מִדְּסֵיפָא תַּקָּלָה וְקָלוֹן, רֵישָׁא תַּקָּלָה בְּלֹא קָלוֹן. וְהֵיכִי דָּמֵי? נָכְרִי הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה!

מדסיפא [מתוך שסופה] של משנתנו יש בו שני טעמים — תקלה וקלון, רישא [התחלתה], הטעם הראשון שבשלו סוקלים הוא בוודאי תקלה בלא קלון, והיכי דמי [וכיצד הוא] תקלה בלא קלון — כאשר גוי בא על הבהמה שכן תקלה יש במקרה כזה, אך קלונו אינו מענייננו כנזכר, והרי תשובה לשאלתנו.

לָא, סֵיפָא תַּקָּלָה וְקָלוֹן. רֵישָׁא – הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דַּאֲפִילּוּ קָלוֹן בְּלֹא תַּקָּלָה נַמִי מִחַיְּיבִי. וְהֵיכִי דָּמֵי – יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה בְּשׁוֹגֵג, וְכִדְבָעֵי רַב הַמְנוּנָא.

ודוחים: לא, סיפא [בסוף מדובר] בתקלה וקלון, רישא [בתחילה] הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שאפילו תקלת קלון בלבד בלא תקלה של מיתה נמי מחייבי [גם כן חייבים] להורגם. והיכי דמי [וכיצד הוא] קלון בלא תקלה — ישראל הבא על הבהמה בשוגג, וכדבעי [וכפי ששאל] רב המנונא באותו ענין.

דְּבָעֵי רַב הַמְנוּנָא: יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה בְּשׁוֹגֵג מַהוּ? תַּקָּלָה וְקָלוֹן בָּעֵינַן, וְהָכָא קָלוֹן – אִיכָּא, תַּקָּלָה – לֵיכָּא. אוֹ דִּילְמָא: קָלוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תַּקָּלָה?

דבעי [ששאל] רב המנונא: ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו, האם סוקלים את הבהמה או לא? האם תקלה וקלון בעינן [צריכים אנו], והכא [וכאן] קלון איכא [יש] אך תקלה של מיתה ליכא [אין], או דילמא [שמא] די בקלון — אף על פי שאין תקלה?

אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: ״בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם, קְנָאָהּ. וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ.

אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, כי ביאתה נחשבת לביאה גמורה. וכן אם בא עליה יבם — קנאה להיות אשתו, וחייבין עליה (אם היתה מקודשת לאחר) משום אשת איש,

וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כְּעֶלְיוֹן. נִיסֵּת לַכֹּהֵן, אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַפְּסוּלִים, פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.

ומטמאה את בועלה אם היתה נדה לטמא משכב תחתון כעליון, שתינוקת קטנה פחות מבת שלוש מטמאה את הבועל אותה בנדתה רק בטומאת מגע נדה ואילו זו מטמאה את בועלה להיות כמוה. ניסת (נישאת) לכהן — אוכלת בתרומה כאשתו ממש, בא עליה אחד מן הפסולים (גוי, חלל, נתין, או ממזר) — פסלה מן הכהונה,

וְאִם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, מוּמָתִין עַל יָדָהּ, וְהִיא פְּטוּרָה״.

ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה — מומתין על ידה, והיא פטורה.

״אֶחָד מִכָּל עֲרָיוֹת – וַאֲפִילּוּ בְּהֵמָה״, וְהָא הָכָא דְּקָלוֹן אִיכָּא, תַּקָּלָה לֵיכָּא, וְקָתָנֵי: ״מוּמָתִין עַל יָדָהּ״!

ונדייק לענייננו: אחד מכל עריות — ואפילו בהמה, והא הכא [והרי כאן], שקלון איכא [יש], תקלה ליכא [אין], שהרי אותה קטנה היא כשוגגת ואין ממיתים אותה, וקתני [ושנינו]: מומתין על ידה!

כֵּיוָן דִּמְזִידָה הִיא – תַּקָּלָה נַמִי אִיכָּא, וְרַחֲמָנָא הוּא דְּחַס עֲלָהּ. עֲלָהּ דִּידָהּ חַס, אַבְּהֵמָה לֹא חַס.

ודוחים: כיון שהילדה מזידה היא בעבירה זו, הרי תקלה נמי איכא [גם כן יש], לפי הדין שהילדה עצמה אינה נענשת, ורחמנא הוא דחס עלה [והתורה היא שחסה עליה] מפני קטנותה, שאין בה דעת שלימה. ואולם, עלה דידה [עליה עצמה] חס הכתוב, אבל על הבהמה לא חס. ומכל מקום אין מכאן תשובה לשאלה.

אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע: ״בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ קְנָאָהּ. וְאֵינוֹ נוֹתֵן גֵּט עַד שֶׁיַּגְדִּיל. וּמִטַּמֵּא כְּנִדָּה לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כְּעֶלְיוֹן.

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו: בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו — קנאה, ואינו נותן גט אם רוצה הוא לגרשה עד שיגדיל, שקטן אינו יכול לתת גט. ומטמא כנדה אם בא על נדה לטמא משכב תחתון כעליון.

פּוֹסֵל, וְאֵינוֹ מַאֲכִיל. וּפוֹסֵל אֶת הַבְּהֵמָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְנִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ. וְאִם בָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, מוּמָתִים עַל יָדוֹ״.

ואם בא על בת כהן פוסל אותה מלאכול תרומה. אבל אם היה הוא כהן ובעל אשה לשם קידושין אינו מאכיל אותה בתרומה. ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח אם בא עליה, שהנרבע פסול לקרבנות, ונסקלת על ידו. ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה — מומתים על ידו.

וְהָא הָכָא קָלוֹן אִיכָּא, תַּקָּלָה לֵיכָּא, וְקָתָנֵי: ״נִסְקֶלֶת עַל יָדוֹ״!

והא הכא [והרי כאן] שבא זה על הבהמה, קלון איכא [יש], תקלה ליכא [אין], וקתני [והרי שנינו]: נסקלת על ידו, משמע שדי בקלון על מנת להרוג את הבהמה!

כֵּיוָן דְּמֵזִיד הוּא, תַּקָּלָה נַמִי אִיכָּא, וְרַחֲמָנָא הוּא דְּחַס עִילָּוֵיהּ. עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ חַס רַחֲמָנָא; אַבְּהֵמָה לֹא חַס רַחֲמָנָא.

ודוחים: גם מכאן אין להביא ראיה, כיון שמזיד הוא, תקלה נמי איכא [גם כן יש]. אלא רחמנא הוא דחס עילויה [התורה היא שחסה עליו] שלא לחייבו, לפי שאינו בר דעת גמור, ואולם עליה דידיה [עליו עצמו] חס רחמנא [חסה התורה], אבל על הבהמה לא חס רחמנא [חסה התורה]. אך לגבי מקרה שבוודאי אין בו משום תקלה לא נוכל ללמוד מהלכה זו.

תָּא שְׁמַע: ״דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּהֵמָה עוֹבֶרֶת בַּשּׁוּק וְיֹאמְרוּ: זוֹ הִיא שֶׁנִּסְקַל פְּלוֹנִי עַל יָדָהּ״. מַאי לָאו, מִדְּסֵיפָא תַּקָּלָה וְקָלוֹן, רֵישָׁא קָלוֹן בְּלֹא תַּקָּלָה. וְהֵיכִי דָּמֵי? יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה בְּשׁוֹגֵג!

תא שמע [בוא ושמע] דבר אחר ששנינו במשנתנו: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה. מאי לאו [האם לא] תאמר מדסיפא [מכיון שבסופה] של המשנה מדובר בתקלה של מיתה וקלון, ו"תקלה" האמורה במשנה היא בושתו של האיש שמתבזה בגלל עבירה זו, מכאן ודאי שברישא [בתחילתה] מדובר בקלון בלא תקלה. והיכי דמי [וכיצד יכול הדבר להיות]? — ישראל הבא על הבהמה בשוגג, ומכאן שדי בקלון על מנת להרוג את הבהמה.

לֹא, סֵיפָא – תַּקָּלָה וְקָלוֹן, רֵישָׁא תַּקָּלָה בְּלֹא קָלוֹן. וְהֵיכִי דָּמֵי? נָכְרִי הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה, וְכִדְבָעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת.

ודוחים: לא, סיפא [סופה] מדובר בתקלה וקלון, רישא [תחילתה] מדובר בתקלה בלא קלון. והיכי דמי [וכיצד יכול הדבר להיות]? — כגון גוי הבא על הבהמה, וכדבעו מיניה [וכפי ששאלו אותו] את רב ששת, ואין איפוא פתרון לשאלה. ואין למצוא תשובה גמורה וסופית מן המשנה אף לא לאחת מן השאלות.

מתני׳ הַמְגַדֵּף אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ הַשֵּׁם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה:

המגדף (מקלל את ה') אינו חייב עד שיפרש השם עצמו ויקללנו. אמר ר' יהושע בן קרחה: