נִגְמַר הַדִּין, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ.

נגמר הדין — אי (אין) אתה רשאי לבצוע (לפשר) אחרי שיודע אתה מי חייב ומי זכאי.

סרמ״ש בנק״ש סִימָן. ״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אָסוּר לִבְצוֹעַ, וְכָל הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה חוֹטֵא, וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת הַבּוֹצֵעַ הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ׳בֹּצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳׳,

(סרמ"ש בנק"ש סימן.) ואילו ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע — הרי זה חוטא. שכן הפשרה מעוותת את הדין, שלפי האמת צד אחד צריך להיות זכאי או חייב, ואחרי הפשרה נמצא שצד אחד מקופח. ויותר מזה, וכל המברך את הבוצע ואומר שעושה שלום בין הבריות — הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר: "כי הלל רשע על תאות נפשו ובצע ברך נאץ ה' "(תהלים י, ג),

אֶלָּא, יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא׳. וְכֵן מֹשֶׁה הָיָה אוֹמֵר: ׳יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר׳. אֲבָל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו; בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן׳״.

אלא יקוב הדין את ההר, כלומר, יש ללכת לפי דין האמת עד מיצויו, שנאמר: "לא תגורו מפני איש כי כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז), וצריך המשפט להיעשות כחובה כלפי שמים. ומעירים: וכן משה רבינו שהיה דן את ישראל על פי התורה היה אומר "יקוב הדין את ההר", אבל אהרן אחיו שלא היה דיין, היה אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, לפני שבאו הדברים לידי דין תורה, שנאמר בשבחו של הכהן: "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" (מלאכי ב, ו). אבל כאשר מגיעים הדברים לדין תורה שם אין מקום לפשרה. אחר שהובאה משמעות אחת לדברי הכתוב "ובוצע ברך נאץ ה' ", מביאים לפרשו בפנים אחרות על ידי חכמים אחרים.

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה, כֵּיצַד מְבָרֵךְ? אֵין זֶה מְבָרֵךְ, אֶלָּא מְנָאֵץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ׳וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳׳״.

ר' אליעזר אומר: הרי שגזל אדם מחבירו סאה של חטים, וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך זה על מצות הפרשת חלה? — אין זה מברך את ה' בברכה זו אלא מנאץ, ועל זה נאמר: "ובצע ברך נאץ ה' ", כלומר, הבוצע מקצת מן העיסה להפרישה חלה, ומברך על כך — ניאץ ה'.

״רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר בּוֹצֵעַ אֶלָּא כְּנֶגֶד יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ׳? וְכָל הַמְבָרֵךְ אֶת יְהוּדָה, הֲרֵי זֶה מְנָאֵץ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ׳וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה׳׳״.

ר' מאיר אומר: לא נאמר פסוק זה ב"בוצע" אלא כנגד יהודה, שנאמר במכירת יוסף: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים" (בראשית לז כו –כז), וכל המברך את יהודה ואומר שעשה מעשה טוב — הרי זה מנאץ שהרי יכול היה, אילו רצה, להצילו לגמרי, ועל זה נאמר: "ובצע ברך נאץ ה' ".

״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מִצְוָה לִבְצוֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם׳. וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט. אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּיצּוּעַ.

שיטה אחרת בענין פשרה היתה בידי ר' יהושע בן קרחה האומר: מצוה לבצוע, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח, טז). והלא במקום שיש משפט ועומדים על הדין — אין שלום, ובמקום שיש שלום — אין משפט?! אלא איזהו משפט שיש בו גם שלום — הוי אומר: זה ביצוע, ששני הצדדים מתרצים בדבר.

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ׳וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה׳. וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין צְדָקָה, וּצְדָקָה אֵין מִשְׁפָּט, אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּיצּוּעַ״.

וכן בדוד הוא אומר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב' ח, טו), והלא כל מקום שיש משפט — אין צדקה, שהרי משפט דין הוא, ובמקום שיש צדקה — אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו צדקה — הוי אומר: זה ביצוע.

אֲתַאן לְתַנָּא קַמָּא. ״דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּיב אֶת הַחַיָּיב, וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּיב עָנִי מָמוֹן וְשִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.

ומעירים: במשפט זה אתאן [באנו, חזרנו] לשיטת התנא קמא [הראשון] המתיר את הפשרה. ועוד פירוש אחר נאמר ל"משפט וצדקה": דן הדיין את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני לשלם ממון ושלם לו הדיין לזכאי מתוך ביתו שלו — זה משפט וצדקה, שיש בו

מִשְׁפָּט לָזֶה, וּצְדָקָה לָזֶה. מִשְׁפָּט לָזֶה – שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן, וּצְדָקָה לָזֶה – שֶׁשִּׁילֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ׳וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ׳. מִשְׁפָּט לָזֶה – שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה – שֶׁשִּׁילֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ״.

משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה — שהחזיר לו ממון שמגיע לו ודין ומשפט אמת דן, וצדקה לזה — ששילם לו הדיין מתוך ביתו שאינו יכול לשלם משל עצמו. וכן בדוד הוא אומר: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", יש להבין שהיה עושה משפט לזה — שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה — ששילם לו לענין שנתחייב מתוך ביתו שלו.

קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי: הַאי ״לְכָל עַמּוֹ״ – ״לָעֲנִיִּים״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: ״רַבִּי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילֵּם מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. מִשְׁפָּט לָזֶה, וּצְדָקָה לָזֶה. מִשְׁפָּט לָזֶה – שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה – שֶׁהוֹצִיא גְּזֵילָה מִתַּחַת יָדוֹ״.

קשיא ליה [קשה היה לו] לרבי על פירוש זה: האי [זה, הביטוי] "לכל עמו" אינו מדוייק במקרה זה, כי "לעניים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שבמקרה זה היה דוד עושה משפט לכולם, וצדקה רק לעניים, שלהם שילם מה שנתחייבו. אלא, רבי אומר: אף על פי שלא שילם לעני מתוך ביתו ודן את הדין בצדק זהו משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה — שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה — שהוציא את הגזילה מתחת ידו. ואם כן, עכשיו הוא צדיק בדין שמים.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן דִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן: צְאוּ וּבִצְעוּ. מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן: צְאוּ וּבִצְעוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ׳פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן; וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ׳. קוֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלַּע הָרִיב, אַתָּה יָכוֹל לְנָטְשׁוֹ. מִשֶּׁנִּתְגַּלַּע הָרִיב אִי אַתָּה יָכוֹל לְנָטְשׁוֹ״.

ר' שמעון בן מנסיא אומר בענין פשרה: שנים שבאו לפניך הדיין לדין, עד שלא תשמע את דבריהן (טענותיהם), או משתשמע דבריהן ואי (אין) אתה יודע עדיין להיכן הדין נוטה ומי מהם צודק — אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו (עשו פשרה) ביניכם. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה — אי אתה רשאי לומר להן עוד: צאו ובצעו, שנאמר: "פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש" (משלי יז, יד), קודם שנתגלע (נגלה ונתברר) דבר הריב — אתה יכול לנטשו (לעזבו) וליעץ לבעלי הדין להתפשר. משנתגלע הריב — אי אתה יכול עוד לנטשו.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְדִין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד קָשֶׁה, עַד שֶׁלֹּא תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן דִּין נוֹטֶה – אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: אֵין אֲנִי נִזְקָק לָכֶם, שֶׁמָּא נִתְחַיֵּיב חָזָק וְנִמְצָא חָזָק רוֹדְפוֹ. מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר לָהֶן אֵינִי נִזְקָק לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ״.

וריש לקיש אמר באותו ענין: שנים שבאו לפניך הדיין לדין, אחד מהם רך, כלומר, אדם שאינו תקיף ואינו אלים, ואחד מהם קשה, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע עדיין להיכן דין נוטה — אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם לדון בדין זה והתדיינו בפני אחר, שחושש הדיין שמא יתברר לבסוף שנתחייב חזק שבהם, ונמצא חזק רודפו על שחייבו. ואולם משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, ויודע אתה שהחזק בהם הוא החייב, אי אתה יכול לומר להן: איני נזקק לכם, שנאמר בכגון זה: "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז), שאסור לו לדיין להתיירא מפני הבריות.

״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מִנַּיִין לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרָאָה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר, מִנַּיִין שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹק? שֶׁנֶּאֱמַר: ׳לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ׳״. ״רַבִּי חָנִין אוֹמֵר: לֹא תַּכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ״. ״וִיהוּ עֵדִים יוֹדְעִים אֶת מִי הֵן מְעִידִין, וְלִפְנֵי מִי הֵן מְעִידִין, וּמִי עָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה׳׳״.

ר' יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו בשעה שרבו דן בין שני אנשים וראה זכות לעני וחובה לעשיר, ורבו לא שם לב לצד זה, מניין שלא ישתוק מפני כבוד רבו ומפני החשש לעורר עליו חמתו של העשיר — שנאמר: "לא תגורו מפני איש". ר' חנין אומר בביאור הדברים: לא תכניס דבריך מפני איש, כלומר, אל תצמצם את עצמך שלא לומר דברים מפני שאתה חושש מאדם, ועוד אמר: ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין, ולפני מי הן מעידין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים, יט, יז), והסבירו חכמינו שמדובר כאן בעדים, החייבים לדעת שהם מעידים לא רק לפני השופטים אלא לפני ה'.

״וִיהוּ הַדַּיָּינִין יוֹדְעִין אֶת מִי הֵן דָּנִין, וְלִפְנֵי מִי הֵן דָּנִין, וּמִי עָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל׳. וְכֵן בִּיהוֹשָׁפָט הוּא אוֹמֵר: ׳וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים: רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים, כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ, כִּי אִם לַה׳׳, שֶׁמָּא יֹאמַר הַדַּיָּין מַה לִּי בְּצַעַר הַזֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳עִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט׳. אֵין לוֹ לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת״.

וכן יהו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן אם לא ידונו דין אמת, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (תהלים פב, א), כלומר, ה' עומד בין הדיינים ("בקרב אלהים") ושופט עמהם. וכן ביהושפט הוא אומר: "ויאמר אל השפטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי אם לה' ועמכם בדבר משפט" (דברי הימים ב יט, ו), שמא יאמר הדיין אם כן מה לי בצער הזה לקבל על עצמי תפקיד זה? תלמוד לומר: "עמכם בדבר משפט" והכוונה — אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין הדיין צריך לתהות שמא לא הגיע לידיעת האמת לאמיתה, אלא לפי ראות עיניו ("עמכם" — לפי מה שעם לבו) יהא ה' עמו לעזרו שיצא דין צדק.

הֵיכִי דָּמֵי גְּמַר דִּין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה חַיָּיב; אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה זַכַּאי. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה. אִינִי? וְהָא רַב הוּנָא תַּלְמִידֵיהּ דְּרַב הֲוָה, כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לְהוּ: אִי דִּינָא בָּעֵיתוּ אִי פְּשָׁרָה בָּעֵיתוּ? מַאי מִצְוָה נַמִי דְּקָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה?

בתוספתא זו הובאה הדעה, שלאחר גמר דין שוב אין הדיין רשאי להציע פשרה, ושואלים: היכי דמי [מהו בדיוק] גמר דין? אמר רב יהודה אמר רב: כשהוא מגיע לומר: איש פלוני — אתה חייב, איש פלוני — אתה זכאי. אמר רב: הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה, שמצוה לעשות פשרה. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] רב הונא תלמידיה [תלמידו המובהק] של רב הוה [היה], כי הוה אתו לקמיה [כאשר היו באים לדין לפני] רב הונא, אמר להו [להם] מתחילה: אי דינא בעיתו, אי [האם דין אתם רוצים, או] פשרה בעיתו [אתם רוצים]? הרי שעשיית פשרה אינה ממש מצוה! ומסבירים: מאי [מהי] "מצוה" נמי [גם כן] דקאמר [שאמר] ר' יהושע בן קרחה — כוונתו היתה: