הֱוֵי אוֹמֵר כֹּחַ הַמַּדִּיחַ. וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה חֶנֶק שֶׁחָמוּר מִסַּיִיף, שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה מִמֶּנּוּ – סַיִיף הַקַּל, לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

— הוי אומר כח המדיח. וקל וחומר הוא זה: ומה חנק שחמור מסייף — שריפה חמורה ממנו, סייף הקל — לא כל שכן ששריפה חמורה ממנו.

סְקִילָה חֲמוּרָה מֵחֶנֶק, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לַמְּגַדֵּף וְלָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וּמַאי חוּמְרָא? כְּדַאֲמָרַן.

סקילה חמורה מחנק וראיה לדבר — שכן ניתנה למגדף (מקלל את ה') ולעובד עבודה זרה. ומאי חומרא [ומה החומרה] שבהם — כדאמרן [כפי שאמרנו].

אַדְּרַבָּה, חֶנֶק חָמוּר, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן הוּקַּשׁ כו׳!

ומקשים: אדרבה נאמר ש חנק חמור, שכן ניתן למכה אביו ואמו. ומאי חומרא [ומה חומרה] בו — שכן הוקש כבודם לכבוד המקום!

מִדְּאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא לַאֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל מִכְּלָל נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל מֵחֶנֶק לִסְקִילָה, שְׁמַע מִינָּהּ סְקִילָה חֲמוּרָה.

ומשיבים: מדאפקיה רחמנא [ממה שהוציאה התורה] לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל, מחנק לסקילה — שמע מינה [למד מכאן] כי סקילה חמורה.

סְקִילָה חֲמוּרָה מִסַּיִיף, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לַמְּגַדֵּף כו׳. אַדְּרַבָּה, סַיִיף חָמוּר שֶׁכֵּן נִיתַּן לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מָמוֹנָם אָבֵד!

סקילה חמורה מסייף, וראיה לדבר — שכן ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה. ואפשר להקשות: אדרבה (להיפך), נאמר ש סייף חמור שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא [ומה החומרה] שבהם — שכן ממונם אבד.

אָמַרְתָּ: וְכִי אֵיזֶה כֹּחַ מְרוּבֶּה – כֹּחַ הַמַּדִּיחַ אוֹ כֹּחַ הַנִּידָּח? הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּחַ הַמַּדִּיחַ. וְקַל וָחוֹמֶר: וּמָה חֶנֶק שֶׁחָמוּר מִסַּיִיף, סְקִילָה חֲמוּרָה מִמֶּנּוּ – סַיִיף הַקַּל, לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

אמרת: וכי איזה כח מרובה, כח המדיח או כח הנידח? — הוי אומר כח המדיח, וקל וחומר הוא זה: ומה חנק שחמור מסייף לדעת ר' שמעון סקילה חמורה ממנו, סייף הקל לא כל שכן.

חֶנֶק חָמוּר מִסַּיִיף, שֶׁכֵּן נִיתַּן לְמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ. וּמַאי חוּמְרָא? כְּדַאֲמָרַן.

חנק חמור מסייף, וראיה לדבר — שכן ניתן למכה אביו ואמו. ומאי חומרא [ומה חומרה] שבהם — כדאמרן [כפי שאמרנו].

אַדְּרַבָּה, סַיִיף חָמוּר. שֶׁכֵּן נִיתַּן לְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מָמוֹנָם אָבֵד!

ומקשים: אדרבה, נאמר ש סייף חמור שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת, ומאי חומרא [ומה החומרה] שבהם — שכן ממונם אבד!

אָמַרְתָּ: וְכִי אֵיזֶה כֹּחַ מְרוּבֶּה – כֹּחַ הַמַּדִּיחַ אוֹ כֹּחַ הַנִּידָּח? הֱוֵי אוֹמֵר: כֹּחַ הַמַּדִּיחַ. וְתַנְיָא: ״מַדִּיחֵי עִיר הַנִּדַּחַת בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּחֶנֶק״.

