״׳אִיסּוּר מִצְוָה׳ – שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים״. וְאַמַּאי קָרוּ לְהוּ ״אִיסּוּר מִצְוָה״? שֶׁמִּצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים.

ומסבירה המשנה: איסור מצוה אלה הן השניות מדברי סופרים שהוסיפו חכמים לאסור עוד כמה נשים קרובות כדי לעשות סייג. ומסבירים בגמרא: ואמאי קרו להו [ומדוע קוראים להן] "איסור מצוה" — משום שמצוה לשמוע דברי חכמים.

״׳אִיסּוּר קְדוּשָּׁה׳ – אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט״. וְאַמַּאי קָרוּ לְהוּ ״אִיסּוּר קְדוּשָּׁה״? דִּכְתִיב: ״קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם״.

ו"איסור קדושה" — כגון איסור אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ומסבירים ואמאי קרו להו [ומדוע קוראים להן] "איסור קדושה" — שנאמר בכהנים: "קדשים יהיו לאלהיהם" (ויקרא כא, ו).

וְתַנְיָא עֲלָהּ: ״רַבִּי יְהוּדָה מַחֲלִיף״.

ותניא עלה [ושנויה ברייתא עליה] על משנה זו: ר' יהודה מחליף, שהוא קורא "איסור מצוה" לגרושה וחלוצה לכהן, ו"איסור קדושה" לשניות האסורות מדברי סופרים.

חֲלוּפֵי הוּא דְּמַחֲלִיף – הָא חֲלִיצָה בָּעֲיָא. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לֵיהּ, מִכְּדִי חַיָּיבֵי לָאוִין לְרַבִּי עֲקִיבָא כְּחַיָּיבֵי כְרִיתוֹת דָּמֵי, וְחַיָּיבֵי כְרִיתוֹת לָאו בְּנֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם נִינְהוּ!

ולעיקר הדין יש מקום לדקדק: חלופי [להחליף] הוא שמחליף הוא את השמות, אך אינו חולק על ההלכה, הא [הרי] שלהלכה חליצה בעיא [צריכה] היא, אף לדעת ר' יהודה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שר' יהודה סבור כשיטת ר' עקיבא סבירא ליה, מכדי [הרי] חייבי לאוין לשיטת ר' עקיבא כחייבי כריתות דמי [הם נחשבים] וחייבי כריתות לאו [לא] בני חליצה ויבום נינהו [הם], שאין מצוות יבום חלה כלל על קרובות אלה! והמצריך חליצה בלא ספק סבור שקידושין תופסים בנשים אלה, שלא כר' עקיבא!

לִדְבָרָיו דְּתַנָּא קַמָּא קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

ודוחים: לא, להלכה סובר ר' יהודה כר' עקיבא, ומה שהעיר ביחס לאיסורי מצוה וקדושה, לדבריו, כלומר, לשיטתו של התנא קמא קאמר [הראשון אמר] וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור] אלא העיר לו שאף לשיטתו יש להחליף את השמות, אבל בעצם חולק הוא על כל אותו דין.

כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק תָּנֵי כְּדִתְנַן: ״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם הָאֵם בִּלְבַד״.

כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל תני כדתנן [שנה ברייתא כפי ששנינו במשנתנו]: ר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד, גם בשעה שהיתה ראויה לאביו.

וְטַעְמָא מַאי? אָמַר אַבַּיֵי: דְּאָמַר קְרָא: ״אִמְּךָ הִיא״ – מִשּׁוּם אִמּוֹ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב.

ושואלים: וטעמא מאי [וטעם הדבר מהו] שאינו חייב? אמר אביי: שאמר קרא [הכתוב] "ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך הוא לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, ז), ולדעתו ההדגשה היא זו: משום אמו אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום אשת אב.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִיא״, מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אִמּוֹ?

ומקשים: אלא מעתה (אם כך) אנו מדייקים "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך הוא" (ויקרא יח, ח) האם נאמר כי משום אשת אב אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אמו?

אֶלָּא, אִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו, קָאֵי הָכָא – וּמְמַעֵט לָהּ, קָאֵי הָכָא – וּמְמַעֵט לָהּ. הָשְׁתָּא אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו – מִיחַיַּיב, אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ – מִיחַיַּיב, אִמּוֹ שֶׁהִיא אֵשֶׁת אָבִיו, לָא מִיחַיַּיב כְּלָל?

אלא אמו שהיא אשת אביו. נמצא כי קאי הכא [עומד כאן], בפסוק על אמו וממעט לה משום אשת אביו, קאי הכא [עומד כאן] בענין אשת אביו וממעט לה משום אמו, השתא [עכשיו] יוצא שאמו שאינה אשת אביו — מיחייב [חייב], אשת אביו שאינה אמו — מיחייב [חייב], אבל אמו שהיא אשת אביו לא מיחייב [אינו מתחייב] כלל, וכי אפשר לומר דבר כזה?!

וְתוּ: לְרַבָּנַן נַמִי הָכְתִיב ״אִמְּךָ הִיא״! אֶלָּא, הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. לְרַבִּי יְהוּדָה נַמִי, הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי!

ותו, לרבנן נמי [ועוד, לדעת חכמים גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "אמך הוא", וכיצד מפרשים הם, שהרי הם מחייבים במקרה שכזה גם משום האם וגם משום האב? אלא, ההוא (אותה הדגשה) מיבעי ליה [נחוצה להם] לכמו שפירשה רב שישא בריה [בנו] של רב אידי (בסוף סוגיה זו), אם כן לר' יהודה נמי [גם כן] הכתוב ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] לכמו שפירשה רב שישא בריה [בנו] של רב אידי, ואין כאן מקום ללימוד שאמר אביי.

אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אָמַר קְרָא: ״עֶרְוָתָהּ״. מִשּׁוּם עֶרְוָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי עֶרְוֹת.

אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא, כך לומד זאת ר' יהודה: אמר קרא [הכתוב] הזה, בהדגשה: "ערותה", לאמור: משום ערוה אחת אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום שתי ערות, שגזירת הכתוב היא שאין מחייבים אותו כאן משום שני איסורי ערוה.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ״, הָכִי נַמִי, מִשּׁוּם עֶרְוָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי עֶרְוֹת?

ומקשים: אם כן כשנאמר "ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, טו) הכי נמי [כך גם כן] תאמר משום ערוה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי ערות?!

וְהָתְנַן: ״הַבָּא עַל כַּלָּתוֹ חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם כַּלָּתוֹ, וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּחַיֵּי בְּנוֹ בֵּין לְאַחַר מִיתַת בְּנוֹ״, וְלָא פָּלֵיג רַבִּי יְהוּדָה!

והתנן [והרי שנינו] במפורש במשנתנו: הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, ולא פליג [חלק] ר' יהודה על דין זה!

אֶלָּא, כֵּיוָן דְּחַד גּוּפָא הוּא, אַף עַל גַּב דִּתְרֵי אִיסּוּרֵי נִינְהוּ, כְּתִיב ״עֶרְוָתָהּ״. הָכָא נַמִי, כֵּיוָן דְּחַד גּוּפָא הוּא, אַף עַל גַּב דִּתְרֵי אִיסּוּרֵי נִינְהוּ, כְּתִיב ״עֶרְוָתָהּ״.

אלא חייב אתה לפרש את הכתוב בלשון יחיד "ערותה", כך: כיון דחד גופא [שגוף אחד] הוא שבו נעשות העבירות, אף על גב דתרי איסורי נינהו [אף על פי ששני איסורים הם] לכן כתיב [נאמר] "ערותה" בלשון יחיד. הכא נמי [כאן גם כן], באשת אביו, כיון דחד גופא [שגוף אחד] הוא, אף על גב דתרי איסורי נינהו [אף על פי ששני איסורים הם], כתיב [נאמר] "ערותה" בלשון יחיד, אין ללמוד מכאן שחייב הכתוב רק באיסור אחד במקרה שכזה.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: ״עֶרְוַת אָבִיךָ״ – זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ. וּמַיְיתֵי לָהּ בִּגְזֵירָה שָׁוָה.

אלא אמר רבא: זהו פירוש דעתו של ר' יהודה, קסבר [סבר] ר' יהודה לפרש: "ערות אביך" — זו אשת אביך, ומייתי לה [ומביא, לומד, אותה, את הדבר] בגזירה שוה, ממה שנאמר בכתוב אחר "ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גילה

וּמַשְׁמַע בֵּין אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁהִיא אִמּוֹ בֵּין אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ. אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ אֵשֶׁת אָבִיו מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה״. ״אִמְּךָ הִיא״ – מִשּׁוּם אִמּוֹ אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו.

"(ויקרא כ, יא), ומשמע הכתוב בין אשת אביו שהיא אמו, בין אשת אביו שאינה אמו, ואולם הבא על אמו שאינה אשת אביו (כגון אנוסת אביו) מניין לו שחייב — תלמוד לומר: "ערות אמך לא תגלה אמך הוא", ללמד שיש מקרה שבו משום אמו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת אביו, ואין זה משנה אם היתה נשואה לאביו אם לא.