מתני׳ הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַמְזַבֵּחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְאֶחָד הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ: ״אֵלִי אַתָּה״.

העובד עבודה זרה — נידון בסקילה, אחד העובד ואחד המזבח (שוחט לה קרבנות), ואחד המקטר קטורת לפניה, ואחד המנסך לפניה יין וכדומה, ואחד המשתחוה לה, ואחד האומר לו שהוא מקבלו עליו לאלוה, והאומר לו: "אלי אתה".

אֲבָל הַמְגַפֵּף, וְהַמְנַשֵּׁק, וְהַמְכַבֵּד, וְהַמְרַבֵּץ, וְהַמְרַחֵץ, וְהַסָּךְ, וְהַמַּלְבִּישׁ, וְהַמַּנְעִיל, עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

אבל המגפף (מחבק) והמנשק, והמכבד (מנקה), והמרבץ מים לפניו, והמרחץ את הפסל, והסך אותו, והמלביש, והמנעיל אותו — עובר ב"לא תעשה" בלבד. הנודר בשמו או המקיים (מאמת דבריו בשבועה) בשמו — עובר ב"לא תעשה".

הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתָהּ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתָהּ.

הפוער עצמו (עושה צרכיו) לפני בעל פעור — זו היא עבודתה וחייב על כך, הזורק אבן למרקוליס — זו היא עבודתה וחייב עליה, אף על פי שהוא כדרך בזיון.

גמ׳ מַאי ״אֶחָד הָעוֹבֵד״?

מאי [מה פירוש] "אחד העובד"? והלא הכל בכלל זה, ומה הוסיפה לנו המשנה בהגדרה זו?

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָכִי קָאָמַר: אֶחָד הָעוֹבֵד כְּדַרְכָּהּ, וְאֶחָד הַמְזַבֵּחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וַאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

אמר ר' ירמיה, הכי קאמר [כך אמר]: אחד העובד כדרכה באופן בו עבודה זרה זו נעבדת, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך ואחד המשתחוה — ואפילו היתה עבודה זו שלא כדרכה, שאין דרך לעבוד עבודה זרה זו בכך, הרי זה קרוי עבודה זרה משום שהוא מהאופנים שבהם עובדים את ה' במקדש.

וְלִיחְשׁוֹב נַמִי זוֹרֵק! אָמַר אַבַּיֵי: זוֹרֵק הַיְינוּ מְנַסֵּךְ, דִּכְתִיב: ״בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם״.

ומקשים: וליחשוב נמי [ושנחשוב גם כן] זורק דם לפניו, שאף היא מעבודות המקדש! אמר אביי: זורק היינו [זהו] מנסך השנוי במשנה, שבמהותם הם עבודה אחת, דכתיב [שנאמר]: "בל אסיך נסכיהם מדם" (תהלים טז, ד), הרי שזריקת דם אף היא קרויה "נסך".

מְנָהָנֵי מִילֵּי?

לעצם ההלכה שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שחייבים על עבודות אלה גם כשהן שלא כדרכה?

דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִילּוּ נֶאֱמַר ׳זֹבֵחַ יָחֳרָם׳, הָיִיתִי אוֹמֵר: בְּזוֹבֵחַ קֳדָשִׁים בַּחוּץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳לָאֱלֹהִים׳ – בְּזוֹבֵחַ לָעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הפסוק "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט): אילו נאמר "זבח יחרם", הייתי אומר כי בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר, שהכתוב מזהיר על עבירה חמורה שיש בהקרבה, שכבר הזהיר הכתוב על כך. על כן תלמוד לומר: "לאלהים", כלומר, לאלהים אחרים, ומשמע: בזובח לעבודה זרה הכתוב מדבר.

אֵין לִי אֶלָּא בְּזוֹבֵחַ, מְקַטֵּר וּמְנַסֵּךְ מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ׳ – רִיקֵּן הָעֲבוֹדוֹת כּוּלָּן לַשֵּׁם הַמְיוּחָד.

אין לי אלא בזובח בלבד, מקטר ומנסך לעבודה זרה מניין שאף הוא חייב? — תלמוד לומר: "בלתי לה' לבדו", ללמד: ריקן, כלומר, ייחד את העבודות כולן לשם המיוחד.

לְפִי שֶׁיָּצְאָה זְבִיחָה לִידּוֹן בַּעֲבוֹדוֹת פְּנִים, מִנַּיִין לְרַבּוֹת הִשְׁתַּחֲוָאָה?