אמרת: וכי איזה כח מרובה, כח המדיח או כח הנידח? הוי אומר: כח המדיח, ותניא [ושנויה ברייתא] מדיחי עיר הנדחת נידונים בסקילה, ר' שמעון אומר: בחנק, הרי שחנק חמור מסייף.

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה, בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּשְׂרֵיפָה. זִינְּתָה מֵאָבִיהָ, בִּסְקִילָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּשְׂרֵיפָה.

מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של ר' יוחנן כלל זה שקיבל מרבותיו: נערה המאורסה בת כהן שזינתה — דינה בסקילה, ר' שמעון אומר: דינה בשריפה. אם זינתה נערה מאורסה בת ישראל מאביה — דינה בסקילה, ר' שמעון אומר: בשריפה.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? לְרַבָּנַן, נְשׂוּאָה יָצְאָה לִשְׂרֵיפָה, וְלֹא אֲרוּסָה. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אַחַת אֲרוּסָה וְאַחַת נְשׂוּאָה יָצְאָה לִשְׂרֵיפָה. וְטַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם דִּלְרַבָּנַן סְקִילָה חֲמוּרָה. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? ומשיבים: לרבנן [לשיטת חכמים] בא ללמדנו שנשואה בת כהן יצאה לשריפה, ולא ארוסה, אלא דינה בסקילה. לשיטת ר' שמעון בא ללמדנו שאחת ארוסה ואחת נשואה יצאה לשריפה. וטעמא מאי [מה טעם] קבעו כך — משום דלרבנן [של שיטת חכמים] סקילה חמורה משריפה, וכיון שכל ארוסה דינה בסקילה אין מקילים על בת כהן לדונה בשריפה. ולדעת ר' שמעון שריפה חמורה מסקילה,

נָפְקָא מִינָּהּ לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין, נִידּוֹן בַּחֲמוּרָה.

וכל אותה מחלוקת מה היא המיתה החמורה יותר נפקא מינה [יוצא מכאן] הבדל למעשה למי שנתחייב שתי מיתות בית דין על שתי עבירות שעשה, שנידון בחמורה יותר.

מַאי רַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּתַנְיָא: ״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵי כְלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּבַת כֹּהֵן״.

בדיונים הקודמים הזכרנו שלדעת ר' שמעון בת כהן שזנתה דינה בשריפה, בין ארוסה, בין נשואה. ושואלים: מאי [מהו] המקור בו נזכרה שיטת ר' שמעון בענין זה? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: שני כללות (שני דינים כוללים) נאמרו בבת כהן, דין אחד בארוסה, ודין אחר בנשואה.

בְּבַת כֹּהֵן, וְלֹא בְּבַת יִשְׂרָאֵל? אֵימָא: ״אַף בְּבַת כֹּהֵן״.

ותוהים: בבת כהן ולא בבת ישראל?! וכי בה לא נאמרו שני דינים אלה? אלא אימא [אמור]: אף בבת כהן שייכים שני כללות אלה, וארוסה שזנתה — בסקילה, ונשואה שזנתה — בחנק.

וְהוֹצִיא הַכָּתוּב נְשׂוּאָה מִכְּלָל נְשׂוּאָה, וַאֲרוּסָה מִכְּלָל אֲרוּסָה.

והוציא הכתוב נשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל, וארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל, שדברי הכתוב "ובת איש כהן כי תחל לזנות" לשני המקרים הם מתייחסים ובין שהיא ארוסה, או שהיא נשואה, דינה בשריפה.

מַה כְּשֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב נְשׂוּאָה מִכְּלָל נְשׂוּאָה, לְהַחְמִיר, אַף כְּשֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב אֲרוּסָה מִכְּלָל אֲרוּסָה, לְהַחְמִיר.

ומכאן הוא למד: מה כשהוציא הכתוב נשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל הרי זה להחמיר בדינה, אף כשהוציא הכתוב ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל הרי זה להחמיר בדינה, משמע שמיתת שריפה חמורה ממיתת סקילה.

זוֹמְמֵי נְשׂוּאָה בַּת כֹּהֵן בִּכְלָל זוֹמְמֵי נְשׂוּאָה בַּת יִשְׂרָאֵל, וְזוֹמְמֵי אֲרוּסָה בַּת כֹּהֵן בִּכְלָל זוֹמְמֵי אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל.

זוממי נשואה בת כהן, אותם עדים שזממו והעידו עליה עדות שקר שזנתה, הריהם בכלל זוממי נשואה בת ישראל, וזוממי ארוסה בת כהן בכלל זוממי ארוסה בת ישראל ובהם לא החמיר הכתוב, וזוממי נשואה כלשהי — בחנק, וזוממי ארוסה — בסקילה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל׳, יָכוֹל אֲפִילּוּ חִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳לִזְנוֹת׳ – בְּחִילּוּלִין שֶׁבִּזְנוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף" (ויקרא כא, ט). "כי תחל" יכול משמעו אפילו חללה את השבת יהא דינה כן — תלמוד לומר "לזנות" — בחילולין שבזנות הכתוב מדבר.

יָכוֹל אֲפִילּוּ פְּנוּיָה. נֶאֱמַר כָּאן: ׳אָבִיהָ׳, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ׳אָבִיהָ׳. מַה לְּהַלָּן: זְנוּת עִם זִיקַּת הַבַּעַל, אַף כָּאן זְנוּת עִם זִיקַּת הַבַּעַל.

יכול אפילו פנויה שזנתה יהא דינה בשריפה — נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה", מה להלן מדובר בזנות עם זיקת הבעל, שהרי מוזכר שם באשה שהואשמה על ידי בעלה הזנות, אף כאן מדובר בזנות עם זיקת הבעל.

אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אָבִיהָ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת כָּל הָאָדָם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ׳הִיא מְחַלֶּלֶת׳, הֱוֵי כָּל אָדָם אָמוּר.

או שמא תרצה לומר כי הכתוב אינו אומר "אביה" אלא להוציא את כל האדם ורק אם זנתה עם אביה נדונה בשריפה? אך כשהוא אומר "היא מחללת" משמע שהיא שחיללה, ולא אביה הוא שחילל, הוי כל אדם אמור בכלל עבירה זו,

הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ׳אָבִיהָ׳? נֶאֱמַר כָּאן: ׳אָבִיהָ׳, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ׳אָבִיהָ׳, מַה לְּהַלָּן – זְנוּת עִם זִיקַּת הַבַּעַל, אַף כָּאן זְנוּת עִם זִיקַּת הַבַּעַל.

הא [הרי] מה אני מקיים "את אביה היא מחללת", כלומר, מה באה תוספת זו לומר — ללמד בגזירה שווה: נאמר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה", מה להלן זנות עם זיקת הבעל — אף כאן זנות עם זיקת הבעל.

אִי מַה לְּהַלָּן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה, אַף כָּאן נַעֲרָה וְהִיא אֲרוּסָה. נַעֲרָה וְהִיא נְשׂוּאָה, בּוֹגֶרֶת וְהִיא אֲרוּסָה, בּוֹגֶרֶת וְהִיא נְשׂוּאָה, וַאֲפִילּוּ הִזְקִינָה מִנַּיִן?

ומקשים: אי [או] מה להלן מדובר על נערה דווקא, שתקופת הנערות היא חצי שנה מהבאת סימני בגרות ראשונים ולאחר מכן קרויה כבר בוגרת, והיא ארוסה, אם כן אפשר לומר שאף כאן מדובר רק בנערה והיא ארוסה. אבל נערה והיא נשואה, או בוגרת והיא ארוסה, או בוגרת והיא נשואה, או אפילו הזקינה ואינה קרויה סתם "בת", מנין שאין מחלקים בדינה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳וּבַת כֹּהֵן׳ – מִכָּל מָקוֹם.

— תלמוד לומר "ובת כהן" — מכל מקום, שכל אשה שהיא בת כהן, חל עליה דין זה ללא הבדל.

׳בַּת כֹּהֵן׳.

"בת כהן"