לְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ? בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב. סִיפֵּר הֵימֶנּוּ, דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף. נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ, דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל חֶרֶשׂ, כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבַּר, שׁוּב אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, בתחלה שאינו מכירו דומה לפניו לקיתון (כעין כוס) של זהב. סיפר הימנו (שוחח עמו) דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו תלמיד חכם מעם הארץ, דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה מה שאין כן בכלים היקרים שגם אם אירע להם דבר מה ניתנים הם לתיקון.

אִימְרָתָא בַּת טָלֵי בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה הֲוַאי. אַקְּפָהּ רַב חָמָא בַּר טוֹבִיָּה חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפָהּ.

מסופר: אשה ששמה אימרתא בת טלי, בת כהן שזינתה הואי [היתה] אקפה [צוה להקיפה] רב חמא בר טוביה חבילי [חבילות] זמורות של עצים, ושרפה.

אָמַר רַב יוֹסֵף: טָעָה בְּתַרְתֵּי. טָעָה בִּדְרַב מַתָּנָה. וְטָעָה בִּדְתַנְיָא: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״. בִּזְמָן שֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן, יֵשׁ מִשְׁפָּט; בִּזְמַן שֶׁאֵין כֹּהֵן, אֵין מִשְׁפָּט.

אמר רב יוסף: טעה רב חמא בר טוביה בתרתי [בשתיים]; טעה בהלכה שקבע רב מתנה שדינה בפתילה של אבר. וטעה בדתניא [במה ששנינו בברייתא ], ששנינו, נאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט), ומן הפסוק למדים: בזמן שיש כהן המשמש בבית המקדש יש משפט בדיני נפשות, בזמן שאין כהן — אין משפט.

״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה״ וכו׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: בֵּית דִּין שֶׁל צְדוֹקִים הֲוָה.

שנינו במשנה שאמר ר' אלעזר בר' צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה ונידונה בשריפה ממש, ואמרו לו חכמים שלא היה בית הדין של אז בקי. אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הוה [היה], והם פירשו את הפסוק כמשמעו.

הָכִי אֲמַר לְהוּ וְהָכִי אַהַדְרוּ לֵיהּ? וְהָתַנְיָא: ״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: זְכוּרַנִּי כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק וּמוּרְכָּב עַל כְּתֵיפוֹ שֶׁל אַבָּא, וְהֵבִיאוּ בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ! אָמְרוּ לוֹ: קָטָן הָיִיתָ, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַקָּטָן״. שְׁנֵי מַעֲשִׂים הָווּ.

ושואלים: האם הכי [כך] אמר להו [להם, לחכמים] ר' אלעזר בר' צדוק והכי אהדרו ליה [וכך השיבו לו החכמים]? והתניא [והרי שנינו בתוספתא] בנוסח אחר, אמר ר' אלעזר בר' צדוק: זכורני כשהייתי תינוק, ומורכב על כתיפו של אבא, והביאו בת כהן שזינתה והקיפוה חבילי [חבילות] זמורות של עצים, ושרפוה. אמרו לו חכמים: קטן היית אז, ואין מביאין ראיה מן הקטן, כי שמא לא הבנת כראוי את הענין. והרי זו סתירה בולטת בין הגרסות! ומשיבים: שני מעשים נפרדים הוו [היו] ובשניהם העיד ר' אלעזר בר' צדוק.

הֵי אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא? אִילֵימָא הָא קַמַּיְיתָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא, אֲמַר לֵיהּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל וְלָא אַשְׁגַּחוּ בֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ כְּשֶׁהוּא קָטָן וְאַשְׁגַּחוּ בֵּיהּ?

ושואלים: הי [איזה] מהם אמר להו ברישא [להם לחכמים בתחילה]? אילימא הא קמייתא [אם תאמר את זו הראשונה] הכתובה במשנה אמר להו ברישא [להם תחילה] — דבר זה לא יתכן, כי אם אמר להם על דבר שאירע כשהוא גדול ולא אשגחו ביה [השגיחו בו], ודחוהו באומרם שבית הדין לא היה מוסמך, אמר להו [להם] אחר כך מעשה שאירע כשהוא קטן ואשגחו ביה [והשגיחו בו?!]

אֶלָּא, הָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: קָטָן הָיִיתָ. וַאֲמַר לְהוּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל. וַאֲמַרוּ לֵיהּ: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי.

אלא, הא [זו] השנויה בתוספתא אמר להו ברישא [להם בתחילה], ואמרו ליה [לו]: קטן היית ואין מביאים ראיה מן הקטן, ואמר להם מעשה שאירע כשהוא גדול, ואמרו ליה [לו]: טעם הדבר מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי בהלכה.

מתני׳ מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין: הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בְּסַיִיף, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִיוּוּל הוּא לוֹ. אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַּדָּן וְקוֹצֵץ בְּקוֹפִיץ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מִיתָה מְנוּוֶּלֶת מִזּוֹ.

מצות הנהרגין כיצד היו עושים? — היו מתיזין (קוצצים) את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. ר' יהודה אומר: אין עושים כן, שכן ניוול הוא לו במיתה זו. אלא מניחין את ראשו של הנידון על הסדן וקוצץ בקופיץ (סכין גדולה). אמרו לו החכמים: אם חושש אתה לניוול הרי אין מיתה מנוולת מזו וטוב לו שימיתוהו כדרך שאמרנו אנו.

גמ׳ תַּנְיָא: ״אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים: אַף אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמִּיתָה מְנוּוֶּלֶת הִיא, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: ׳וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ׳״!

תניא [שנויה תוספתא] בהמשך לדברים שבמשנה: אמר להן ר' יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה "ובחקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג) ואין לנהוג כמנהגי הגויים!

וְרַבָּנַן? כֵּיוָן דִּכְתִיב סַיִיף בְּאוֹרַיְיתָא, לָא מִינַּיְיהוּ קָא גָּמְרִינַן.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה משיבים הם כנגד טענה זו? ומשיבים: כיון דכתיב [שנאמר ה] מיתת סייף באורייתא [בתורה], לא מינייהו קא גמרינן [מהם אנו לומדים], ואנו עושים כדיננו ואיננו מתחשבים בהם כלל, הגם שיש בדין הגויים משום דמיון והקבלה.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּתַנְיָא: ״שׂוֹרְפִין עַל הַמְלָכִים וְלֹא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי״, הֵיכִי שָׂרְפִינַן? וְהָכְתִיב: ״וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ״! אֶלָּא, כֵּיוָן דִּכְתִיב שְׂרֵיפָה בְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִיב: ״וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ״ וגו׳, לָאו מִינַּיְיהוּ קָא גָּמְרִינַן. וְהָכָא נַמִי, כֵּיוָן דִּכְתִיב סַיִיף בְּאוֹרַיְיתָא, לָאו מִינַּיְיהוּ קָא גָּמְרִינַן.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שדבר שהוא ממנהג ישראל אין אוסרים אותו אף שגם הגויים נוהגים כן, אם כן הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] שורפין על המלכים כלים ובגדים כביטוי של אבל ודבר זה הוא לא מדרכי האמורי, ומותר, היכי שרפינן [איך שורפים אנו]? והכתיב [והרי נאמר]: "ובחקתיהם לא תלכו"! אלא, כיון דכתיב [שנאמרה] שריפה על מלכים באורייתא [בתורה] דכתיב [שכן נאמר]: "ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך" (ירמיה לד, ה), לאו מינייהו קא גמרינן [לא מהם אנו לומדים] אלא מנהגנו שלנו בידינו אף שגם הגוים נוהגים כך. והכא נמי [כאן גם כן] כיון שנאמר סייף באורייתא [בתורה] — לאו מינייהו קא גמרינן [לא מהם אנו לומדים].

וְהָא דִּתְנַן בְּאִידָךְ פִּירְקִין: ״אֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִין: הָרוֹצֵחַ וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת״. בִּשְׁלָמָא עִיר הַנִּדַּחַת, כְּתִיב בְּהוּ: ״לְפִי חָרֶב״. אֶלָּא רוֹצֵחַ מְנָלַן?

והא דתנן [וזו ששנינו במשנה] באידך פירקין [בפרקנו האחר] במסכת זו, אלו הן הנהרגין: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. בשלמא [נניח] לגבי עיר הנדחת כתיב בהו [נאמר בהם] במפורש: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב" (דברים יג, טז). אלא רוצח מנלן [מנין לנו] שדינו בחרב?

דְּתַנְיָא: ״׳נָקֹם יִנָּקֵם׳. ׳נְקִימָה׳ זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ׳וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית׳ הֱוֵי אוֹמֵר נְקִימָה זוֹ סַיִיף״.

ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם" (שמות כא, כ), ו"נקימה" זו איני יודע מה הוא. כשהוא אומר "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית" (ויקרא כו, כה), הוי אומר: "נקימה" זו מיתה בסייף. ושואלים: ומנין שקוצצים ראשו בחרב?

וְאֵימָא דְּבָרֵיז לֵיהּ מִיבְרַז! ״לְפִי חָרֶב״ כְּתִיב.

ואימא דבריז ליה מיברז [ואמור שדוקר הוא אותו] בחרב! ומשיבים: "לפי חרב" כתיב [נאמר], משמע שבלהב החרב מכים ולא בחודה.

וְאֵימָא דְּעָבֵיד לֵיהּ גִּיסְטְרָא! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.

ושואלים: ואימא דעביד ליה גיסטרא [ואמור שעושה אותו מחצית], שחותכים אותו באמצע גופו! ומשיבים, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואהבת לרעך כמוך" — ברור לו מיתה יפה, ואילו בהריגתו על ידי חציית גופו בחרב אין משום מיתה יפה.

אַשְׁכַּחַן דִּקְטַל עַבְדָּא. בַּר חוֹרִין מְנָא לָן?

ועדיין מקשים: אשכחן דקטל עבדא [מצאנו ראיה למי שהרג עבד] שנידון בסייף, ואולם ההורג בר [בן] חורין מנא לן [מנין לנו]?

וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? קְטַל עַבְדָּא – בְּסַיִיף, בַּר חוֹרִין בְּחֶנֶק?

ומשיבים: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא? אם קטל עבדא [הרג עבד] דינו בסייף, ההורג בר חורין יהא דינו בחנק בלבד?

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק קַל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק חָמוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ראיה זו דוחים: הניחא [זה נוח] למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק קל מסייף. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק חמור מסייף, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והרי יתכן באמת כי בן־חורין, החמור יותר, מיתתו בחנק דווקא!

נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא: ״׳וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ׳ – הוּקְּשׁוּ כָּל שׁוֹפְכֵי דָמִים לְעֶגְלָה עֲרוּפָה. מַה לְהַלָּן בְּסַיִיף וּמִן הַצַּוָּאר, אַף כָּאן בְּסַיִיף וּמִן הַצַּוָּאר״.

ומשיבים: נפקא ליה מדתניא [יוצא לו, נלמד הדבר מן הברייתא] השנויה על האמור בדיני עגלה ערופה: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" (דברים כא, ט) הוקשו [הושוו] בכתוב זה כל שופכי דמים לעגלה ערופה; מה להלן בעגלה ערופה עצמה חותכים את ראשה בסייף ומן הצואר, אף כאן בעונש הרוצח בסייף ומן הצואר.

אִי מַה לְּהַלָּן, בְּקוֹפִיץ וּמִמּוּל עוֹרֶף, אַף כָּאן בְּקוֹפִיץ וּמִמּוּל עוֹרֶף? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.

ומקשים: אי מה להלן [או מה שם] בעגלה ערופה חותכים את הצוואר בקופיץ, וממול (בהמשך) העורף, אף כאן ברוצח ידון בקופיץ וממול עורף! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואהבת לרעך כמוך" — ברור לו מיתה יפה. ואם כי לומדים את עיקר הדין מעגלה ערופה, הרי בוררים לנידון את העונש הקל במידת האפשר על פי דין תורה.

מתני׳ מִצְוַת הַנֶּחֱנָקִין: הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכּוּבּוֹתָיו, וְנוֹתֵן סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה, וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצֵאת.

מצות הנחנקין כיצד היו עושים? — היו משקעין אותו את הנידון בזבל עד ארכובותיו שלא יזוז, ונותן סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה עד אחד מושך אצלו וזה העד האחר מושך אצלו, עד שנחנק ונפשו יוצאת.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳אִישׁ׳ – פְּרָט לְקָטָן. ׳אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ׳ – פְּרָט לְאֵשֶׁת קָטָן. ׳אֵשֶׁת רֵעֵהוּ׳ – פְּרָט לְאֵשֶׁת אֲחֵרִים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: את הכתוב "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ, י) דורשים: "איש" פירושו: אדם מבוגר — פרט לקטן שלא התבגר שנאף, "אשר ינאף את אשת איש" — פרט לאשת קטן שאין נשואין לקטן קרויים נשואין. "אשת רעהו" — פרט לאשת אחרים כלומר, גוים, שאינם קרויים "רעהו".

׳מוֹת יוּמָת׳ – בְּחֶנֶק. אַתָּה אוֹמֵר בְּחֶנֶק, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכָּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה? אָמַרְתָּ: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר מִיתָה בַּתּוֹרָה סְתָם, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְמוֹשְׁכָהּ לְהַחְמִיר עָלֶיהָ, אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

"מות יומת" משמעו: בחנק. ודנים: אתה אומר שמיתתו בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות אחרות האמורות בתורה? אמרת [אומר אתה]: כל מקום שנאמר לשון "מיתה" בתורה סתם, אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה, אלו דברי ר' יאשיה, כלומר, כיון שאין לימוד מיוחד להחמיר, מקבלים את דברי התורה כמתכוונים למיתה הקלה ביותר — מיתת חנק.

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא קַלָּה, אֶלָּא כָּל מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה סְתָם אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.

ר' יונתן אומר: לא מפני שהיא, החנק, קלה שבמיתות אלא לדעתו כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ושאר מיתות צריך שיפורשו במיוחד בכתוב.

רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, וְנֶאֱמַר מִיתָה בִּידֵי אָדָם. מַה מִּיתָה הָאֲמוּרָה בִּידֵי שָׁמַיִם, מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ רוֹשֶׁם, אַף מִיתָה הָאֲמוּרָה בִּידֵי אָדָם, מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ רוֹשֶׁם״.

רבי (יהודה הנשיא) אומר בשיטת ר' יונתן: נאמר בכמה מקומות מיתה בידי שמים, ונאמר מיתה בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים הריהי מיתה שאין בה רושם חיצוני, אף מיתה האמורה בידי אדם — מיתה שאין בה רושם.

וְאֵימָא שְׂרֵיפָה! מִדַּאֲמַר רַחֲמָנָא בַּת כֹּהֵן בִּשְׂרֵיפָה, מִכְּלָל דְּהָא לָאו בַּת שְׂרֵיפָה הִיא.

ומקשים: ואימא [ואמור] שתהא זו מיתת שריפה שאף היא אינה עושה רושם מבחוץ! ומשיבים: מדאמר רחמנא [כיון שאמרה התורה] ופירשה כי בת כהן נידונה בשריפה, מכלל הדברים אנו לומדים דהא [שזו], כל אחרת שזנתה, לאו [לא] בת שריפה היא אלא נידונה במיתה אחרת שאינה עושה רושם, והיא חנק.