רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלָא אוֹמֵר: אַף עַל הַדָּם מִן הַחַי. רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: אַף עַל הַסֵּירוּס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּישּׁוּף.

אלא אמר רבא: האי תנא [תנא זה] הסבור שרק ישראל נצטוו על הדינים התנא דבי [מבית מדרשו] של מנשה הוא, דמפיק [שמוציא] שתי מצוות שסימנן ד"ך (דינים, בר כת), ועייל [ומכניס] במקומן ס"ך (ס ירוס, כלאים),

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת כִּישּׁוּף בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עָלָיו. ׳לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וגו׳ וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה׳ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ׳, וְלֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר.

דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים. ולא מנה דינים וברכת ה', הואיל והכניס סירוס וכלאים.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּלְאַיִם. מוּתָּרִין בְּנֵי נֹחַ לִלְבּוֹשׁ כִּלְאַיִם, וְלִזְרוֹע כִּלְאַיִם, וְאֵין אֲסוּרִין אֶלָּא בְּהַרְבָּעַת בְּהֵמָה וּבְהַרְכָּבַת הָאִילָן״.

ר' יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר "ויצו ה' אלהים על האדם" (בראשית ב, טז). ר' יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם נצטווה. ויש אומרים שאף על הדינים נצטווה.

מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא: ״וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל״.

ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת דעה זו] שאמר רב יהודה אמר רב: "אלהים אני", כוונתו — לא תקללוני, "אלהים אני" כוונתו — לא תמירוני באחר, "אלהים אני" כוונתו — יהא מוראי עליכם. כמאן [כשיטת מי]? — כיש אומרים, שבכלל "ויצו ה' אלהים על האדם" הם מבינים גם איסור עבודה זרה ("לא תמירוני"), ברכת השם ("לא תקללוני"), וגם שמירת חוק ומשפט בעולם ("יהא מוראי עליכם").

״וַיְצַו״ – אֵלּוּ הַדִּינִין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו״ וגו׳.

ושואלים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של מנשה, אי דריש [אם הוא דורש] את הפסוק "ויצו" — אפילו הנך נמי [אלה גם כן] ברכת ה' ודינים בכלל, אי [אם] הוא לא דריש [דורש] "ויצו" — הני מנא ליה [אלו השבע מנין לו]?

״ה׳״ – זוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳ מוֹת יוּמָת״. ״אֱלֹהִים״ – זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. ״עַל הָאָדָם״ – זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם״ וגו׳.

ומשיבים: לעולם תפרש שהוא לא דריש [דורש] "ויצו", ואולם הני [אלה] — כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא [אחת ואחת מהן בפני עצמה כתובה] במקרא; עבודה זרה וגילוי עריות —

״לֵאמֹר״ – זוֹ גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״. ״מִכֹּל עֵץ הַגָּן״ – וְלֹא גָּזֵל. ״אָכֹל תֹּאכֵל״ – וְלֹא אֵבֶר מִן הַחַי.

ר' חנניה בן גמלא אומר: אף על הדם מן החי נצטוו בני נח שאסור לאוכלו. ר' חידקא אומר: אף על הסירוס נצטוו, שאסור להם לסרס כל חי. ר' שמעון אומר: אף על הכישוף.

כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק תָּנֵי אִיפְּכָא: ״׳וַיְצַו׳ – זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, ׳אֱלֹהִים׳ – זוֹ דִּינִין״.

ר' יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף — בן נח מוזהר עליו שלא יעשה כן. והוא שנאמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים. כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבת האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך" (דברים יח, י–יב), ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, ומאחר והענישם ה' וגרשם מן הארץ בשל חטאים אלה משמע שדברים אלה אסורים להם.

בִּשְׁלָמָא ״אֱלֹהִים״ זוֹ דִּינִין, דִּכְתִיב: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים״. אֶלָּא ״וַיְצַו״ – זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, מַאי מַשְׁמַע?

ר' אלעזר אומר: אף על הכלאים נצטוו בני נח. כיצד, ואלו הן הכלאים שנאסרו בהם? — מותרין בני נח ללבוש כלאים (שעטנז), ולזרוע כלאים (שני מיני זרעים יחד), ואין אסורין משום כלאים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

רַב חִסְדָּא וְרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: חַד אָמַר: ״סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם״ וגו׳. וְחַד אָמַר: ״עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו״.

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה], מהיכן למדים אנו שבע מצוות אלה? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב] ורמז לכך בכתוב: "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נָכְרִי שֶׁעָשָׂה עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לָהּ. לְמַאן דְּאָמַר ״עָשׂוּ״, מִשְּׁעַת עֲשִׂיָּיה מִחַיַּיב. לְמַאן דְּאָמַר: ״כִּי הוֹאִיל הָלַךְ״, עַד דְּאָזֵיל בַּתְרָהּ וּפָלַח לָהּ.

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז–יז), וכך הוא נדרש: "ויצו" — אלו הדינין, וכן הוא אומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט

אָמַר רָבָא: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר נָכְרִי שֶׁעֲשָׂאָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לָהּ חַיָּיב? וְהָתַנְיָא: ״בַּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּבָרִים שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עֲלֵיהֶן, בֶּן נֹחַ מוּזְהַר עֲלֵיהֶן. אֵין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְמִיתִין עֲלֵיהֶן, אֵין בֶּן נֹחַ מוּזְהָר עֲלֵיהֶן״. לְמַעוּטֵי מַאי? לָאו לְמַעוּטֵי נָכְרִי שֶׁעָשָׂה עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לָהּ?

"(בראשית ב, יח, יט). "ה' "— זו ברכת (קללת) השם, וכן הוא אומר: "ונקב שם ה' מות יומת" (ויקרא טז, כד). "אלהים" — זו רמז לאיסור עבודה זרה, וכן הוא אומר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). "על האדם" — זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך

אָמַר רַב פַּפָּא: לָא, לְמַעוּטֵי גִּיפּוּף וְנִישּׁוּק.

"(בראשית ט, ו). "לאמר" — זו גילוי עריות, וכן הוא אומר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר... הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים" (ירמיה ג, א). "מכל עץ הגן" כוונתו — העצים המותרים לך, שמשלך הם ולא גזל. "אכל תאכל" — את אלה בלבד שמותרים לאכילה ולא אבר מן החי.

גִּיפּוּף וְנִישּׁוּק דְּמַאי? אִילֵימָא כְּדַרְכָּהּ – בַּר קְטָלָא הוּא. אֶלָּא לְמַעוּטֵי שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל תני איפכא [שנה להיפך] דרשות אלה, בשינוי הכתובים: "ויצו" — זו עבודה זרה. "אלהים" — זו דינין.

דִּינִין בְּנֵי נֹחַ אִיפְקוּד? וְהָתַנְיָא: ״עֶשֶׂר מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמָרָה, שֶׁבַע שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶן בְּנֵי נֹחַ, וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: דִּינִין, וְשַׁבָּת, וְכִיבּוּד אָב וָאֵם״.

ושואלים: בשלמא [נניח] שאומר אתה כי "אלהים" זו דינין — יש ראיה לדבר דכתיב [שכן נאמר] "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז), משמע שהדיינים קרויים "אלהים". אלא "ויצו" — זו עבודה זרה, מאי [מה] משמע, כיצד שומעים דבר זה מן הכתוב?

דִּינִין, דִּכְתִיב: ״שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט״. שַׁבָּת וְכִיבּוּד אָב וָאֵם, דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: ״כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ״ – בְּמָרָה.

ומשיבים, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: הראיה ממה שנאמר "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח), ומכאן הקשר בין לשון "צו" ("צויתים") לעבודה זרה. וחד [ואחד מהם] אמר: הראיה ממה שנאמר "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו" (הושע ה, יא), שמן הענין שם מובן שהוא תוכחה על עבודה זרה.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לְעֵדָה, וְעֵדִים, וְהַתְרָאָה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה], מאיזה פסוק למדים דבר זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] לענין גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה, שלא עבדה עדיין. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הראיה מן הכתוב "עשו להם עגל ", הרי מכאן למדים שמשעת עשייה מיחייב [מתחייב], למאן דאמר [לדעת מי שאמר] כי הראיה מהכתוב "כי הואיל הלך" — עד דאזיל בתרה ופלח [שהולך אחריה ועובד] לה, ולא משעת עשייה.

אִי הָכִי, מַאי ״וְהוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן דִּינִין״?

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר [וכי יש מי שאומר] כי גוי שעשאה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בענין עבודה זרה, דברים, כלומר, עבירות שבית דין של ישראל ממיתין עליהן אם עשה כן אדם מישראל — בן נח מוזהר עליהן, עבירה שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן — אין בן נח מוזהר עליהן. למעוטי מאי [למעט את מה], אלו פרטי עבירה פטורים עליהם הגויים? לאו למעוטי [האם לא בא הדבר למעט] גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה? שכיון שאין ישראל נהרג על כך, אף הגוי אינו נענש!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לְדִינֵי קְנָסוֹת. אַכַּתִּי: ״וְהוֹסִיפוּ בְּדִינִין״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

אמר רב פפא: לא, אפשר לומר כי בא למעוטי [למעט] גיפוף (חיבוק) ונישוק הפסל, שהמגפף או מנשק פסל גם אם גוי הוא אינו חייב משום עבודה זרה. אבל לענין פטור של פסל שנעשה על ידי הגוי ולא נעבד על ידו, אין מכאן ראיה.

אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהוֹשִׁיב בֵּית דִּין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ וּבְכָל עִיר וָעִיר. וְהָא בְּנֵי נֹחַ לֹא אִיפְקוּד? וְהָתַנְיָא: ״כְּשֵׁם שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לְהוֹשִׁיב בָּתֵּי דִינִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ, וּבְכָל עִיר וָעִיר, כָּךְ נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ לְהוֹשִׁיב בָּתֵּי דִינִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ, וּבְכָל עִיר וָעִיר״!

ושואלים: גיפוף ונישוק דמאי [של מה] באיזה מקרה? אילימא [אם תאמר] שעושה זאת כדרכה, שגיפוף זה הוא דרך עבודתה הרגילה? ודאי בר קטלא [בן מות] הוא! אלא למעוטי [למעט] עבודה זרה שגיפוף ונישוק היא שלא כדרכה — אין הגוי חייב על גיפוף ונישוק.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא תַּנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה הוּא, דְּמַפֵּיק ד״ך וְעַיֵּיל ס״ך.

על רשימת מצוות בני נח שואלים: וכי דינין בני נח איפקוד [נצטוו]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשר מצות נצטוו ישראל בהיותם במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן עוד: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם.

דְּתָנָא דְבֵי מְנַשֶּׁה: ״שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִילּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, גָּזֵל, וְאֵבֶר מִן הַחַי, סֵירוּס, וְכִלְאַיִם.

וראיה לדבר, דינין — דכתיב [שנאמר] בעת היות ישראל במרה: "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו, כה), שבת וכיבוד אב ואם — דכתיב [שנאמר] בעשרת הדברות: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה, יב), וכן: "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה, טז), ומהלשון "כאשר צוך" משמע שנצטוו בשבת ובכיבוד אב ואם כבר קודם לכן. ואמר רב יהודה: "כאשר צוך" — במרה, ומכאן שמצות דינים אינה כלולה בשבע מצוות בני נח!

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא נִצְטַוָּוה אֶלָּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם׳. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: אַף עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל הַדִּינִים״.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה, הכוונה אינה לעצם המצוה של הדיון בדינים, אלא לפרטי המצוה כיצד דנים בדינים; לעדה (בסנהדרין) ועדים, והתראה קודם לעונש, שאין כל אלו מחדשים מצוה שלא נזכרה בין שבע מצות בני נח.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֱלֹהִים אֲנִי – לֹא תְקַלְּלוּנִי, אֱלֹהִים אֲנִי – לֹא תְמִירוּנִי, אֱלֹהִים אֲנִי – יְהֵא מוֹרָאִי עֲלֵיכֶם. כְּמַאן? כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.

ומקשים: אי הכי [אם כן] המובן, מאי [מה טעם] בלשון "והוסיפו עליהן דינין"? הלא אין כאן תוספת מצות דינים אלא פירוט מצות דיינים!

תַּנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה – אִי דָּרֵישׁ ״וַיְצַו״, אֲפִילּוּ הָנָךְ נַמִי. אִי לָא דָּרֵישׁ ״וַיְצַו״, הָנֵי מְנָא לֵיהּ?

אלא אמר רבא: לא נצרכה אלא לדיני קנסות שאינם דינים של משפט עשיית הצדק בלבד, אלא גם תוספת קנס לחוטא, ואלה לא ניתנו לבני נח. ומקשים: אכתי [עדיין] הלשון אינה מתאימה כי "והוסיפו בדינין", כלומר, הוסיפו בפרטי דינים על מה שהיה בתחילה, מיבעי ליה [היה צורך לו] לומר!

לְעוֹלָם, לָא דָּרֵישׁ ״וַיְצַו״. הָנֵי – כָּל חֲדָא וַחֲדָא בְּאַפֵּי נַפְשֵׁיהּ כְּתִיבָא. עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת

אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא למצוה היתירה להושיב בית דין בכל פלך (מחוז) ופלך, ובכל עיר ועיר. ושואלים: והא [וכי דבר זה] בני נח לא איפקוד [נצטוו] עליו? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר!