עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ דִּכְתִיב ״אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ״.

על שם חכמתו שהיה רב חכם ביותר, דכתיב [שכן נאמר] "אמר לחכמה אחתי את" (משלי ז, ד), וכשקרא לו בן אחותו רמז לחכמתו.

״יַתִּיר בְּכוֹרוֹת״? ״אַל יַתִּיר״. מַאי טַעֲמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּלָא חַכִּים, הָא קָא אָמְרִינַן דְּחַכִּים טוּבָא! אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּלָא בְּקִיעַ בְּמוּמֵי.

אמרנו ששאלו האם יתיר בכורות? ואמר לו: אל יתיר. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? אילימא [אם תאמר] משום שהוא לא חכים [חכם] ולמדן דיו, הא קא אמרינן דחכים טובא [הרי כבר אמרנו שהוא חכם ביותר], אלא תאמר משום שהוא לא בקיע במומי [בקי במומים], ואף שידע את ההלכה אינו יודע בטיבם של המומים,

וְהָאֲמַר רַב: שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֳדָשִׁים גָּדַלְתִּי אֵצֶל רוֹעֵה בְּהֵמָה לֵידַע אֵיזֶה מוּם קָבוּעַ וְאֵיזֶה מוּם עוֹבֵר! אֶלָּא, לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד לְרַבָּה בַּר חָנָה.

וה אמר [והרי אמר] רב: שמונה עשר חדשים גדלתי, כלומר, שימשתי והסתכלתי אצל רועה בהמה, לידע איזה הוא מום קבוע בבהמה ואיזה הוא מום עובר. הרי שהיה בקי ביותר במומים! אלא טעם הדבר היה לחלק לו כבוד לרבה בר חנה, שרצה רבי לתת לו מינוי מיוחד כדי שינהגו בו כבוד. כי רב, מפני חכמתו ואישיותו, היו נוהגים בו כבוד גם בלא תוספת זו.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם הָא גּוּפֵיהּ, דְּרַב בְּקִיעַ בְּמוּמֵי טְפֵי, וְשָׁרֵי מוּמֵי דְּלָא יָדְעִי אֱינָשֵׁי, וְאָמְרִי: ״כִּי הַאי גַּוְונָא שְׁרָא רַב״, וְאָתוּ לְמִשְׁרֵי מוּם עוֹבֵר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: משום הא גופיה [דבר זה עצמו] שרב בקיע במומי טפי [היה בקי במומים ביותר], ושרי מומי [ומתיר מומים] כאלה שלא ידעי אינשי [יודעים בהם סתם אנשים], ואמרי [והיו אומרים] בטעות על מום אחר: כי האי גוונא שרא [כגון זה התיר] רב, ואתו למשרי [ויבואו להתיר] מום עובר הדומה קצת למום שהתיר רב. ומפני חשש זה לא נתן לו רבי רשות להתיר מומים.

״יוֹרֶה״? ״יוֹרֶה״. אִי גָּמֵיר, רְשׁוּתָא לָמָּה לִי לְמִישְׁקַל? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.

במעשה על מינויים של רבה בר חנה ורב, הוזכר שנתן להם רבי רשות להורות באיסור והיתר. ושואלים: לשם מה היה צריך לתת לו רשות שיורה? יורה אף בלא נטילת רשות! שכן אי גמיר [אם למד ויודע] — רשותא למה לי למישקל [רשות למה לו לקבל], הלא הכל תלוי בידיעת התורה בלבד?! שאין מתן רשות שייך אלא בדיני ממונות! ומסבירים שתיקנו שיקבל אדם רשות להורות אפילו בדיני איסור והיתר משום מעשה שהיה.

דְּתַנְיָא: ״פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד, וְרָאָה בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּגַבְּלִין עִיסּוֹתֵיהֶם בְּטוּמְאָה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מְגַבְּלִין עִיסּוֹתֵיכֶם בְּטוּמְאָה? אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִיד אֶחָד בָּא לְכָאן, וְהוֹרָה לָנוּ מֵי בְצָעִים אֵין מַכְשִׁירִין״. וְהוּא ״מֵי בֵיצִים״ דְּרַשׁ לְהוּ, וְאִינְהוּ סָבוּר: ״מֵי בְצָעִים״ קָאָמַר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה בני אדם שמגבלין (לשים) עיסותיהם בטומאה, שלא היו מקפידים בטהרת עצמם בשעת לישה, וסבורים היו שבכל זאת העיסה טהורה. אמר להם: מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו כי מי בצעים (ביצות) אין מכשירין לקבל טומאה, והיו לוקחים מים מהביצות ובהם היו לשים, וסברו שהקמח הנילוש בהם אינו מקבל טומאה. ובאמת הוא, אותו תלמיד, בדין מי ביצים, כלומר, הנוזלים של הביצים דרש להו [להם], שאם לש אדם עיסה בביצים חיות בלבד — אין העיסה מקבלת טומאה, שאין מי הביצים נחשבים מים. ואינהו סבור [והם סברו] כי מי בצעים קאמר [אמר].

