶלָּא, דַּחֲזָא אַנְדַּרְטָא, וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ.

ומעתה נברר האי [זו] שגגת המעשה שבעבודה זרה, היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אי קסבר [אם סבר] הכהן לגבי בית מסויים שבית הכנסת הוא והשתחוה לו, ונמצא שהוא בית עבודה זרה — הרי לבו לשמים, ולכל הדעות אין כאן אפילו שגגה, שהרי לא היה בלבו כל דבר לעבודה זרה, אלא פירושו דחזא אנדרטא [שראה פסל של אדם] והשתחוה לו, ואף כאן יש לברר:

אִי קַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ, מֵזִיד הוּא,

אי קבליה עליה [אם תאמר שקיבלו עליו] אותו אדם באלוה — הרי מזיד הוא בעבודה זרה, וחייב מיתה ממש, ולא קרבן.