לְעוֹלָם כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְהָכִי קָאָמַר: ״אֶת אָבִיהָ״ – ״בִּרְשׁוּת אָבִיהָ״ – בִּשְׂרֵיפָה. וְ״אֶת חָמִיהָ״ – ״מֵחָמִיהָ״ – בִּסְקִילָה. וְכָל אָדָם – בְּחֶנֶק.

לעולם דברי ר' אליעזר כר' ישמעאל, וארוסה היא הנשרפת ולא נשואה. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין: "את אביה", כלומר, זו שהיתה עדיין ברשות אביה והיא הארוסה — בשריפה, ואת חמיה, כלומר, שזנתה מחמיה — הריהי נידונה בסקילה, ואם זנתה מכל אדם אחר — נידונה בחנק, כשאר כל נשים הנשואות.

אָמַר רָבָא: מַאי שְׁנָא? אוֹ אִידִי וְאִידִי מַמָּשׁ, אוֹ אִידִי וְאִידִי ״רְשׁוּת״.

אמר רבא יש להקשות: מאי שנא [במה שונה] חלק אחד של אותה משנה מחלק אחר? או שתפרש כי אידי ואידי [זה וזה] ממש, ותאמר "את אביה" — פירושו עם אביה ממש, או אידי ואידי [זה וזה] מדובר שהיתה ברשות האב או החותן!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: נְשׂוּאָה כַּאֲרוּסָה. מָה אֲרוּסָה, חַד דַּרְגָּא מַסְּקִינַן לָהּ, מִסְּקִילָה לִשְׂרֵיפָה. אַף נְשׂוּאָה, חַד דַּרְגָּא מַסְּקִינַן לָהּ, מֵחֶנֶק לִסְקִילָה.

אלא יש לדחות פירוש זה, ואמר רבא: לעולם נפרש כר' שמעון, וקסבר ר' אליעזר שנשואה בת כהן דינה כארוסה, מה ארוסה חד דרגא מסקינן [דרגה אחת מעלים, מחמירים אנו] בה, מדין סקילה (של בת ישראל) לשריפה, אף נשואה בת כהן חד דרגא מסקינן לה [דרגה אחת מעלים אנו אותה], מחנק — לסקילה.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי חֲנִינָא: הָא אִידִי וְאִידִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּשְׂרֵיפָה קָאָמַר!

מתקיף לה [מקשה עליה] ר' חנינא: הא אידי ואידי [הלא בזו וזו] ר' שמעון עצמו בשריפה קאמר [אמר], ואין אתה יכול לפרש שיטתו שלא כדבריו.

אֶלָּא, אָמַר רָבִינָא: לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, וְאֵיפּוּךְ: אֶת אָבִיהָ – בִּסְקִילָה, וְאֶת חָמִיהָ – בִּשְׂרֵיפָה. וְהַאי דְּקָאָמַר ״אֶת אָבִיהָ״, סִירְכָא בְּעָלְמָא נָקַט.

אלא אמר רבינא: לעולם תפרש כרבנן [כשיטת חכמים] שנשואה בשריפה וארוסה בסקילה, ואיפוך [הפוך] את הגרסה בדברי ר' אליעזר כך: את אביה בסקילה, ואת חמיה בשריפה. והאי דקאמר [וזה שאמר] "את אביה" — סירכא בעלמא נקט [המשך דברים בלבד לקח] נקט את נוסח המקרא ולא אמר במפורש "נשואה" ו"ארוסה". שכן הברייתא גרסה את מטבעות הלשון שבמקרא, ואין הכוונה שזנתה עם אביה אלא בהיותה ברשות אביה, כלומר, ארוסה.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כִּדְשָׁלַח רָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר רַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה בענין זה כפי ששלח רבין משמיה [משמו] של ר' יוסי בר' חנינא. אמר רב יוסף בתמיהה: הלכתא למשיחא [הלכה לימות המשיח]?! הלא בזמן הזה אין מיתות בית דין נוהגות, ומה טעם לקבוע הלכה לדבר שאינו מתממש אלא לימות המשיח!

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, שְׁחִיטַת קֳדָשִׁים לָא לִיתְנֵי – הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא! אֶלָּא דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. הָכָא נַמִי, דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה שאין לנו לעסוק בהלכות בדברים שאינן קיימות לזמננו, שחיטת קדשים (מסכת זבחים) לא ליתני [נלמד], שהרי כולה הלכתא למשיחא [הלכה לימות המשיח]! אלא נקוט בידך אף דברים שאינם הלכה למעשה ודרוש וקבל שכר על הלימוד עצמו. הכא נמי [כאן גם כן] דרוש וקבל שכר.

הָכִי קָאָמְרִי: הִלְכְתָא לָמָּה לִי? סוּגְיָא דִּשְׁמַעֲתָא הֲלָכָה קָאָמַר?

אמר לו רב יוסף: הכי קאמרי [כך אמרתי, זו היתה כוונתי], קביעת הלכתא [הלכה] בענין זה למה לי? סוגיא דשמעתא [את מהלך הסוגיה] הלכה קאמר [אמר], שהרי דברים שמסרו אינם אלא פירושם של דברי התנאים ואין משמעות לקביעת הלכה בהם.

מַאי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דְּתַנְיָא: ״׳וּבַת [אִישׁ] כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת׳ בְּנַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

בתוך הדברים הקודמים, הזכרנו את שיטת ר' ישמעאל בדין זה, ושואלים: מאי [מה] המקור בו אמר ר' ישמעאל את דבריו אלה? ומשיבים, דתניא [שכן שנינו בברייתא], מה שנאמר "ובת איש כהן כי תחל לזנות" (ויקרא כא, ט) — בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר.

אַתָּה אוֹמֵר בְּנַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ נְשׂוּאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת׳, הַכֹּל הָיוּ בִּכְלָל הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת, הוֹצִיא הַכָּתוּב בַּת יִשְׂרָאֵל בִּסְקִילָה, וּבַת כֹּהֵן בִּשְׂרֵיפָה. מַה כְּשֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל לִסְקִילָה, אֲרוּסָה וְלֹא נְשׂוּאָה, אַף כְּשֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב בַּת כֹּהֵן לִשְׂרֵיפָה, אֲרוּסָה וְלֹא נְשׂוּאָה.

אתה אומר אינו אלא בנערה והיא ארוסה, או אינו אלא אפילו אשה נשואה? — תלמוד לומר: "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת" (ויקרא כא, כ, י), הכל (כל אשת איש) היו בכלל "הנואף והנואפת", הוציא הכתוב מכללם בת ישראל שנידונה בסקילה ובת כהן שנידונה בשריפה, ונלמד: מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה מפרש הכתוב שהיא ארוסה ולא נשואה, אף כשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה — ארוסה ולא נשואה.

זוֹמְמֶיהָ וּבוֹעֲלָהּ בִּכְלָל ׳וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם׳ וגו׳״.

עוד שנינו בברייתא שזוממיה ובועלה בכלל "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו

בּוֹעֲלָהּ, מַאי ״כַּאֲשֶׁר זָמַם״ אִיכָּא? אֶלָּא: ״זוֹמְמֶיהָ בִּכְלָל מִיתַת בּוֹעֲלָהּ,

"(דברים יט, יט). את מהלך הדברים בברייתא מפסיקים בתלמוד בתמיהה עניינית: בועלה מאי [מה מקום] ל"כאשר זמם" איכא [יש כאן] הלא הוא בוודאי אינו נידון בשריפה. אלא כך יש לגרוס: זוממיה נכנסים בכלל מיתת בועלה, ואינם נכללים במיתה שלה.

מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו׳ – וְלֹא לַאֲחוֹתוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל״.

משום שנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט) ונדייק: לאחיו דווקא ולא לאחותו, אלו דברי ר' ישמעאל, שבמקרה זה שיש מקום לדונם במיתה זו או בזו הולכים להקל ודורשים "לאחיו" דווקא.

״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה יָצָאת לִשְׂרֵיפָה. יָכוֹל אֲפִילּוּ פְּנוּיָה. נֶאֱמַר כָּאן: ׳אָבִיהָ׳, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ׳אָבִיהָ׳. מַה לְּהַלָּן זְנוּת עִם זִיקַּת הַבַּעַל, אַף כָּאן זְנוּת עִם זִיקַּת הַבַּעַל״.

ר' עקיבא אומר: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת (יוצאת, נידונה) לשריפה. יכול אפילו פנויה שזנתה תישרף — נאמר כאן בענין בת כהן "אביה", ונאמר להלן בענין מוציא שם רע על אשתו "אביה", מה להלן במוציא שם רע זנות עם זיקת (קשר) הבעל שהרי באשת איש מדובר, אף כאן זנות עם זיקת הבעל.

אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִי מַה לְּהַלָּן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה, אַף כָּאן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה!

אמר ליה [לו] ר' ישמעאל: אי מה להלן מדובר בנערה והיא ארוסה, אף כאן מדובר בנערה והיא ארוסה, ואם כן הרי זו דווקא ראיה לשיטת ר' ישמעאל שטוען כי בת כהן ארוסה שזינתה דינה בשריפה!

״אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: יִשְׁמָעֵאל אָחִי, ׳בַּת׳ – ׳וּבַת׳, אֲנִי דּוֹרֵשׁ.

אמר ליה [לו] ר' עקיבא: ישמעאל אחי "בת" "ובת" אני דורש, שאני לומד מן הוא"ו היתירה שבמלה "ובת איש כהן", לרבות גם נשואה.

אָמַר לוֹ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה דּוֹרֵשׁ ׳בַּת׳ ׳וּבַת׳ נוֹצִיא זוֹ לִשְׂרֵיפָה? אִם מַשְׁמַע לְהָבִיא אֶת הַנְּשׂוּאָה הָבִיא אֶת הַפְּנוּיָה. וְאִם מַשְׁמַע לְהוֹצִיא אֶת הַפְּנוּיָה, הוֹצִיא אֶת הַנְּשׂוּאָה״.

אמר ליה [לו] ר' ישמעאל: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא את זו לשריפה? הרי דרשתך זו אינה עקבית כלל אם משמע וא"ו זה לרבות להביא את הנשואה — הביא גם את הפנויה, ואם משמע הדברים לשיטתך להוציא את הפנויה — הוציא גם את הנשואה.

וְרַבִּי עֲקִיבָא? אַהֲנֵי גְּזֵירָה שָׁוָה לְמַעוּטֵי פְּנוּיָה, וְאַהֲנֵי ״בַּת״ ״וּבַת״ לְרַבּוֹת אֶת הַנְּשׂוּאָה.

ושואלים: ור' עקיבא, כיצד מסביר הוא? ומשיבים: לשיטתו, אהני [הועילה] גזירה שוה למעוטי [למעט] מעונש את הפנויה, ואהני [והועיל] הריבוי של "בת" "ובת" לרבות את הנשואה.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: מִדְּקָאָמַר לֵיהּ ״בַּת״ ״וּבַת״ שְׁמַע מִינָּהּ הֲדַר בֵּיהּ מִגְּזֵירָה שָׁוָה.

ומסבירים: ור' ישמעאל סבר [סבור] כי מדקאמר ליה [ממה שאמר לו] "בת" "ובת" שמע מינה [למד מכאן] כי הדר ביה [חזר בו] מגזירה שוה זו בכלל, וסבר שר' עקיבא מוכיח עכשיו רק מן הריבוי של "בת" "ובת" ולכן הקשה עליו מה שהקשה. אבל באמת ר' עקיבא מצרף ריבוי זה לגזירה שווה שעשה תחילה.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? הַאי ״בַּת״ ״וּבַת״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי אֲבוּהִי דִּשְׁמוּאֵל בַּר אָבִין: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחָלַק הַכָּתוּב בִּזְכָרִים בֵּין תְּמִימִים לְבַעֲלֵי מוּמִין, יָכוֹל נַחֲלוֹק בִּבְנוֹתֵיהֶן. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּת״ ״וּבַת״.

ושואלים: ור' ישמעאל, האי [ריבוי זה] של "בת" "ובת" מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? ומסבירים: מיבעי ליה לכדתני אבוהי [נחוץ הוא לו לאותו ענין ששנה אביו] של שמואל בר אבין. וכך שנינו: לפי שמצינו שחלק הכתוב בזכרים בין כהנים תמימים (שלמים בגופם) לבעלי מומין לענין העבודה בבית המקדש, יכול נחלוק בבנותיהן ונאמר שבת כהן בעל מום לא תידון בחומרה יתירה — על כן תלמוד לומר: "בת" "ובת" —

וְרַבִּי עֲקִיבָא? מִ״וְהֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ״, נָפְקָא.

לרבות בת של כהן בעל מום. ושואלים: ור' עקיבא, מנין למד הוא דבר זה? ומשיבים: מן הכתוב "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבם והיו קדש" (ויקרא כא, ו) נפקא [יוצא] דבר זה, ש"והיו קדש" בא ללמד שכל הכהנים אף שאינם מקריבים מכל מקום קודש הם.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אִי מֵהַהִיא, הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי אִינְהוּ, אֲבָל בְּנוֹתֵיהֶן, לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: ור' ישמעאל מה אומר הוא כנגד ראיה זו? ועונים על כך: אי מההיא [אם מאותו פסוק] הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי אינהו [דברים אלה אמורים בהם], שלהם עצמם יש קדושה גם במומם כשאר כהנים אבל בנותיהן לא, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] מריבוי "ובת" שדין בנותיהם של כהנים אלה כשל בנות שאר הכהנים.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל,

ושואלים: ור' ישמעאל