״אָבִיו״ דּוּמְיָא דְּ״אִמּוֹ״, וְ״אִמּוֹ״ דּוּמְיָא דְּ״אָבִיו״, לָא מַשְׁכַּחַת לָהּ אֶלָּא בְּאַחֲוָוה.

כי יש לפרש את הביטויים בדרך דומה: "אביו" דומיא [בדומה] ל"אמו", ו"אמו" דומיא [בדומה] ל"אביו". ודבר זה לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] אפשרות לפרש את שני הביטויים בשווה אלא באחווה, באחות אביו ואחות אמו.

וְרַבִּי עֲקִיבָא: מוּטָּב לְאוֹקְמֵיהּ בְּאֵשֶׁת אָבִיו דְּאִיקְּרֵי ״עֶרְוַת אָבִיו״, לְאַפּוֹקֵי אֲחוֹת אָבִיו דִּ״שְׁאֵר אָבִיו״ אִיקְּרֵי, ״עֶרְוַת אָבִיו״ לָא אִיקְּרֵי.

ור' עקיבא סבור: מוטב לאוקמיה [להעמיד, לפרש] שמדובר באשת אביו דאיקרי [שנקראה] בכתוב "ערות אביו" ("ערות אביך", ויקרא יח, ח), לאפוקי [להוציא] אחות אביו שרק "שאר אביו" — איקרי [נקראה] בכתוב ("שאר אביך". ויקרא יח, יב), ואולם "ערות אביו" — לא איקרי [נקראה]. ומנסים להוכיח אמיתותן של כל אחת משיטות אלה מן המקרא.

תָּא שְׁמַע: ״וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ״. מַאי לָאו דּוֹדָתוֹ מִן הָאֵם?

תא שמע [בוא ושמע], שנאמר "ויקח עמרם את יוכבד דדתו לו לאשה" (שמות ו, כ), מאי לאו [האם לא] הכוונה שהיתה דודתו מן האם שהיתה אחות אביו גם מאב וגם מאם? משמע שאחות האב מותרת!

לֹא, דּוֹדָתוֹ מִן הָאָב.

ודוחים: לא, היא היתה דודתו אחות אביו, אחות קהת אבי עמרם מן האב בלבד, אבל לא היתה אחות אביו מאמו, וקירבה דרך האב בלבד אינה נחשבת.

תָּא שְׁמַע: ״וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי״. מִכְּלָל דְּבַת הָאֵם אֲסוּרָה!

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה שאמר אברהם אבינו לאבימלך אודות שרה: "וגם אמנה אחתי בת אבי הוא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה" (בראשית כ, יב), מכלל הדברים למד כי אחותו בת האם אסורה אפילו לבני נח!

וְתִסְבְּרָא אֲחוֹתוֹ הֲוַאי? בַּת אָחִיו הֲוַאי! וְכֵיוָן דְּהָכִי הוּא – לָא שְׁנָא מִן הָאָב, וְלָא שְׁנָא מִן הָאֵם – שַׁרְיָא. אֶלָּא הָתָם הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: קוּרְבָא דְּאָחוֹת אִית לִי בַּהֲדָהּ, מֵאַבָּא וְלֹא מֵאִמָּא.

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] כי אפשר בכלל לקבל פסוק זה כפשוטו? וכי אחותו הואי [היתה], הלא בת אחיו הואי [היתה]! שלפי המסורת היתה שרה בתו של הרן (יסכה), וכיון דהכי [שכך] הוא, לא שנא [אין שוני] בין אחות שמן האב ולא שנא [ואין שוני] בין אחות שמן האם, ובכל אופן שריא [מותרת] אפילו לישראל. אלא, התם הכי קאמר ליה [שם כך אמר לו אברהם]: קורבא [קירבה] של אחות אית [יש] לי בהדה [עמה], שבת אח הריהי כאחות, מאבא ולא מאמא.

תָּא שְׁמַע: ״מִפְּנֵי מָה לֹא נָשָׂא אָדָם אֶת בִּתּוֹ? כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא קַיִן אֶת אֲחוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה׳״. הָא לָאו הָכִי, אֲסִירָא!

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: מפני מה לא נשא אדם הראשון את בתו? — כדי שישא קין את אחותו ותהא פריה ורביה מיד, והוא שנאמר: "כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), שיש בפסוק זה רמז שבתחילת קיומו של העולם הותר לבני אדם לשאת אחיות, שהיא עבירה שנאמר עליה "ואיש אשר יקח את אחותו... חסד הוא" (ויקרא כ, יז). ונדייק: הא לאו הכי [הרי אם לא היה כך] ולא התיר ה' את הדבר במיוחד, היתה האחות אסירא [אסורה] וקשה לר' עקיבא!

כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּרִי, אִשְׁתְּרִי.

ודוחים: אמנם כן, היה איסור בדבר מתחילה אך כיון דאשתרי [שהותר] לשאת את אחותו — אשתרי [הותרה] לכל הדורות לבני נח, ונאסרה לישראל בלבד.

אָמַר רַב הוּנָא: נָכְרִי מוּתָּר בְּבִתּוֹ. וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה לֹא נָשָׂא אָדָם אֶת בִּתּוֹ? כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא קַיִן אֶת אֲחוֹתוֹ, מִשּׁוּם: ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״.

אמר רב הונא: גוי מותר בבתו, שרשאי לשאתה ואין זו קרויה ערוה לגביו, ואם תאמר: מפני מה לא נשא אדם הראשון את בתו? — כדי שישא קין את אחותו, משום שנאמר "עולם חסד יבנה".

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב הוּנָא: נָכְרִי אָסוּר בְּבִתּוֹ. תֵּדַע, שֶׁלֹּא נָשָׂא אָדָם אֶת בִּתּוֹ. וְלָא הִיא, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא קַיִן אֶת אֲחוֹתוֹ, מִשּׁוּם דְּ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שלא כך אמר, אלא אמר רב הונא: גוי אסור בבתו. תדע ראיה לכך: שלא נשא אדם הראשון את בתו. ודוחים: ולא היא, אין זו ראיה, התם היינו טעמא [שם זהו הטעם]: כדי שישא קין את אחותו, משום ש"עולם חסד יבנה".

אָמַר רַב חִסְדָּא: עֶבֶד מוּתָּר בְּאִמּוֹ, וּמוּתָּר בְּבִתּוֹ. יָצָא מִכְּלָל נָכְרִי, וְלִכְלָל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּא.

אמר רב חסדא: עבד כנעני מותר באמו ומותר בבתו. כי יצא מכלל גוי, שעל ידי טבילתו להיות עבד לישראל ניתק קשריו עם קרוביו הגוים כגר, ואולם לכלל ישראל לא בא ואינו חייב במצוות כישראל, ולכן אין מחשיבים לו קשר משפחתי משום צד, ומותר אף באמו ובאחותו.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁיִּיחֵד שִׁפְחָה לְעַבְדּוֹ וּבָא עָלֶיהָ, נֶהֱרָג עָלֶיהָ.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' אלעזר שאמר בשם ר' חנינא: בן נח שייחד שפחה לעבדו שתהא לו בת זוג, ואחר כך בא עליה הוא עצמו — נהרג עליה משום אשת איש.

מֵאֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן: מִדְּקָרְאוּ לָהּ ״רְבִיתָא דִּפְלָנְיָא״. מֵאֵימַת הַתָּרָתָהּ? אָמַר רַב הוּנָא: מִשֶּׁפָּרְעָה רֹאשָׁהּ בַּשּׁוּק.

ושואלים: מאימת [מאימתי] קרוייה היא אשתו של העבד? אמר רב נחמן: מדקראו [מזמן שקוראים] לה "רביתא דפלניא" ["בחורה של פלוני"]. ושואלים: מאימת [מאימתי] זמן התרתה, מתי ניתק הקשר בין העבד והשפחה? אמר רב הונא: משפרעה (גילתה) ראשה בשוק. שרק אשה נשואה היתה נוהגת לכסות ראשה, שמוכיחה שאינה רוצה להיות קשורה בו עוד. שאף אשה גויה נשואה היתה נוהגת לצאת בכיסוי ראש לשוק.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדָבַק״ – וְלֹא שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה — חייב משום ערוה, שנאמר: "ודבק באשתו" (בראשית ב, כד) — ולא שלא כדרכה, שאין זו דרך של דביקה, ונמצא שעבר על ציווי התורה.

אָמַר רָבָא: מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּיִשְׂרָאֵל לָא מִחַיַּיב, וְנָכְרִי מִחַיַּיב?

אמר רבא: מי איכא מידי [האם יש דבר] שישראל לא מיחייב [אינו חייב בו] וגוי מיחייב [חייב בו]? והלא ביאה כזו באשתו אין מענישים עליה אדם מישראל!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: בֶּן נֹחַ שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, פָּטוּר, מַאי טַעְמָא? ״בְּאִשְׁתּוֹ״ וְלֹא בְּאֵשֶׁת חֲבֵירוֹ, ״וְדָבַק״ – וְלֹא שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

אלא אמר רבא שכך יש להבין את הפסוק: בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נאמר: "ודבק באשתו" ולא באשת חבירו, משמע שבאשת חבירו אסור לו לדבוק, אבל "ודבק" — ולא בביאה שלא כדרכה.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: נָכְרִי שֶׁהִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל – חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ [וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי]״ וגו׳.

אמר ר' חנינא: גוי שהכה את ישראל — חייב מיתה, שנאמר כאשר ראה משה איש מצרי מכה איש עברי: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַסּוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּאִילּוּ סוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ״.

"(שמות ב, יב), ואמר ר' חנינא: הסוטר לועו (לחיו) של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר "מוקש אדם ילע קדש" (משלי כ, כה), המכה אדם ("מוקש") מישראל כביכול פוגע בלועו ("ילע") של הקודש.

מַגְבִּיהַּ עַבְדּוֹ שַׁבָּת – סִימָן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמַּגְבִּיהַ יָדוֹ עַל חֲבֵירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ״. ״לָמָּה הִכִּיתָ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא: ״לָמָּה תַכֶּה״, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע.

סימן להלכות הבאות הוא: "ה מגביה יד, עבדו לענין עבד ועבודה, שבת לגוי". אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא "רשע", שנאמר: "והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג), "למה הכית" לא נאמר, אלא "למה תכה" לשון עתיד, כלומר, מתכוון להכות, משמע שהמרים יד להכות אף על פי שלא הכהו, נקרא "רשע".

אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה״. וּכְתִיב: ״וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד״.

אמר זעירי אמר ר' חנינא: המרים יד להכות את חבירו נקרא "חוטא", שנאמר: "ובא נער הכהן... ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה" (שמואל א' ב, טו–טז), וכתיב [ונאמר] על כך: "ותהי חטאת הנערים גדולה מאד" (שמואל א' ב, יז).

רַב הוּנָא אָמַר: תִּיקָּצֵץ יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר״. רַב הוּנָא קַץ יְדָא.

רב הונא אמר: העושה כן תיקצץ ידו, שנאמר: "וזרוע רמה תשבר" (איוב לח, טו), שמי שרגיל להרים זרועו מוטב שתשבר. ומסופר, שרב הונא קץ ידא [קצץ ידו] של אדם שהיה נוהג להכות את חבריו.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא קְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ״.

ר' אלעזר אומר: אין לו תקנה לאיש אלים כזה אלא קבורה, שנאמר: "ואיש זרוע לו הארץ" (שמואל א' ב, כב, ח), ומפרשו: איש המכה בזרוע ראוי לו בשל כך להיות קבור בארץ.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא נִתְּנָה קַרְקַע אֶלָּא לְבַעֲלֵי זְרוֹעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ״.

ואמר ר' אלעזר פירוש אחר לאותו פסוק: לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות היכולים להגן על עצמם מכל אויב, שנאמר: "ואיש זרוע לו הארץ". ואגב אימרה זו מביאים את מה ש

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם״? אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּעֶבֶד לָאֲדָמָה, יִשְׂבַּע לֶחֶם. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׂבַּע לֶחֶם.

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עבד אדמתו ישבע לחם" (משלי יב, יא)? אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ("עובד אדמתו") ומקדיש לכך את כל מאמציו — ישבע לחם, ואם לאו [לא] — לא ישבע לחם.

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נָכְרִי שֶׁשָּׁבַת, חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. וְאָמַר מָר: אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא מִיתָתָן. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ שֵׁנִי בַּשַּׁבָּת.

ואמר ריש לקיש: גוי ששבת — חייב מיתה, שנאמר: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח, כג), ללמד שאסור לשבות ממלאכה, ויש לו לעבוד כל ימי חייו. ואמר מר [החכם]: אזהרה שלהן זו היא מיתתן, שלא ניתנו לבני נח עונשים אחרים, אלא עונש מיתה לכל העובר על המצוות. אמר רבינא: גם אם עשה את יום השבתון ביום כל שהוא שאינו מיוחד לפולחן לכל דת, אלא אפילו שני בשבת.

וְלִיחַשְׁבָהּ גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת! כִּי קָא חָשֵׁיב – שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, קוּם עֲשֵׂה – לָא קָא חָשֵׁיב.

ושואלים: וליחשבה [ושימנה] מצוה זו גבי שבע מצות בני נח! ומשיבים: כי קא חשיב [כאשר מנה] שבע מצוות — מנה רק את אלה שהן ב"שב ואל תעשה", כלומר, דברים שיש בהם איסור, ויש להמנע מהם. ואולם מצוות של "קום עשה" — לא קא חשיב [והוא לא מנה].