לפי שיצאה זביחה מכלל כל העבודות ופורשה בפסוק זה, ובכך היא באה ללמד לידון בעבודות פנים, אותן עבודות שעושים בפנים בתוך בית המקדש, שנלמדות כולן מן הזביחה ורק הן הן שאסור לעבוד כדוגמתן לעבודה זרה. מניין לרבות השתחואה, שאינה מעבודות הקודש המיוחדות, שהמשתחוה לעבודה זרה חייב מיתה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם׳, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ׳וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא׳ וגו׳.

— תלמוד לומר: "וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם" (דברים יז, ג), וסמיך ליה [וסמוך לו] "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו

עוֹנֶשׁ – שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר׳.

"(דברים יז, ה). עונש להשתחויה לאל זר שמענו, אזהרה לאסור את הדבר מניין? היכן נאמר שדבר זה אסור? — תלמוד לומר: "כי לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יד),

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמַּנְעִיל. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳זֹבֵחַ׳.

יכול שאני מרבה בכלל החייבים מיתה גם את המגפף והמנשק והמנעיל? — תלמוד לומר: "זבח לאלהים יחרם

זְבִיחָה בִּכְלָל הָיְתָה. וְלָמָּה יָצְאָה? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ וְלוֹמַר לְךָ: מַה זְּבִיחָה מְיוּחֶדֶת – שֶׁהִיא עֲבוֹדַת פְּנִים וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִיתָה, אַף כָּל שֶׁהִיא עֲבוֹדַת פְּנִים – וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִיתָה.

", שהרי זביחה בכלל כל עבודות היתה, ולמה יצאה והזכירה הכתוב במיוחד? לא יצאה אלא להקיש [להשוות] אליה ולומר לך: מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים שעושים כמוה בתוך המקדש וחייבין עליה מיתה, אף כל שהיא עבודת פנים וחייבין עליה מיתה,

יָצְאָה הִשְׁתַּחֲוָאָה לִידּוֹן בְּעַצְמָהּ, יָצְאָה זְבִיחָה לִידּוֹן עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ״.

יצאה השתחואה לידון בעצמה שיש לה דין מיוחד, שהרי אינה עבודת פנים, ובכל זאת חייבים עליה כאשר עשאוה לעבודה זרה. ויצאה זביחה לידון על הכלל כולו, שכל דבר שאינו נעשה בפנים המקדש אינו קרוי עבודה אף לגבי עבודה זרה.

אָמַר מָר: הָיִיתִי אוֹמֵר בְּזוֹבֵחַ קֳדָשִׁים בַּחוּץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. זוֹבֵחַ קֳדָשִׁים בַּחוּץ כָּרֵת הוּא!

ומעתה מבררים את פרטי הדברים במדרש הלכה זה, אמר מר [החכם] בברייתא זו: הייתי אומר כי בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר. ותוהים: זובח קדשים בחוץ הלא חייב כרת הוא (כאמור: "איש איש... אשר יעלה עולה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו". ויקרא יז, ח–ט) ולא מיתה ("יחרם")!

סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: כִּי אַתְרוּ בֵּיהּ – קְטָלָא, כִּי לָא אַתְרוּ בֵּיהּ – כָּרֵת. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: כי אתרו ביה [כאשר התרו בו] שלא לזבוח בחוץ — חייב קטלא [מיתה], כי [כאשר] לא אתרו ביה [התרו בו] — חייב רק כרת, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] במדרש זה שהמקריב קדשים בחוץ אינו נענש בידי אדם גם אם התרו בו. בברייתא היתה הנחה כי איסור זביחה שנתפרש בא ללמד על כל העבודות, ואיסור השתחואה הוא יוצא דופן.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבַּיֵי: אֵימָא יָצְאָה הִשְׁתַּחֲוָאָה לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ.

אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: אימא [אמור, הבן] כך את המקראות: יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו, שכל עבודה שיש בה דבר כבוד תהא מחייבת מיתה, ולא דווקא העבודות הנעשות בתוך המקדש.

וְכִי תֵּימָא זוֹבֵחַ לָמָּה לִי – לְגוּפֵיהּ, דִּמְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה.

וכי תימא [ואם תאמר] זובח שנתפרש במקרא למה לי? אפשר לומר כי בא ללמד דבר לגופיה [לגופו], ולאיזה ענין? — שמחשבין מעבודה לעבודה, כגון השוחט בהמה על מנת להקריבה לעבודה זרה, לחייבו על שחיטה זו.

דְּאִיתְּמַר, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה לִזְרוֹק דָּמָהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּלְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר:

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בכך אמוראים: השוחט בהמה על מנת לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לעבודה זרה, ר' יוחנן אמר: