נֶהֱרָג עָלָיו״.

נהרג עליו אף שעשה זאת מתוך הגנה עצמית, וגם בן נח נהרג על כך.

אַשְׁכַּח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא דַּהֲוָה כְּתִיב בְּסֵפֶר אַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב: ״בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג בְּדַיָּין אֶחָד, וּבְעֵד אֶחָד, שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה, מִפִּי אִישׁ וְלֹא מִפִּי אִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף עַל הָעוּבָּרִין״.

אשכח [מצא] ר' יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי [שהיה כתוב בספר אגדה שהיה בבית מדרשו] של רב: בן נח נהרג אפילו בדיין אחד, ובעד אחד שלא בהתראה, ואולם בעדות מפי איש ולא מפי אשה, אבל אפילו קרוב מעיד בבני נח. שכל אלה אף שאינם ראויים לדון דין שכזה בישראל, הריהם ראויים לדון בבן נח. משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: בן נח נהרג אף על העוברין שהמית.

מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה: דְּאָמַר קְרָא: ״אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ״ – אֲפִילּוּ בְּדַיָּין אֶחָד.

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שהיו כתובים באותו ספר? אמר רב יהודה: שאמר קרא [הכתוב] "ו אך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" (בראשית ט, ה). וממה שנאמר "אדרש" בלשון יחיד, משמע אפילו בדיין אחד.

״מִיַּד כָּל חַיָּה״ – אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. ״אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם״ – אֲפִילּוּ בְּעֵד אֶחָד. ״מִיַּד אִישׁ״ – וְלֹא מִיַּד אִשָּׁה, ״אָחִיו״ – אֲפִילּוּ קָרוֹב.

ומה שנאמר "מיד כל חיה" — הרי זה בא ללמד שנידונים אפילו שלא בהתראה, שהרי חיה ודאי אינה בת התראה. ומה שנאמר "אדרשנו ומיד האדם", שנאמר בלשון יחיד, משמע: אפילו בעד אחד. "מיד איש" — ולא מיד אשה. ומ"אחיו" — נדקדק: אפילו היה קרוב לו.

״מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ אַף עַל הָעוּבָּרִין״. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דִּכְתִיב: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״. אֵיזֶהוּ אָדָם שֶׁהוּא בָּאָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עוּבָּר שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ.

באותו ספר אגדה נאמר שמשום ר' ישמעאל אמרו שחייב אף על העוברין. ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' ישמעאל? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו), והוא מפרש: איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר: זה עובר שבמעי אמו, שחייב בן נח על הריגתו.

וְתַנָּא קַמָּא? תַּנָּא דְּבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּאָמַר: כָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינוֹ אֶלָּא חֶנֶק, וְשָׁדֵי לֵיהּ הַאי ״בָּאָדָם״ אַסֵּיפֵיהּ דִּקְרָא, וּדְרוֹשׁ בֵּיהּ הָכִי: בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. אֵיזֶהוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה חֶנֶק.

ומעירים: והתנא קמא [הראשון] שאינו מקבל הסבר זה, התנא דבי [מבית מדרשו] של מנשה הוא, שאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, ושדי ליה האי [וזרוק, צרף, לו מלה זו] "באדם" שנאמרה אסיפיה דקרא [על סופו של הכתוב], ודרוש ביה הכי [בו כך]: "באדם דמו ישפך", איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם, שאין דמו יוצא החוצה? הוי אומר זה חנק, וחלוקה כזו של הפסוק מלמדת אותנו כי כל בן נח היוצא ליהרג — יהרג בחנק.

מְתִיב רַב הַמְנוּנָא: וְאִשָּׁה לָא מִפַּקְדָה? וְהָכְתִיב: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה״ וגו׳.

מתיב [מקשה] רב המנונא: ואשה מבני נח לא מפקדה [אינה מצווה] על הדינים? והכתיב [והרי נאמר] באברהם שהיה אז בגדר בן נח "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט

הוּא מוֹתִיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ: בָּנָיו – לְדִין, בֵּיתוֹ – לִצְדָקָה.

"((בראשית ט, יח, יט), "ביתו" הן הנשים. ומשמע שאף הן בציווי של עשיית משפט! הוא מותיב לה [מקשה אותה קושיה] והוא עצמו מפרק לה [פותר אותה]: את בניו ציוה אברהם לעשות דין ("משפט"), ואילו ביתו, כלומר, את בנות ביתו ציוה לעשות צדקה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אָוְיָא סָבָא לְרַב פַּפָּא: אֵימָא בַּת נֹחַ שֶׁהָרְגָה לֹא תֵּיהָרֵג, ״מִיַּד אִישׁ״ וְלֹא מִיַּד אִשָּׁה כְּתִיב! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם״ – מִכָּל מָקוֹם.

אמר ליה [לו] רב אויא סבא [הזקן] לרב פפא: אימא [אמור] אם כן, כי בת נח שהרגה לא תיהרג, שהרי "מיד איש" ולא "מיד אשה" כתיב [נאמר]! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב יהודה: נאמר שם "שפך דם האדם" בלא פירוט, משמע כל מי ששופכו מכל מקום נהרג, בין איש ובין אשה.

אֵימָא בַּת נֹחַ שֶׁזִּינְּתָה לֹא תֵּיהָרֵג, דִּכְתִיב: ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ״, וְלֹא אִשָּׁה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה: ״וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ – הֲדַר עָרְבִינְהוּ קְרָא.

ומקשים: לפי עקרון זה אימא [אמור] כי בת נח שזינתה לא תיהרג, דכתיב [שנאמר]: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" ((בראשית ט, ב, כד), ואף כאן תאמר איש ולא אשה! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב יהודה: נאמר בסוף הפסוק "והיו לבשר אחד" — הדר ערבינהו קרא [חזר ועירבם הכתוב] וגילה שדינם שווה, כי הם "בשר אחד".

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִים שֶׁמּוּזְהָרִין עַל הָעֲרָיוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו), ודי היה לומר "איש", מה תלמוד לומר: "איש איש"? — לרבות את הגויים שמוזהרין על העריות כישראל.

וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״לֵאמֹר״ – זֶה גִּילּוּי עֲרָיוֹת!

ושואלים: והא מהכא נפקא [ודבר זה מכאן, מפסוק זה יוצא, נלמד]? והרי מהתם נפקא [משם, מפסוק אחר יוצא, נלמד], שכבר דרשנו: "לאמר" זה רמז לאסור גילוי עריות (ראה לעיל סנהדרין דף נו,ב).

הָתָם בַּעֲרָיוֹת דִּידְהוּ, וְהָכָא בַּעֲרָיוֹת דִּידַן. דְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״בָּא עַל עֲרָיוֹת יִשְׂרָאֵל, נִידּוֹן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל״.

ומשיבים: התם [שם] אותו כתוב מדבר בעריות דידהו [שלהם], באותן שהם אסורים בהן, והכא [וכאן] מדובר בעריות דידן [שלנו], שאם בא הגוי על אשה ישראלית שהיא נשואה על פי דיני ישראל — נענש על כך, דקתני סיפא [ששנינו בסוף אותה ברייתא]: בא הגוי על עריות ישראל — נידון בדיני ישראל.

לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לָא נִצְרְכָה, אֶלָּא לְעֵדָה וְעֵדִים וְהַתְרָאָה.

ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] אמרו שנידון בדיני ישראל? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה אלא לומר שגוי זה נידון בדיני ישראל בעדה (בסנהדרין), ועדים, והתראה.

מִגְרַע גָּרַע?

ושואלים: וכי דינו מגרע גרע [נעשה גרוע יותר], שאם היה עובר עבירה זו בבת נח לא היו מזקיקים אותו לכל אלה, ועכשיו שפגע בישראל לא יתחייב אלא אם כן נתמלאו כל התנאים הללו?!

אֶלָּא אָמַר רַב יוֹחָנָן: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דִּלְדִידְהוּ לֵית לְהוּ, דְּדָיְּינִינַן לְהוּ בְּדִינָא דִּידַן.

אלא אמר ר' יוחנן: לא נצרכה אלא לגוי הבא על נערה המאורסה בת ישראל, דלדידהו לית להו [שלהם אין להם], שבבני נח יש רק נישואין גמורים ואין מעמד ביניים של אירוסין, דדיינינן להו בדינא דידן [שדנים אותם בדין שלנו] במקרה כזה.

אֲבָל אֵשֶׁת אִישׁ, בְּדִינָא דִּידְהוּ דָּיְינִינַן לְהוּ? וְהָתַנְיָא: ״בָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, נִידּוֹן בִּסְקִילָה; עַל אֵשֶׁת אִישׁ, נִידּוֹן בְּחֶנֶק״. וְאִי בְּדִינָא דִּידְהוּ, סַיִיף הוּא!

ושואלים: אבל אם בא הגוי על אשת איש מישראל, בדינא דידהו דיינינן להו [בדין שלהם אנו דנים אותם]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בא גוי על נערה המאורסה מישראל — נידון בסקילה, בא על אשת איש — נידון בחנק. ואי בדינא דידהו [ואם בדינם שלהם], הלא בסייף הוא דינם!

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״אֵשֶׁת אִישׁ״ דְּקָתָנֵי? כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסָה לַחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה, דִּלְדִידְהוּ לֵית לְהוּ, דָּיְּינִינַן לְהוּ בְּדִינָא דִּידַן.

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי [מה פירוש] "אשת איש" דקתני [ששונה]? — כאן מדובר במקרה מיוחד: כגון שנכנסה אותה אשה לחופה ועדיין לא נבעלה, שהיא נחשבת כבר כנשואה בדיני ישראל. דלדידהו לית להו [שלהם אין להם] מעמד כגון זה ועדיין אינה קרוייה אשתו, לכן דיינינן להו בדינא דידן [דנים אנו אותם בדין שלנו], והבא על אשת איש — נידון בחנק.

דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא: ״בְּעוּלַת בַּעַל – יֵשׁ לָהֶן; נִכְנְסָה לַחוּפָּה, וְלֹא נִבְעֲלָה – אֵין לָהֶן״.

דתני [ששנה] ר' חנינא: בעולת בעל — יש להן, שכיון שנבעלה אשה לשם נישואין הרי היא נעשית אשת איש, אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה — אין להן, שלדיניהם אינה נחשבת כאשה נשואה.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״כָּל עֶרְוָה שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ, בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלֶיהָ. אֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ – אֵין בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה עֲרָיוֹת יֵשׁ שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עֲלֵיהֶן, וּבֶן נֹחַ מוּזְהָר עֲלֵיהֶן.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה תוספתא כשיטתו] של ר' יוחנן: כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה — בן נח מוזהר עליה, וכל ערוה שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה — אין בן נח מוזהר עליה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, ובכל זאת בן נח מוזהר עליהן.

בָּא עַל עֲרָיוֹת יִשְׂרָאֵל, נִידּוֹן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. בָּא עַל עֲרָיוֹת בֶּן נֹחַ, נִידּוֹן בְּדִינֵי בֶּן נֹחַ. וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה בִּלְבַד״.

ועוד: אם בא על עריות ישראל — נידון בדיני ישראל, בא על עריות בן נח — נידון בדיני בן נח. ואנו אין לנו דוגמה לעריות ישראל אלה, שאם בא גוי עליהן הינו נידון בדיני ישראל, אלא נערה המאורסה בלבד, כדברי ר' יוחנן.

וְנִחְשׁוֹב נַמִי נִכְנְסָה לַחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה! הַאי תַּנָּא תַּנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּאָמַר: כָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי נֹחַ אֵינוֹ אֶלָּא חֶנֶק. אִידִי וְאִידִי חֶנֶק הוּא.

ושואלים: ונחשוב נמי [ושימנה גם כן] דין אשה שנכנסה לחופה ולא נבעלה! ומשיבים: האי [זה] התנא, תנא דבי [מבית מדרשו] של מנשה הוא, שאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק, וכיון שנכנסה אותה אשה ישראלית לחופה אשת איש היא ודינה בחנק, אידי ואידי [זה וזה] חנק הוא ואין הבדל בין דיננו לדיניהם במקרה זה.

וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר: כָּל עֶרְוָה שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עָלֶיהָ, בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלֶיהָ? וְהָא תַּנְיָא: ״גֵּר

בברייתא זו הובאה שיטת ר' מאיר, ושואלים: וכי סבר ר' מאיר כי כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה — בן נח מוזהר עליה? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: גר