וַהֲרֵי מִילָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ, דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר״ וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל״, לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ!

ומקשים: והרי מצות מילה שנאמרה לבני נח, דכתיב [שנאמר] לאברהם שהיה מבני נח: "ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדורותם" (בראשית יז, ט), ונשנית בסיני לישראל, כאמור "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ובכל זאת לישראל בלבד נאמרה ולא לבני נח!

הַהוּא לְמִישְׁרֵי שַׁבָּת הוּא דַּאֲתָא: ״בַּיּוֹם״ – וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת.

ומשיבים: מקרא זה שנשנה בסיני אינו לצורך המצוה עצמה, וכוונתו: הכתוב ההוא למישרי [להתיר] מילה בשבת הוא דאתא [שבא], שההדגשה היא: "ביום השמיני "— ואפילו חל בשבת, ועל כן אין זה בגדר של נשנית בסיני.

וַהֲרֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ, דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ״, וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי: ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״, לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה, וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ!

ומקשים עוד: והרי מצות פריה ורביה שנאמרה לבני נח, דכתיב [שנאמר]: "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (בראשית ט, ז), ונשנית בסיני, כאמור: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז), שנאמר לישראל לחזור לנשיהם אחר שנצטוו לפרוש מהן לקראת מתן התורה, ובכל זאת מצות פריה ורביה לישראל נאמרה ולא לבני נח!

הַהוּא לְכָל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ הוּא דַּאֲתָא.

ומשיבים: הציווי ההוא "שובו לכם לאהליכם", לא לעצם מצות פריה ורביה נאמר, אלא כדי ללמדנו לכל דבר שבמנין שנמנה בית דין עליו ואסרו — צריך מנין אחר להתירו במפורש, ואינו בטל גם אם נגמר זמן תוקפה של התקנה, וכתוב זה לשם כך הוא דאתא [שבא], ודין כללי הוא זה, שאין איסור בטל מעצמו ויש צורך בהוראה מיוחדת להתירו, והיה איפוא צורך להתיר מה שנאמר להם קודם לכן "היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו).

אִי הָכִי, כָּל חֲדָא וַחֲדָא נַמִי נֵימָא מִשּׁוּם מִילְּתָא אִיתְנֵי!

ומקשים: אי הכי [אם כך], כל חדא וחדא נמי נימא [אחת ואחת גם כן נאמר] כי משום מילתא איתני [דבר נשנתה], שאפשר לומר גם ששבע מצוות בני נח שנשנו בסיני מפני טעם מיוחד נשנו, ויהיו בני נח פטורים מכולן!

הָכִי קָאָמַר: אַזְהָרָה, מִיהֲדַר וּמִיתְנָא בָּהּ לָמָּה לִי?

ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר התנא]: אזהרה מיהדר ומיתנא בה [לחזור ולשנות אותה] למה לי? שנאמר הדבר בסיני בלשון ציווי בלבד כגון "לא תרצח... לא תנאף", וניכר הדבר שבאו הדברים כציווי ולא לשום צורך אחר.

וְאֵין לָנוּ אֶלָּא גִּיד הַנָּשֶׁה בִּלְבַד, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה! הָנֵי נַמִי לָא אִיתְנֵי!

עוד שנינו בברייתא: ואנו אין לנו אלא גיד הנשה בלבד, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יהודה. ומקשים: הני נמי [אלה גם כן] לא איתני [נשנו], שהרי כפי שהסברנו מצוות אלה, פריה ורביה ומילה, לא נשנו בסיני, אלא נזכרו לצרכים אחרים, ואם כן יש יותר ממצוה אחת שנאמרה לבני נח אך למעשה לישראל בלבד נאמרה.

הָנֵי אִיתְנֵי לְשׁוּם מִילְּתָא בְּעָלְמָא; הָא לָא אִיתְנֵי כְּלָל.

ומשיבים: הני איתני לשום מילתא בעלמא [אלה הוזכרו לאיזה דבר בכלל], שמכל מקום הוזכרה המצוה שנית, פריה ורביה ומילה, הא [זו] איסור אכילת גיד הנשה לא איתני [נשנתה] כלל, ולא נזכרה אלא בספר בראשית.

אִי בָּעֵית אֵימָא: מִילָה מֵעִיקָּרָא לְאַבְרָהָם הוּא דְּקָא מַזְהַר לֵיהּ רַחֲמָנָא: ״וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם״, אַתָּה וְזַרְעֲךָ – אִין; אִינִישׁ אַחֲרִינָא – לָא.

אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: מצות מילה מעיקרא [מתחילה] לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא [שהזהיר אותו ה'], שאמר לו: "ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם" (בראשית יז, ט), אתה וזרעך — אין [כן], איניש אחרינא [אדם אחר] — לא, שמצוה זו מתחילתה לא נתייחדה אלא לזרע אברהם, ולא לכל בני נח.

אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִחַיְּיבוּ! ״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״.

ומקשים: אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו [שיהיו חייבים] במילה בהיותם אף הם מזרע אברהם! ומשיבים, נאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב), כלומר, בני ישמעאל אינם קרויים זרע אברהם.

בְּנֵי עֵשָׂו לִחַיְּיבוּ! ״בְיִצְחָק״ – וְלֹא כָּל יִצְחָק.

ומקשים: אם אמנם זרע ישמעאל אינם נחשבים כזרע אברהם, לפחות בני עשו שהוא בן יצחק לחייבו [שיהיו חייבים] במילה! ומשיבים: נאמר "ביצחק" — ללמד: חלק מתוך ביתו ולא כל זרע יצחק, למעט את זרע עשיו.

מַתְקִיף לָהּ רַב אוֹשַׁעֲיָא: אֶלָּא מֵעַתָּה בְּנֵי קְטוּרָה לָא לִחַיְּיבוּ! הָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״ – לְרַבּוֹת בְּנֵי קְטוּרָה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אושעיא: אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו [יהיו חייבים] במילה? ומשיבים: האמר [הרי אמר] ר' יוסי בר אבין, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' יוסי בר חנינא: מה שנאמר "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" (בראשית יז, יד) — כוונתו לרבות את בני קטורה שחייבים במילה, מפני שיש להם ריבוי מיוחד בכתוב.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא הוּתַּר לוֹ בָּשָׂר לַאֲכִילָה, דִּכְתִיב: ״לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ״ – וְלֹא חַיַּת הָאָרֶץ לָכֶם.

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן" (בראשית א, כט–ל), ומשמעו — רק הצמחים יהיו לכם, אבל לא חית הארץ לכם.

וּכְשֶׁבָּאוּ בְּנֵי נֹחַ הִתִּיר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל״. יָכוֹל לֹא יְהֵא אֵבֶר מִן הַחַי נוֹהֵג בּוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ״. יָכוֹל אַף לִשְׁרָצִים. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״.

וכשבאו בני נח, התיר להם לאכול בשר, שנאמר: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ג). יכול הותר הכל ולא יהא איסור אבר מן החי נוהג בו בבשר זה? — תלמוד לומר: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד). יכול יהא אסור אבר מן החי אף לשרצים? — תלמוד לומר: "אך" לשון מיעוט וחלוקה, שאינם בכלל זה.

וּמַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב הוּנָא: ״דָמוֹ״ – מִי שֶׁדָּמוֹ חָלוּק מִבְּשָׂרוֹ. יָצְאוּ שְׁרָצִים שֶׁאֵין דָּמָם חָלוּק מִבְּשָׂרָם.

ושואלים: ומאי [ומהו] תלמודא [הלימוד], מה הראיה שהשרצים הם אלה המוצאים מן הכלל, ולא דבר אחר? אמר רב הונא: נאמר "דמו", וכוונתו: מי שדמו חלוק מבשרו ויש דין מיוחד לדמו ודין מיוחד לבשרו, יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם ואין מחלקים ביניהם בהלכה.

מֵיתִיבִי: ״וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם״. מַאי לָאו לַאֲכִילָה? לֹא, לִמְלָאכָה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה שנאמר באדם הראשון "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח), מאי לאו [האם לא] הכוונה לאכילה, שירדו בהם — שיוכלו לאכלם? ודוחים: לא, הכוונה ברדייה זו היא לעשיית מלאכה על ידם.

וְדָגִים בְּנֵי מְלָאכָה נִינְהוּ? אִין, כִּדְרַחֲבָה, דְּבָעֵי רַחֲבָה: הִנְהִיג בְּעִיזָּא וְשִׁיבּוּטָא, מַאי?

ומקשים: וכי דגים בני מלאכה נינהו [הם], האם אפשר לעשות מלאכה בדגים? ומשיבים: אין [כן] אפשר, וכדברי החכם רחבה, דבעי [ששאל] רחבה שאלה זו: מי שהנהיג עגלה שרתומים בה עיזא [עז] ושיבוטא (מין דג) יחד, מאי [מה דינו]? האם עובר הוא משום נוהג בכלאים או לא? ולענייננו משמע שיש דרך, רחוקה אמנם, של שימוש בדגי הים למלאכה.

תָּא שְׁמַע: ״וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם״. מַאי לָאו לַאֲכִילָה? לֹא, לִמְלָאכָה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], נאמר שם "ורדו בדגת הים ובעוף השמים", מאי לאו [האם לא] הכוונה לאכילה? ודוחים: לא, למלאכה.

וְעוֹפוֹת בְּנֵי מְלָאכָה נִינְהוּ? אִין, כִּדְבָעֵי רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: דָּשׁ בְּאַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין, לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאי?

ותוהים: וכי עופות בני מלאכה נינהו [הם], האם יכולים לעשות בהם מלאכה? ומשיבים: אין [כן], כדבעי [כפי ששאל] רבה בר רב הונא שאלה זו: דש את גורנו באווזין ותרנגולין, לשיטת ר' יוסי בר' יהודה הסבור שאיסור "לא תחסם שור בדישו" הוא דווקא בשור, וצריך דווקא לעשות עבודה ברגליו ובידיו יחד, וכן הדין גם בפועל, והיתה השאלה: מאי [מה הדין], האם אווזים ותרנגולים שיש להם רק רגלים, נכללים בציווי של "לא תחסם שור בדישו"? ובכל אופן מאותו דיון למדנו שאפשר לעשות מלאכה גם בעופות.

תָּא שְׁמַע: ״וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ״! הַהוּא לְאַתּוּיֵי נָחָשׁ הוּא דַּאֲתָא.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שנאמר: "ורדו... ובכל חיה הרמשת על הארץ", ואלה ודאי שאין עושים מלאכה ולאכילה נועדו! ומשיבים: הקטע ההוא בפסוק לאתויי [להביא] את הנחש הוא דאתא [שבא], שהיה ראוי מתחילת בריאתו למלאכה.

דְּתַנְיָא: ״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: חֲבָל עַל שַׁמָּשׁ גָּדוֹל שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מִזְדַּמְּנִין לוֹ שְׁנֵי נְחָשִׁים טוֹבִים. אֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לַצָּפוֹן וְאֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לַדָּרוֹם לְהָבִיא לוֹ סַנְדַּלְבּוֹנִים טוֹבִים וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּפְשִׁילִין רְצוּעָה תַּחַת זְנָבוֹ, וּמוֹצִיא בָּהּ עָפָר לְגִנָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ״.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלל נחש שילך על גחונו, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים שהיו נמצאים בביתו, אחד היה משגרו (שולחו) לצפון ואחד משגרו לדרום, להביא לו סנדלבונים (מין אבן טובה) ואבנים טובות ומרגליות. ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו כרתמה לבהמה, ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו כשם שמשתמש בשאר בהמות. הרי ראוי היה נחש להשתמש בו, ועליו נאמר "ורדו", ולא נמצאה כל ראיה שלרדות כולל אכילה.

מֵיתִיבִי: ״הָיָה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵיסֵב בְּגַן עֵדֶן הָיָה, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צוֹלִין לוֹ בָּשָׂר, וּמְסַנְּנִין לוֹ יַיִן. הֵצִיץ בּוֹ נָחָשׁ וְרָאָה בִּכְבוֹדוֹ, וְנִתְקַנֵּא בּוֹ״! הָתָם בְּבָשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם.

על הדעה שאדם הראשון לא הותר בבשר מיתיבי [מקשים], היה ר' יהודה בן תימא אומר: אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו, ונתקנא בו, ומשום כך הסיתו וגרם לגירושו. ומכאן נראה שהיה אוכל בשר! ומשיבים: התם [שם] מדובר בבשר היורד מן השמים שנברא דרך נס, ואינו בשר בעלי חיים כלל.

מִי אִיכָּא בָּשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם? אִין, כִּי הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא. פְּגַעוּ בּוֹ הָנָךְ אַרְיָוָתָא דְּהָווּ קָא נָהֲמִי לְאַפֵּיהּ, אֲמַר: ״הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף״. נְחִיתוּ לֵיהּ תַּרְתֵּי אַטְמָתָא, חֲדָא אֲכַלוּהָ וַחֲדָא שַׁבְקוּהָ. אַיְתֵּיהּ וַאֲתָא לְבֵי מִדְרָשָׁא, בְּעֵי עֲלָהּ: דָּבָר טָמֵא הוּא זֶה אוֹ דָּבָר טָהוֹר? אָמְרוּ לֵיהּ: אֵין דָּבָר טָמֵא יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם.

ומקשים: מי איכא [האם יש] בשר היורד מן השמים?! ומשיבים: אין [כן], כי הא [כמו מעשה זה]: שר' שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא [היה הולך בדרך], פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה [פגשו בו אותם אריות שהיו נוהמים כנגדו] לאוכלו, אמר: "הכפירים שאגים לטרף ולבקש מאל אכלם" (תהלים קד, כא) וראויים הם לקבל אוכל. נחיתו ליה תרתי אטמתא [ירדו לו משמים שתי ירכיים] של בהמה, חדא [אחת] מירכיים אלה אכלוה האריות וחדא שבקוה [ואחת השאירו]. איתיה ואתא לבי מדרשא [הביאה, את הירך הזו, ובא לבית המדרש], בעי עלה [שאל עליה]: דבר טמא הוא זה, או דבר טהור? אמרו ליה [לו]: ודאי טהור הוא, כי אין דבר טמא יורד מן השמים.

בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַבָּהוּ: יָרְדָה לוֹ דְּמוּת חֲמוֹר, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: יָארוּד נָאלָא! הָא אָמְרִי לֵיהּ: אֵין דָּבָר טָמֵא יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם.

אגב מעשה זה מסופר כי בעי מיניה [שאל ממנו] ר' זירא מר' אבהו: ואם ירדה לו דמות חמור, מהו? האם יהא מותר? אמר ליה [לו]: יארוד נאלא [עוף שוטה]! הא אמרי ליה [הרי אמרו לו] כבר: אין דבר טמא יורד מן השמים, ושואל אתה על דבר שלא יתכן שיהיה.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּישּׁוּף״. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב:

בברייתא היסודית בדיני בני נח נאמר שר' שמעון אומר שאף על הכישוף נצטוו בני נח. ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' שמעון? דכתיב [שנאמר]: