הָתָם מִשּׁוּם מְרָרַיְיהוּ. אִי הָכִי הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלָהּ: ״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא נָגְעוּ בַּמִּטָּה. אֲבָל נָגְעוּ בַּמִּטָּה, אֲסוּרִין״!

ומשיבים: התם [שם] משום מררייהו [מרירותם] הם זורקים את הבגדים, אבל אין לראות בכך כוונה ממשית לזימון הבגדים למת. ומקשים: אי הכי היינו דקתני עלה [אם כך, וכי זהו ששנינו עליה על משנה זו], אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — שלא נגעו החפצים במטה לפני שהצילו אותם, אבל אם כבר נגעו במטה — אסורין. ואם אין חשיבות למה שעושים מתוך מרירותם, מדוע ייאסרו כלים שנגעו במיטה?

תַּרְגְּמָהּ עוּלָּא בַּמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ, דְּמִחַלְפֵי בְּתַכְרִיכֵי הַמֵּת.

תרגמה [הסביר אותה] עולא: שזרקו במטה הנקברת עמו. דמחלפי [שמתחלפים] אותם בגדים לבריות בתכריכי המת, וכיון שנפלו על מטת המת — אסרום. שלא יראה כאילו נוטלים מתכריכי המת ומשתמשים לצרכם. אבל אין זו הוכחה שזימון רגיל אוסר עולמית את השימוש בחפץ.

תָּא שְׁמַע: ״כִּיס שֶׁעֲשָׂאוֹ לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִילִּין, אָסוּר לְהַנִּיחַ בּוֹ מָעוֹת. הִנִּיחַ בּוֹ תְּפִילִּין, יַנִּיחַ בּוֹ מָעוֹת״! אֵימָא: עֲשָׂאוֹ וְהִנִּיחַ בּוֹ תְּפִילִּין, אָסוּר לְהַנִּיחַ בּוֹ מָעוֹת, כִּדְרַב חִסְדָּא.

ומציעים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע], ששנינו: כיס שעשאו להניח בו תפילין — אסור להניח בו מעות. אם הניח בו תפילין אך לא הכינו מתחילה לצורך זה — יניח בו מעות. משמע שהכנה וזימון קובעות! ומסבירים: אימא [אמור, תקן כך]: עשאו להניח בו תפילין ואכן הניח בו תפילין — אסור להניח בו מעות, כשיטת רב חסדא הנזכרת לעיל (סנהדרין מח, א) שאין להשתמש בסודר שזימנוהו לצורך תפילין, ואף שצררו בו את התפילין.

תָּא שְׁמַע: ״אָמַר לָאוּמָּן: ׳עֲשֵׂה לִי תִּיק שֶׁל סֵפֶר׳ אוֹ ׳נַרְתִּיק שֶׁל תְּפִילִּין׳ – עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן קוֹדֶשׁ, מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חוֹל. נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן קוֹדֶשׁ, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חוֹל״!

תא שמע [בוא ושמע] ראיה שהכנה בלבד אינה מועלת, ממה ששנינו: אמר לאומן "עשה לי תיק של ספר תורה ", או שאמר לו "עשה לי נרתיק של תפילין", עד שלא נשתמש בהן לתשמיש של קודש — מותר להשתמש בהן לתשמיש חול. ואולם אם נשתמש בהן כבר לתשמיש קודש — אסור להשתמש בהן לתשמיש חול. משמע שהכנה לצורך דבר המקודש אינו מועילה, אלא צריך אף שימוש של ממש!

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״צִיפָּן זָהָב אוֹ שֶׁטָּלָה עֲלֵיהֶן עוֹר שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה, פְּסוּלוֹת. עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, כְּשֵׁירוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עִיבְּדָן לִשְׁמָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, פְּסוּלוֹת, עַד שֶׁיְּעַבְּדוֹ לִשְׁמָן״.

ומסבירים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] לענין תפילין: ציפן זהב או שטלה עליהן (עשה עליהן טלאי) מעור של בהמה טמאה — פסולות שתפילין נעשות רק מעור בהמה טהורה ולא מכל חומר אחר, ואם תפר עליהם עור בהמה טהורה — כשירות, אף על פי שלא עיבדן את העורות הללו לשמן, כלומר, לצורך המצוה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף אם תפר עליהן עור בהמה טהורה — פסולות, עד שיעבדו לשמן. ומחלוקת זו האם יש צורך בעיבוד העור לשם מצוה קשורה למחלוקת בענין הזמנה אם יש צורך ויש חשיבות בהכנה מראש או די במעשה בלבד. ומן המחלוקת לענין עיבוד יש סיוע לשתי הדעות הנוגדות בענין הזמנה.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מִי אִיכָּא דּוּכְתָּא דְּרָמוּ בֵּיהּ מֵת וְאָרְגֵי בֶּגֶד לַמֵּת? אֲמַר לֵיהּ: אִין, כְּגוֹן שָׁכְבֵי דְּהַרְפַּנְיָא.

אגב הדברים, אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מי איכא דוכתא דרמו ביה [האם יש מקום שקודם מטילים] את המת על המטה, ורק אז מתחילים וארגי [לארוג] בגד למת כפי שנראה מאחד התירוצים שהזכרנו?! אמר ליה [לו]: אין [כן], כגון שכבי [המתים] שבהרפניא שמפני עניותם לא היו מספיקים להכין להם תכריכים קודם מותם.

דָּרַשׁ מָרֵימָר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבַּיֵי. וְרַבָּנַן אָמְרִי: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא.

דרש מרימר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטת] אביי שהזמנה יש בה ממש, ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטת] רבא, ומסכמים לבסוף: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטת] רבא לכל דיני הכנה והזמנה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרוּגֵי מַלְכוּת נִכְסֵיהֶן לַמֶּלֶךְ. הֲרוּגֵי בֵּית דִּין – נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הֲרוּגֵי מַלְכוּת נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין. אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ׳הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ׳.

תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: הרוגי מלכות שהרגם המלך בבית דינו מפני שחטאו לו — נכסיהן שייכים למלך, ואילו הרוגי בית דין — נכסיהן שייכים ליורשין. ר' יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין. אמרו ליה [לו] לר' יהודה: והלא כבר נאמר לאליהו: "קום רד לקראת אחאב מלך ישראל אשר בשומרון הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו" (מלכים א' כא, יח), ומלשון הכתוב משמע שעל פי דין ירד אחאב לשם, ולא כגזלן. והרי זו ראיה שרכוש הרוגי המלכות שייך למלך על פי דין!

אָמַר לָהֶן: בֶּן אֲחִי אָבִיו הָיָה וְרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ הָיָה. וַהֲלֹא הַרְבֵּה בָּנִים הָיוּ לוֹ! אָמַר לָהֶן: אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו הָרַג, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי׳״. וְרַבָּנַן? הַהוּא בָּנִים הָרְאוּיִין לָצֵאת מִמֶּנּוּ.

אמר להן: בן אחי אביו של נבות היה אחאב, וראוי ליורשו היה, ומה שנכנס לנכסיו, מכוח ירושה נכנס ולא כמלך. אמרו לו: והלא הרבה בנים היו לו לנבות, ומדוע לא ירשוהו הם?! אמר להן ר' יהודה: אותו ואת בניו הרג אחאב, שנאמר: "אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי" (מלכים א' ב' ט, כו). ורבנן [וחכמים], מה עונים הם על הוכחה נצחת זו? לדעתם אין הכוונה שהרג את בניו, אלא ההוא בנים הראויין לצאת ממנו שעדיין יכלו להוולד לו, ולכן דמו ודמי אותם בנים תלוים בצווארו.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר נִכְסֵיהֶן לַמֶּלֶךְ, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין, לָמָּה לִי ״וָמֶלֶךְ״?

ומקשים: בשלמא [נניח] למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי הרוגי מלכות נכסיהן למלך, היינו דכתיב [זהו שנאמר] שהעידו עליו בהוראת איזבל עדות שקר כי "ברך (כלומר, קילל) נבות אלהים ומלך" (מלכים א' כא, יג), אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי נכסיהן ליורשין — למה לי לומר שקילל את המלך, די היה אם היו מעידים שקילל את ה', ודינו מיתה!

וּלְטַעֲמִיךְ ״אֱלֹהִים״ לָמָּה לִי? אֶלָּא לְאַפּוֹשֵׁי רִיתְחָא. הָכִי נַמִי לְאַפּוֹשֵׁי רִיתְחָא.

ועונים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שדקדקו בנוסח, על מנת לציין את חטאו נגד המלך מכיון שהמלכות היא היורשת, שקילל את האלהים למה לי? והלא לצרכו די היה להעיד עליו שקילל את המלך וממילא נכסיו למלך, אלא ודאי כוונתם היתה לאפושי ריתחא [להוסיף כעס בין הדיינים] כשמאשימים אותו באשמה נוספת. הכי נמי לאפושי ריתחא [כך גם כן לשיטתי הכוונה בפירוט חטאיו היא להוסיף כעס], אך מצד הדין הנכסים ליורשים, ואין מכאן ראיה.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר נִכְסֵיהֶן לַמֶּלֶךְ, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה׳ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ״. וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לֹא אֵצֵא כִּי פֹה אָמוּת״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר נִכְסֵיהֶן לַיּוֹרְשִׁין, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּהּ? לְחַיֵּי שָׁעָה.

ומקשים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי נכסיהן למלך, היינו דכתיב [זהו שנאמר] אחר שנודע כי יואב נוטה אחר אדוניה "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח" (מלכים א' ב, כח), וכתיב [ונאמר] עוד: "ויאמר לא (אצא) כי פה אמות" (מלכים א' ב, ל), שלא רצה למות בידי המלכות, כדי שלא יופקעו נכסיו. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי נכסיהן ליורשין, מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה], והלא בין כה וכה לא ירוויח דבר! ומשיבים: לחיי שעה, כדי לחיות עוד זמן קצר נמלט לבית המקדש ואין איפוא הוכחה לשום צד במחלוקת.

״וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִּבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי״. אֲמַר לֵיהּ: ״זִיל אֵימָא לֵיהּ: תַּרְתֵּי לָא תַּעֲבֵיד בְּהַאי גַּבְרָא. אִי קָטְלֵית לֵיהּ – קַבּוּל לְטוּתֵיהּ דְּלָטְיֵיהּ אֲבוּךְ; וְאִי לָא, שְׁבַקֵיהּ דְּלֵיקוּ בִּלְטוּתֵיהּ דְּלָטְיֵיהּ אֲבוּךְ״. ״וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ״.

כיון שהבאנו מעשה זה ביואב, ממשיכים לדון בו. אחר שנמלט יואב ונאחז בקרנות המזבח שלח שלמה המלך את בניהו בן יהוידע לפגוע בו, ואמר ליואב במצות המלך שיצא משם, ויואב סירב ואמר לו "לא כי פה אמות", נאמר: "וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דבר יואב וכה ענני" (מלכים א' ב, ל), ומבארים את הענין: אמר ליה [לו] יואב, זיל אימא ליה [לך אמור לו] לשלמה: תרתי לא תעביד בהאי גברא [שני דברים אל תעשה באותו אדם], כלומר, בי, יואב, אי קטלית ליה [אם הורג אתה אותו], כלומר, אותי — קבול לטותיה דלטייה אבוך [קבל את קללתו שקללני אביך], ואי [ואם] לא — שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך [הניחני שאקום בקללה שקללני אביך]. "ויאמר לו המלך: עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו" (מלכים א' ב, לא), וקיבל על עצמו את הקללות.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל קְלָלוֹת שֶׁקִּילֵּל דָּוִד אֶת יוֹאָב נִתְקַיְּימוּ בְּזַרְעוֹ שֶׁל דָּוִד. ״אַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם״.

אמר רב יהודה אמר רב: כל הקללות שקילל דוד את יואב אכן נתקיימו בזרעו של דוד, בבני שלמה, מפני הקללה שקיבל שלמה עליו, שנאמר: "ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר לחם" (שמואל ב' ג, כט),

״זָב״ – מֵרְחַבְעָם, דִּכְתִיב: ״וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלָיִם״. וּכְתִיב: ״וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא״.

זב בבני שלמה — מרחבעם, דכתיב [שנאמר]: "והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושל ם" (מלכים א' יב, יח), וכתיב "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא" (ויקרא טו, ט) ולמדים מכאן ברמז ("מרכב" — "מרכבה") שרחבעם היה זב.

״מְצוֹרָע״ – מֵעוּזִּיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וּבְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה׳ אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה׳ לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת״. וּכְתִיב: ״וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ״.

מצורע בבני שלמה — מעוזיהו, דכתיב [שנאמר]: "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת" (דברי הימים ב' כו, טז), וכתיב [נאמר]: "והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב' כו, יט).

״מַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ״ – מֵאָסָא, דִּכְתִיב ״רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת רַגְלָיו״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁאֲחָזוֹ פּוֹדַגְרָא. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב נַחְמָן: הֵיכִי דָּמֵי? אֲמַר לֵיהּ: כַּמַּחַט בִּבְשַׂר הַחַי. מְנָא יָדַע? אִי בָּעֵית אֵימָא: מֵיחַשׁ הֲוָה חָיֵישׁ בֵּיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מֵרַבֵּיהּ הֲוָה גְּמִיר לָהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם״.

מחזיק בפלך בבני שלמה — מאסא, שנאמר: "רק לעת זקנתו חלה את רגליו" (מלכים א' טו כג), ואמר ר' יהודה אמר רב: שאחזו (חלה ב)מחלה הקרויה פודגרא. אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן לרב נחמן: היכי דמי [כיצד היא], מה יסוריה של מחלה זו? — אמר ליה [לו]: יסוריה הם כמחט הדוקרת בבשר החי. ושואלים: מנא [מנין] ידע רב נחמן? ומשיבים: אי בעית אימא מיחש הוה חייש ביה [אם תרצה אמור כי בעצמו היה חש וסובל, ממנה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי מרביה הוה גמיר לה [מרבו היה למוד זאת]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], כאמור: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים כה, יד), שיראי ה' לומדים הרבה סודות מסודות הבריאה אף על פי שהם בעצמם לא התנסו בכך.

״נוֹפֵל בַּחֶרֶב״ – מִיֹּאשִׁיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּרוּ הַמּוֹרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁעָשׂוּ כָּל גּוּפוֹ כַּכְּבָרָה.

נופל בחרב בבני שלמה — מיאשיהו, דכתיב [שנאמר]: "וירו המורים למלך יאשיהו" (דברי הימים ב' לה, כג), ואמר רב יהודה אמר רב בביאור הדבר: שעשו כל גופו ככברה.

״וַחֲסַר לָחֶם״ – מִיכָנְיָה, דִּכְתִיב: ״וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה-לּוֹ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי:

וחסר לחם בבני שלמה — מיכניה, דכתיב [שנאמר]: "וארחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חייו" (מלכים ב' כה, ל). אמר רב יהודה אמר רב: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם המקובל: