מתני׳ אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין: סְקִילָה, שְׂרֵיפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂרֵיפָה, סְקִילָה, חֶנֶק וָהֶרֶג. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין.

ארבע מיתות נמסרו לבית דין שבהן דנים עוברי עבירות שונים, ואלה הן: סקילה, שריפה, הרג (בסייף) וחנק. ר' שמעון אומר, הסדר לפי החומרה הוא: שריפה, סקילה, חנק והרג. זו מצות הנסקלין, שבה דובר בפרק הקודם.

גמ׳ אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָא אָמַר רַב הוּנָא: כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ מִנְיָין – אֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר, חוּץ מִשִּׁבְעָה סַמָּנִין.

אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא: כל מקום ששנו חכמים דרך מניין, שעשו רשימה של דברים שונים, אין מוקדם ומאוחר במניינם, חוץ מהמשנה העוסקת בשבעה סמנין שבהם הדברים מנויים לפי סדר.

דִּתְנַן: ״שִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם: רוֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם, וְנֶתֶר, וּבוֹרִית, קִמוּלְיָא, וְאַשְׁלָךְ״.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: שבעה סמנין מעבירין על הכתם שנמצא בבגד של אשה, לדעת אם זה דם, והוא מטמא כדם נידה, או שהכתם של צבע הוא — וטהור. והם: רוק תפל (רוק של אדם לפני שאכל בבוקר), ומי גריסין (רוק של אדם שלעס גריסי פולים), ומי רגלים, ונתר, ובורית, קמוליא, ואשלך (אשלג), ואם נעלם הכתם בידוע שדם הוא.

וְקָתָנֵי סֵיפָא: ״הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִידְרָן, אוֹ שֶׁהֶעֱבִירָן שִׁבְעָתָן כְּאֶחָד, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם״.

וקתני סיפא [ושנינו בסופה של אותה משנה] שסדר מניית הסממנים הוא בדווקא, דאם העבירן לאותן סממנים שלא כסידרן שנימנה כאן, או שהעבירן שבעתן כאחד — לא עשה ולא כלום.

רַב פַּפָּא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: אַף אַרְבַּע מִיתוֹת. מִדְּקָא מַפְלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן, שְׁמַע מִינָּהּ דַּוְקָא קָתָנֵי. וְאִידָךְ? בִּפְלוּגְתָּא לָא קָא מַיְירֵי.

רב פפא סבא (הזקן), להבדילו מרב פפא סתם תלמידו של רבא, משמיה [משמו] של רב אמר: אף ארבע מיתות כסדרן נשנו. מדקא מפליג [כיון שחולק] ר' שמעון על הסדר, שמע מינה דוקא קתני [למד מכאן שבאופן מדוייק שנינו]. ומסבירים: ואידך [והאחר], רב הונא שלא מנה משנה זו בין הדברים המנויים כסדר, טעמו היה כי בפלוגתא [במקום מחלוקת] לא קא מיירי [עסק], ולא ציין מקום שהסדר אינו מקובל על הכל.

רַב פַּפָּא אָמַר: אַף סֵדֶר יוֹמָא. דִּתְנַן: כָּל מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאֲמוּרִים עַל הַסֵּדֶר, אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם.

רב פפא אמר: אף סדר עבודה של יומא [יום הכיפורים] כסידורו הראוי נשנה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל מעשה יום הכפורים האמורים — על סדר הם, ואם הקדים מעשה לחבירו — לא עשה ולא כלום.

וְאִידָךְ? הַהוּא חוּמְרָא בְּעָלְמָא.

ואידך [והאחר] שלא מנה זאת, מה טעמו? — ההוא חומרא בעלמא [חומרה בלבד היא], שאמנם אם שינה הרי הוא מקלקל, אבל אין בסדר זה כדי לומר איזה מן העבודות מעולה יותר ואיזו פחות, אלא קביעה לסדר העבודה בלבד.

רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַף סֵדֶר תָּמִיד, דְּקָתָנֵי עֲלָהּ: ״זֶהוּ סֵדֶר תָּמִיד״. וְאִידָךְ? הַהוּא לְמִצְוָה בְּעָלְמָא.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אף סדר קרבן תמיד שבמשנה מדוקדק בסידורו. דקתני עלה [ששנינו על כך] בסופו: "זהו סדר תמיד", משמע שכך בדיוק יש לעשות. ואידך [והאחר] שלא שנה זאת, לדעתו ההוא למצוה בעלמא [בלבד] אבל אינו מעכב אם אינו עושה כך.

וּלְאַפּוֹקֵי מִמִּצְוַת חֲלִיצָה. דִּתְנַן: ״מִצְוַת חֲלִיצָה: בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לִפְנֵי בֵּית דִּין. הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו׳.

ומעירים: והלכה זו שאמר רבא בשם רב סחורא לאפוקי [להוציא] ממצות חליצה ולומר שהדברים המנויים שם אינם מחייבים שלא לשנות מסדר זה, דתנן [שכן שנינו במשנה ], מצות חליצה כך היא: לאחר שבא הוא ויבמתו לפני בית דין, היו נותנין לו הדיינים עצה ההוגנת לו אם ראוי לו לחלוץ או ליבם, שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" (דברים כה, ח).

וְהִיא אוֹמֶרֶת: ׳מֵאֵן יְבָמִי׳ וגו׳. וְהוּא אוֹמֵר: ׳לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ׳. וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִין.

ואם החליט לחלוץ — היא אומרת: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" (דברים כה, ז), והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה, ח). ובלשון הקדש היו אומרים דברים אלה.

׳וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו׳ – רוֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּינִין. ׳וְעָנְתָה וְאָמְרָה ״כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ וגו׳ וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל״ וגו׳‘.

"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" (דברים כה, ט), ויריקה זו צריכה להיות באופן שיהא רוק הנראה לדיינין. "וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מִצְוַת חֲלִיצָה: קוֹרְאָה וְקוֹרֵא, חוֹלֶצֶת וְרוֹקֶקֶת וְקוֹרְאָה״.

"(דברים כה, ט –י). ואמר רב יהודה: מצות חליצה זה סדרה: קוראה היא, וקורא הוא את הדברים שצריכים לומר, כאמור. חולצת נעלו, ורוקקת, וקוראה.

וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? מַתְנִיתִין הִיא! הָא קָא מַשְׁמַע לָן: מִצְוָה הָכִי, וְאִי אַפֵּיךְ, לֵית לָן בָּהּ. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: בֵּין שֶׁהִקְדִּים חֲלִיצָה לִרְקִיקָה אוֹ רְקִיקָה לַחֲלִיצָה – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.

והוינן [והיינו דנים] בה בשאלה: מאי קא משמע לן? [מה השמיע לנו] בדברים אלה? והלא מתניתין [משנתנו] המפורשת היא! ומסבירים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] — כי המצוה הכי [כך] היא, ואי אפיך [ואולם אם הפך ושינה את הסדר] — לית לן [אין לנו] בה פגם, אלא החליצה חלה ותקפה גם כך. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כך]: בין שהקדים חליצה לרקיקה, או רקיקה לחליצה — מה שעשה עשוי, והרי שאף שיש סדר מסויים במשנה אינו מעכב.

וּלְאַפּוֹקֵי מֵהָא, דִּתְנַן: ״כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵּלִים, וְהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה: בִּכְתוֹנֶת, בְּמִכְנָסַיִם, בְּמִצְנֶפֶת, וְאַבְנֵט. מוֹסִיף עֲלֵיהֶן כֹּהֵן גָּדוֹל: חוֹשֶׁן, וְאֵפוֹד, וּמְעִיל, וָצִיץ״.

ולאפוקי [ולהוציא] מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: כהן גדול משמש בעבודת המקדש בשמונה כלים (בגדים), והדיוט בארבעה. ואלו הם הבגדים בהם משמש כהן הדיוט: בכתונת, במכנסים, במצנפת, ואבנט. מוסיף עליהן כהן גדול ללבוש בשעת עבודה חושן, ואפוד, ומעיל, וציץ. ולפי סדר זה משמע שהכתונת ראשונה היא.

וְתַנְיָא: ״מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם לְמִכְנָסַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ׳״.

ותניא [ושנויה ברייתא] מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים — שנאמר: "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו" (ויקרא טז, ד), משמע שמכנסיים ראשונים הם, שכן לובשם ממש על בשרו. הרי שהמנין במשנה אינו כסדר הלבישה.

וְתַנָּא מַאי טַעְמָא אַקְדְּמֵיהּ לִכְתוֹנֶת? מִשּׁוּם דְּאַקְדְּמֵיהּ קְרָא. וּקְרָא מַאי טַעְמָא אַקְדְּמֵיהּ? מִשּׁוּם דִּמְכַסְּיָא כּוּלָּהּ גּוּפֵיהּ עֲדִיפָא לֵיהּ.

ושואלים: אם כן והתנא מאי טעמא אקדמיה [מה טעם הקדים] את הכתונת? ועונים: משום דאקדמיה קרא [שהקדים אותה הכתוב]. ושואלים: וקרא מאי טעמא אקדמיה [והכתוב מה טעם הקדים אותה]? ומסבירים: משום דמכסיא כולה גופיה [שמכסה את כל גופו] — עדיפא ליה [עדיפה היא לו] למקרא להקדימה.

״סְקִילָה שְׂרֵיפָה״ כו׳. סְקִילָה חֲמוּרָה מִשְּׂרֵיפָה – שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לַמְּגַדֵּף וְלָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. מַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן פּוֹשֵׁט יָדוֹ בָּעִיקָּר.

שנינו במשנה את סדר המיתות סקילה, שריפה, הרג, וחנק. ומסבירים על סמך מה קבעו חכמים סדר זה: כי מיתת סקילה חמורה משריפה, וראיה לדבר — שכן ניתנה הסקילה למגדף (מקלל את ה') ולעובד עבודה זרה. ומאי חומרא [מה החומרה] שיש באלה יותר מבאחרים — שכן פושט ידו בעיקר האמונה בה'.

אַדְּרַבָּה, שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מְחַלֶּלֶת אֶת אָבִיהָ!

ומקשים: אדרבה (להיפך), נאמר ששריפה חמורה, שכן ניתנה כעונש לבת כהן שזינתה, ומאי חומרא [ומה חומרה] שיש בה — שכן מחללת לא רק את עצמה אלא גם את אביה על ידי עבירתה שלה.