עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ. אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא׳.

עונש לעבירה זו שמענו, ואולם אזהרה (איסור) מניין? — תלמוד לומר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא" (ויקרא יח, כג),

לָמַדְנוּ אַזְהָרָה לַשּׁוֹכֵב, אַזְהָרָה לַנִּשְׁכָּב מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳. וְאוֹמֵר: ׳וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ׳ וגו׳. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

למדנו מכאן אזהרה לשוכב. אזהרה לנשכב מניין? — תלמוד לומר: "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח) ואומר כדי לבאר מהו עניינו של קדש: "וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבת הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל" (מלכים א' יד, כד), אלו דברי ר' ישמעאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ׳וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה׳. קְרִי בֵּיהּ: ׳לֹא תִשָּׁכֵב׳״.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד מהכתוב "לא יהיה קדש" אלא הרי הוא אומר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" קרי ביה [קרא בו, בכתוב] גם "לא תשכב" (בבנין נפעל).

בְּהֵמָה מְנָא לָן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״׳אִישׁ׳ – פְּרָט לְקָטָן. ׳אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה׳ – בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה.

ועוד מבררים, משכב בהמה מנא לן [מנין לנו] האיסור והעונש בו? דתנו רבנן [שנו חכמים] "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרגו" (ויקרא כ, טו), "איש" — פרט לקטן, "אשר יתן שכבתו בבהמה" לא פירט הכתוב, ומשמע בין גדולה בין קטנה,

׳מוֹת יוּמָת׳ – בִּסְקִילָה. אַתָּה אוֹמֵר בִּסְקִילָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכָּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה? נֶאֱמַר כָּאן: ׳תַּהֲרֹגוּ׳. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ׳כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ׳, מַה לְּהַלָּן בִּסְקִילָה, אַף כָּאן בִּסְקִילָה.

"מות יומת" — בסקילה. אתה אומר שמיתתו בסקילה או אולי אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? נאמר כאן בבהמה: "תהרגו", ונאמר להלן במסית: "כי הרג תהרגנו... וסקלתו באבנים ומת" (דברים יג י–יא), מה להלן עונשו בסקילה, אף כאן עונשו בסקילה.

לָמַדְנוּ עוֹנֶשׁ לַשּׁוֹכֵב, עוֹנֶשׁ לַנִּשְׁכָּב מְנָלַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת׳. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשּׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לַנִּשְׁכָּב.

למדנו עונש לשוכב, ואולם עונש לנשכב על ידי בהמה מנלן [מנין לנו]? — תלמוד לומר: "כל שכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח), ואם אינו ענין לשוכב, שנאמר דינו במפורש בכתוב אחר, תניהו ענין לנשכב לומר ש"שוכב" לאו דווקא, אלא כל משכב עם בהמה בכל אופן עונשו מיתה.

לָמַדְנוּ עוֹנֶשׁ בֵּין לַשּׁוֹכֵב בֵּין לַנִּשְׁכָּב, אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ׳.

למדנו איפוא עונש בין לשוכב בין לנשכב, אך אזהרה מניין? — תלמוד לומר: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה" (ויקרא יח, כג).

לָמַדְנוּ אַזְהָרָה לַשּׁוֹכֵב, לַנִּשְׁכָּב מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ‘לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳, וְאוֹמֵר: ‘וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ׳ וגו׳, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

למדנו מכאן אזהרה לשוכב עם בהמה, אזהרה לנשכב מניין? — תלמוד לומר: "לא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח), ואומר: "וגם קדש היה בארץ" (מלכים א' יד, כד), שכל הנבעל בעילות מגונות כתועבות הגויים הוא הקרוי "קדש", ואסרה התורה במפורש לעשות כן, אלו דברי ר' ישמעאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ׳לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ׳ – לֹא תִתֵּן שְׁכִיבָתְךָ׳״.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך להוכחה זו, אלא הרי הוא אומר "לא תתן שכבתך" ואפשר להבין כך: "לא תתן שכיבתך".

הַבָּא עַל הַזָּכוּר, וְהֵבִיא עָלָיו זָכָר,

בהמשך למדרשי ההלכה הללו מעלים את השאלה: מי שבא על הזכור והביא עליו זכר באותה שעה מה דינו?

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא מִ״לֹא תִשְׁכַּב״, וַחֲדָא מִ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ״. לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״לֹא תִשְׁכַּב״ ״לֹא תִשָּׁכֵב״ חֲדָא הִיא.

אמר ר' אבהו: לדברי ר' ישמעאל חייב שתים, חדא [אחת] מ"לא תשכב" וחדא [ואחת] מ"לא יהיה קדש" על היותו נבעל. ולדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת, כי "לא תשכב" "לא תשכב" (בלשון נפעל) — חדא [אחת] היא ואין מענישים אדם על שני פרטי עבירה שעשה בהעלם אחת.

הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שְׁתַּיִם: חֲדָא מִ״לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ״, וַחֲדָא מִ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ״. לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, ״שְׁכָבְתְּךָ״ ״וּשְׁכִיבָתְךָ״ חֲדָא הִיא.

וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בבת אחת, מהו? אמר ר' אבהו: לדברי ר' ישמעאל חייב שתים: חדא [אחת] מ"לא תתן שכבתך" וחדא [אחת] מ"לא יהיה קדש". לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת, "שכבתך" ו"שכיבתך" חדא [אחת] היא.

אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נַמִי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, דְּכִי כְּתִיב: ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ״, בְּגַבְרֵי כְּתִיב.

ואילו אביי אמר: אפילו לדברי ר' ישמעאל נמי [גם כן] אינו חייב אלא אחת, דכי כתיב [שכאשר נאמר] "לא יהיה קדש" — בגברי כתיב [בגברים, במשכב זכור, נאמר] אבל לא במשכב בהמה.

אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַזְהָרָה לַנִּשְׁכָּב מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשּׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לַנִּשְׁכָּב.

ושואלים: אלא לפי דעת אביי לר' ישמעאל אזהרה לנשכב לבהמה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת לו] אזהרה זו ממה שנאמר "כל שכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח), אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב.

וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַנִּשְׁכָּב בִּלְשׁוֹן שׁוֹכֵב, מַה שּׁוֹכֵב – עָנַשׁ וְהִזְהִיר, אַף נִשְׁכָּב – עָנַשׁ וְהִזְהִיר.

ואפקיה רחמנא [והוציאה, ביטאה התורה] דין זה לנשכב בלשון שוכב, ללמדנו: מה שוכב ענש והזהיר, אף נשכב ענש והזהיר.

הַנִּרְבָּע לַזָּכָר וְהַנִּרְבָּע לַבְּהֵמָה, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא – חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא מִ״לֹא תִשְׁכַּב״ וַחֲדָא מִ״לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ״, לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אִידִי וְאִידִי ״לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ״ הוּא.

הנרבע לזכר והנרבע לבהמה בבת אחת מהו? אמר ר' אבהו: לדברי ר' עקיבא חייב שתים, חדא [אחת] מ"לא תשכב" וחדא [ואחת] מ"לא תתן שכבתך", שבכל אחד יש איסור מיוחד. לדברי ר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת, כי אידי ואידי [זו וזו] שני האיסורים נובעים ממה שנאמר "לא יהיה קדש" הוא.

אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נַמִי חַיָּיב שְׁתַּיִם, דִּכְתִיב: ״כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשּׁוֹכֵב תְּנֵיהוּ עִנְיָן לַנִּשְׁכָּב, וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַנִּשְׁכָּב בִּלְשׁוֹן שׁוֹכֵב, מַה שּׁוֹכֵב עָנַשׁ וְהִזְהִיר – אַף נִשְׁכָּב עָנַשׁ וְהִזְהִיר.

אביי אמר: אפילו לדברי ר' ישמעאל נמי [גם כן] חייב שתים, שנאמר "כל שכב עם בהמה מות יומת", אם אינו ענין לשוכב, שכן איסור זה כבר נלמד מ"ובכל בהמה לא תתן שכבתך" (ויקרא יח, כג), תניהו ענין לנשכב. ואפקיה רחמנא [והוציאה, ביטאה, התורה] את הדין לנשכב בלשון שוכב ללמדנו: מה שוכב ענש והזהיר — אף נשכב ענש והזהיר.

אֲבָל הַבָּא עַל הַזָּכוּר וְהֵבִיא זָכָר עָלָיו, הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו, בֵּין לְרַבִּי אַבָּהוּ בֵּין לְאַבַּיֵי – לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל חַיָּיב שָׁלֹשׁ, לְרַבִּי עֲקִיבָא חַיָּיב שְׁתַּיִם.

אבל הבא על הזכור והביא זכר עליו וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו כולם יחד, בין לר' אבהו בין לאביי הרי לשיטת ר' ישמעאל חייב שלש, שיש גם איסור "לא יהיה קדש", לשיטת ר' עקיבא חייב רק שתים.

תָּנוּ רַבָּנַן: זָכוּר לֹא עָשׂוּ בּוֹ קָטָן כְּגָדוֹל, בְּהֵמָה עָשׂוּ בָּהּ קְטַנָּה כִּגְדוֹלָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: זכור לא עשו בו קטן כגדול, בהמה עשו בה קטנה כגדולה.

מַאי ״לֹא עָשׂוּ בּוֹ קָטָן כְּגָדוֹל״? אָמַר רַב: לֹא עָשׂוּ בִּיאַת פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים כְּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא עָשׂוּ בִּיאַת פָּחוֹת מִבֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים כְּבֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים.

ושואלים: מאי [מה פירוש] שלא עשו בו קטן כגדול? אמר רב: כוונתו, שלא עשו ביאת פחות מבן תשע שנים כביאתו על ילד שהוא בן תשע שנים ומעלה, שמתשע שנים ומעלה ביאתו ביאה. ושמואל אמר: לא עשו ביאת ילד פחות מבן שלש שנים כבן שלש שנים.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: כָּל דְּאִיתֵיהּ בַּשּׁוֹכֵב אִיתֵיהּ בַּנִּשְׁכָּב, וְכָל דְּלֵיתֵיהּ בַּשּׁוֹכֵב לֵיתֵיהּ בַּנִּשְׁכָּב.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו], ומה יסוד המחלוקת? ומסבירים, רב סבר: כל דאיתיה [שישנו] בשוכב — איתיה [ישנו] בנשכב, וכל דליתיה [שאינו] בשוכב ליתיה [אינו] בנשכב, וכיון שבשוכב אין חיוב בפחות מבן תשע, שביאת ילד פחות מבן תשע אינה נחשבת ביאה לכל דבר, הרי אף אם נשכב ילד פחות מבן תשע אין מתחייב בו בועלו.

וּשְׁמוּאֵל סָבַר: ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיב.

ושמואל סבר: "משכבי אשה" כתיב [נאמר] לומר שדינו של זכר הנבעל, כאשה, מה אשה נחשבת ראויה לביאה מגיל שלש שנים — אף בזכר כן, ולכן לדעתו הבא על הזכר שהוא למעלה מבן שלש שנים — חייב.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב: זָכָר בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד,

תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של רב: זכר בן תשע שנים ויום אחד, ומברייתא זו למדים אנו שרק מבן תשע שנים ומעלה הוא "זכר" ובדרך אגב מתברר שעל שכזה מתחייבים במשכב זכר.