וְטָעוּ נַמִי בְּהָא: ״מֵי קְרָמִיּוֹן וּמֵי פִיגָה פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֵי בְצָעִים״. וְאִינְהוּ סָבוּר: מִדִּלְגַבֵּי חַטָּאת פְּסִילִי, אַכְשׁוּרֵי נַמִי לָא מַכְשְׁרִי. וְלֹא הִיא. הָתָם, לְעִנְיַן חַטָּאת, בָּעֵינַן מַיִם חַיִּים. הָכָא אַכְשׁוּרֵי כָּל דְּהוּ מַכְשְׁרִי.

וטעו אנשי אותו מקום נמי בהא [גם כן בדבר זה] שהיה גורם לטעותם, ששנינו: מי קרמיון ומי פיגה (שמות שני נהרות) פסולין לעשות מהם מי חטאת לטהרה, מפני שהן מי בצעים. ואינהו סבור [והם, אנשי המקום, סברו]: מדלגבי [מכיון שאצל, לענין] חטאת פסילי [הם פסולים] ואינם נחשבים למים — אכשורי נמי [להכשיר לקבל טומאה הם גם כן] לא מכשרי [מכשירים], שאינם נחשבים מים. ואולם לא היא, אי אפשר להשוות את הדברים, כי התם [שם] לענין חטאת — בעינן [צריכים אנו] שיהיו מים חיים (כפי שנאמר: "ונתן עליו מים חיים אל כלי". במדבר יט, יז), ומי ביצות אינם מים חיים. ואולם הכא [כאן] לגבי הכשרה — אכשורי כל דהו מכשרי [כל מים שהם מכשירים], וכיון שאותה טעות נגרמה מפני תלמיד שלא דקדק יפה בלשונו,

תָּנָא: ״בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה אֶלָּא אִם כֵּן נוֹטֵל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ״.

תנא [שנה] החכם: באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל תחילה רשות מרבו, והרב אינו נותן לו רשות אם אינו יודע לדייק בדבריו כראוי.

תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי אִיקְלַע לְחַתָר, דְּרַשׁ לְהוּ: מוּתָּר לִלְתּוֹת חִיטִּין בַּפֶּסַח. אָמְרוּ לוֹ: לָאו רַבִּי מָנִי דְּמִן צוֹר אִיכָּא הָכָא? וְתַנְיָא: ״תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה בִּמְקוֹם רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לְהוּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.

אגב מעשה זה של הוראה מסופר: תנחום בריה [בנו] של ר' אמי איקלע [נזדמן] למקום הקרוי חתר, דרש להו [להם, לבני המקום]: מותר ללתות (לשרות מעט במים להקל על הקליפה בשעת טחינה) חיטין בפסח, ואין לחשוש שמא יחמיצו בינתיים. אמרו לו: לאו [האם לא] ר' מני שמן צור איכא הכא [ישנו כאן] סמוך למקומנו. ותניא [ושנינו בברייתא]: תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות שהוא כנגד מחנה ישראל. שבתוך המחנה אין אדם רשאי לדון בפני משה רבינו. אמר להו [להם]: לאו אדעתאי [לא היה הדבר בדעתי], כלומר, לא ידעתי שרבי מצוי במקום סמוך.

רַבִּי חִיָּיא חַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָאֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲמַר לֵיהּ: ״לָאו בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן אַתָּה״? אֲמַר לֵיהּ: ״אִין״, אֲבוּהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא גְּבַהּ עֵינַיִם הֲוָה. נָתַן עֵינָיו בִּגְרוּשָׁה וְחִילְּלוֹ.

מסופר: ר' חייא חזייה לההוא גברא דהוה קאי [ראה אדם אחד שהיה עומד] בבית הקברות, אמר ליה [לו]: לאו [האם לא] בן איש פלוני כהן אתה? ומה לכהן בבית הקברות? אמר ליה [לו] אותו אדם: אין [כן], ואולם אבוה דההוא גברא [אביו של אותו אדם, כלומר, אבי] גבה עינים הוה [היה] החושק במה שאינו ראוי לו, נתן עיניו בגרושה ונשאה והוליד ממנה בן, הוא האיש שהיה שם וחללו על ידי כך מקדושת כהונה, שבן כהן הנולד מגרושה אין לו קדושת כהונה כלל. כיון שדובר כאן אודות נטילת רשות להורות, דנים עוד בדבר היקפה של רשות זו.

פְּשִׁיטָא, לְפַלְגָּא – הָא קָאָמַר דִּמְהַנֵּי. עַל תְּנַאי מַאי? תָּא שְׁמַע: דַּאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן: ״הֲרֵי אַתָּה בִּרְשׁוּתֵנוּ, עַד שֶׁתָּבֹא אֶצְלֵנוּ״.

פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי נתינת רשות לפלגא [למחצה], לחלק מן הדברים, הא קאמר דמהני [הרי כבר אמר שהיא מועילה]. ואולם נתינת רשות על תנאי מאי [מה דינה]? האם אפשר לתת רשות לזמן מסויים, או למקום מסויים? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' יוחנן לרב שמן: הרי אתה ברשותנו, כלומר, הרי לך רשות להורות ולדון עד שתבוא (תחזור) אצלנו. ומשמע שאפשר לתת רשות להורות למשך זמן מוגבל.

גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ – דִּינֵיהֶם דִּין, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא בֵּית דִּין חָצוּף. יְתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״אֲפִילּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּיבִין, וְאֶחָד אוֹמֵר: ׳אֵינִי יוֹדֵעַ׳, יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין״. וְאִי אִיתָא, לֶהֱווּ כִּשְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ!

גופא [לגופו] של הענין שכבר הוזכר קודם לגבי בית דין של שנים, אמר שמואל: שנים שדנו — דיניהם דין, אלא שנקרא "בית דין חצוף", אבל אין הדבר פוגע בסמכותו. יתיב [ישב] רב נחמן בין תלמידיו וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו], איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנה: אפילו שנים בתוך בית הדין מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר "איני יודע" — יוסיפו הדיינין עוד אחד, משום שהנמנע נחשב כאילו לא היה במנין, ואין כאן בית דין. ואי איתא [ואם יש] בסיס להלכתו זו של שמואל, אם כן להוו [שיהיו] אותם דיינים שכבר הגיעו לידי החלטה כשנים שדנו, ולא יצטרכו להוסיף, שגם אם השלישי איננו — יכולים הם לפסוק לבדם.

שָׁאנֵי הָתָם דְּמֵעִיקָּרָא אַדַּעְתָּא דִּתְלָתָא יְתִיבִי. הָכָא לָאו אַדַּעְתָּא דִּתְלָתָא יְתִיבִי.

ענה לו רב נחמן: שאני התם [שונה שם], דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי [שמתחילה על דעת שיהיו שלושה היו יושבים] והחליטו שבשלושה יהוו בית דין שלם, ולכן אם נמנע אחד מהם — צריכים הם להשלים את המספר. ואילו הכא לאו אדעתא דתלתא יתיבי [כאן לא על דעת של שלושה ישבו], שמתחילה ישבו רק שניים לדון.

אֵיתִיבֵיהּ: ״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַדִּין בִּשְׁלֹשָׁה, וּפְשָׁרָה בִּשְׁנַיִם. וְיָפֶה כֹּחַ פְּשָׁרָה מִכֹּחַ הַדִּין. שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁדָּנוּ, בַּעֲלֵי דִינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, וּשְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ פְּשָׁרָה – אֵין בַּעֲלֵי דִינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן״.

איתיביה [הקשה לו] עוד ממה ששנינו במקום אחר, רבן שמעון בן גמליאל אומר: הדין נעשה בשלשה דיינים, ופשרה בין המתדיינים נעשית גם בשנים. ויפה כח פשרה מכח הדין, ששנים שדנו — בעלי דינין יכולין לחזור בהן ולומר שרצונם בבית דין שלם. ואילו שנים שעשו פשרה ונתרצו שני הצדדים שיפשרו ביניהם — אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן.