הֲרוּגֵי מַלְכוּת לַהֲרוּגֵי בֵּית דִּין? הֲרוּגֵי מַלְכוּת, כֵּיוָן דְּשֶׁלֹּא בְּדִין קָא מִיקְטְלִי, הָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה. הֲרוּגֵי בֵּית דִּין, כֵּיוָן דִּבְדִין קָא מִיקְטְלִי, לָא הָוֵי לְהוּ כַּפָּרָה.

הרוגי מלכות להרוגי בית דין? הרוגי מלכות, כיון שהרי לא בדין קא מיקטלי [הם נהרגים] אלא מתוך רשעת המלכויות, הויא להו [יש להם] כפרה במותם ואולם הרוגי בית דין, כיון שבדין קא מיקטלי [הם נהרגים] על חטאותיהם — לא הוי להו [אין להם] כפרה.

תֵּדַע, דִּתְנַן: ״לֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו״. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ כֵּיוָן דְּאִיקְטוּל, הָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה, לִיקַבְּרוּ! מִיתָה וּקְבוּרָה בָּעֵינַן.

ותדע שכן הוא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא היו קוברין אותו, את הנידון, בקברות אבותיו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי כיון דאיקטול, הויא להו [שנהרגו, יש להם] כפרה, ליקברו [שיקברו] אם כן בקברות אבותיהם! ודוחים: משם אין ראיה, שכן לא די במיתה לכפרה אלא מיתה וקבורה בעינן [צריכים אנו], ולאחר שנקבר בקברות הרשעים נתכפר לו לגמרי.

מוֹתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: ״לֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין אֶלָּא אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב״. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ כֵּיוָן דְּאִיקְבּוּר, הָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה, לִיאַבְּלוּ!

מותיב [מקשה] על כך רב אדא בר אהבה ממה ששנינו: לא היו קרוביהם של ההרוגים מתאבלין עליהם אלא אוננין (מצטערים) עליהם, כיון שאין אנינות אלא בלב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי כיון דאיקבור הויא להו [שנקברו יש להם] כפרה, אם כן ליאבלו [ שיתאבלו] גם כן, שהרי נתכפרו אותם נידונים!

בָּעֵינַן נַמִי עִיכּוּל בָּשָׂר. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: ״נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן״. שְׁמַע מִינָּהּ.

ודוחים: בעינן נמי [צריכים אנו] שיהיה גם עיכול בשר של הרשעים על מנת שתהא להם כפרה. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] שזה הוא ההסבר הנכון, דקתני [שכך שנינו]: נתעכל הבשר — מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, משמע שלאחר עיכול הבשר נתכפר להם, ורשאים להיקבר עם משפחתם. ואומרים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

רַב אַשִׁי אָמַר: אֲבֵילוּת מֵאֵימָתַי קָא מַתְחֶלֶת? מִסְּתִימַת הַגּוֹלֵל. כַּפָּרָה מֵאֵימָתַי קָא הָוְיָא? מִכִּי חֲזוּ צַעֲרָא דְּקִבְרָא פּוּרְתָּא. הִלְכָּךְ, הוֹאִיל וְאִידְּחוּ – יִדָּחוּ.

רב אשי אמר באופן אחר: אבילות מאימתי קא מתחלת [היא מתחילה] — מזמן סתימת הגולל (אבן שמכסים בה את הקבר), כפרה מאימתי קא הויא [היא] — מכי חזו צערא דקברא פורתא [מזמן שהם רואים את צער הקבר מעט] הלכך [ולכן] הואיל ואידחו [שנדחו] מרגע ראשון של אבלות — ידחו, ואולם אין להוכיח שלא נתכפר למת.

אִי הָכִי, לָמָּה לִי עִיכּוּל בָּשָׂר? מִשּׁוּם דְּלֹא אֶפְשָׁר.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שעל ידי היותם זמן מה בקבר מתכפר להם למה לי עיכול בשר? יוציאוהו מיד לאחר קבורתו! ומשיבים: משום דלא [שאי] אפשר [משום שאי אפשר] לעשות כן, שיש בזיון למת שמטלטלים את גופתו ממקום למקום ולכן מחכים עד שיתעכל הבשר.

קִבְרֵיהּ דְּרַב הָווּ שָׁקְלִי מִינֵּיהּ עַפְרָא לְאִישְׁתָּא בַּת יוֹמָא. אָתוּ אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. אֲמַר לְהוּ: יָאוּת עָבְדִין, קַרְקַע עוֹלָם הוּא. וְקַרְקַע עוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת. דִּכְתִיב ״וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם״. מַקִּישׁ קֶבֶר בְּנֵי הָעָם לַעֲבוֹדָה זָרָה,

מסופר: קבריה [קברו] של רב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא [היו לוקחים ממנו הבריות עפר כרפואה לקדחת בת יום]. אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לשמואל שכך נוהגים ומשתמשים בקברו של רב. אמר להו [להם]: יאות עבדין [יפה הם עושים], כלומר, מותר להם לעשות כן. כי הקבר קרקע עולם הוא, וקרקע עולם אינה נאסרת מכל דבר, דכתיב [שכן נאמר]: "ויוצא את האשרה מבית ה'... וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם" (מלכים ב' כג, ו), מקיש [משווה] הפסוק את "קבר בני העם" לעבודה זרה,

מָה עֲבוֹדָה זָרָה – בִּמְחוּבָּר לָא מִיתַּסְרָא, דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים״ עַל הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם, וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם. הָכָא נַמִי, בִּמְחוּבָּר לָא מִיתְּסַר.

מה עבודה זרה כשהיא במחובר לקרקע לא מיתסרא [אינה נאסרת] דכתיב [שכן נאמר]: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם וגו' " (דברים יב, ב–ג), משמע שהחובה היא להשמיד את האלילים שעל ההרים, כאמור: "על ההרים אלהיהם" — ולא את ההרים כשהם עצמם אלהיהם, שאם עבדו את ההר עצמו כעבודה זרה אין צורך להשמיד אותו, כי כל המחובר לקרקע אינו נאסר, הכא נמי [כאן גם כן] נלמד מכאן לענין קברות המת שבמחובר לא מיתסר [אינו נאסר].

מֵיתִיבִי: ״הַחוֹצֵב קֶבֶר לְאָבִיו וְהָלַךְ וּקְבָרוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר – הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ עוֹלָמִית״. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּקֶבֶר בִּנְיָן.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: החוצב קבר עבור אביו במקום אחד, והלך וקברו לבסוף במקום אחר — הרי זה לא יקבר בו הבן עולמית, שאסור להשתמש בקבר שהכינו כבר עבור מת מסויים, ומשמע שגם המחובר לקרקע (חצוב בה) עשוי להיאסר! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקבר בנין, שאין המדובר בחציבה בתוך הסלע, אלא שבנה אותו מאבני מחצב, וכל אבן ואבן שבו נאסרה, שהרי היתה תלושה.

תָּא שְׁמַע: ״קֶבֶר חָדָשׁ מוּתָּר בַּהֲנָאָה. הִטִּיל בּוֹ נֵפֶל, אָסוּר בַּהֲנָאָה״! הָכָא נַמִי בְּקֶבֶר בִּנְיָן.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ממה ששנינו: קבר חדש שלא הכינוהו למת מסויים — מותר בהנאה. אבל אם הטיל בו אפילו נפל — אסור בהנאה. משמע שעל ידי קבורה נאסר הקבר שבאדמה עצמו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בקבר בנין ולא בקבר מחובר לקרקע.

תָּא שְׁמַע: ״נִמְצָא אַתָּה אוֹמֵר שָׁלֹשׁ קְבָרוֹת הֵן: קֶבֶר הַנִּמְצָא, קֶבֶר הַיָּדוּעַ, קֶבֶר הַמַּזִּיק אֶת הָרַבִּים. קֶבֶר הַנִּמְצָא – מוּתָּר לְפַנּוֹתוֹ. פִּינָּהוּ מְקוֹמוֹ טָהוֹר וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: נמצא אתה אומר שלש קברות הן לענין פינוי, קבר הנמצא, קבר הידוע, קבר המזיק את הרבים. כיצד? — קבר הנמצא, שמצאו קבר במקום ולא ידעו כלל שהיה שם קבור אדם — מותר לפנותו ממקומו, ולאחר שפינהו — מקומו טהור מטומאת המת, וגם מותר בהנאה.

קֶבֶר הַיָּדוּעַ אָסוּר לְפַנּוֹתוֹ. פִּינָּהוּ מְקוֹמוֹ טָמֵא וְאָסוּר בַּהֲנָאָה.

קבר הידוע, שברשות נקבר אדם שם — אסור לפנותו, ואם בכל זאת פינהו — מקומו טמא, ואסור הקבר בהנאה.

קֶבֶר הַמַּזִּיק אֶת הָרַבִּים, מוּתָּר לְפַנּוֹתוֹ. פִּינָּהוּ, מְקוֹמוֹ טָהוֹר, וְאָסוּר בַּהֲנָאָה״! הָכָא נַמִי בְּקֶבֶר בִּנְיָן.

קבר המזיק את הרבים, כגון שקברו אדם במקום שמהלכים בו רבים והם נטמאים בגללו — מותר לפנותו, פינהו — מקומו טהור ואסור בהנאה ומדוגמאות אלה משמע לכאורה שאף קבר רגיל החצוב בקרקע עשוי להיות טמא אף אחר פינויו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בקבר בנין.

וְקֶבֶר הַנִּמְצָא מוּתָּר לְפַנּוֹתוֹ? דִּילְמָא מֵת מִצְוָה הוּא, וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ! שָׁאנֵי מֵת מִצְוָה דְּקָלָא אִית לֵיהּ.

אגב הבאת הלכה זו שואלים: וקבר הנמצא מותר לפנותו, משום שמניחים שנקבר שלא מדעת ושלא ברשות? ואולם דילמא [שמא] מת מצוה הוא זה, שהיה זה אדם ערירי שמת פתאם שם ולפי הדין מת מצוה קנה מקומו שמת בו, ואין רשות לפנותו! ומשיבים: שאני [שונה] מת מצוה דקלא אית ליה [שקול יש לו] שלא יתכן שאירע דבר כזה ולא נתפרסם בין הבריות, ואם אינו ידוע הרי ברור שאין זה מת מצוה.

אִיתְמַר, הָאוֹרֵג בֶּגֶד לְמֵת, אַבַּיֵי אָמַר: אָסוּר. וְרָבָא אָמַר: מוּתָּר.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: האורג בגד למת, אביי אמר: הבגד אסור בהנאה ככל הדברים השייכים למת, ורבא אמר: הבגד מותר בהנאה.

אַבַּיֵי אָמַר: אָסוּר – הַזְמָנָה מִלְּתָא הִיא. וְרָבָא אָמַר: מוּתָּר – הַזְמָנָה לָאו מִילְּתָא הִיא.

ומסבירים את שיטותיהם: אביי אמר שהבגד אסור, כי לדעתו הזמנה (הועדה למשהו) מילתא [דבר] היא, כלומר, עצם ההכנה לצורך מסויים יש לה משמעות הלכתית, כאילו היה הדבר בפועל, ומה שזימנו למת הרי זה כאילו השתמשו בו עבור המת. ורבא אמר שהבגד מותר, כי לדעתו הזמנה לאו מילתא [לא דבר] היא לענין זה.

מַאי טַעְמָא דְּאַבַּיֵי? גָּמַר ״שָׁם״ ״שָׁם״ מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה. מָה עֶגְלָה עֲרוּפָה בְּהַזְמָנָה מִיתַּסְרָא, הַאי נַמִי – בְּהַזְמָנָה מִיתַּסְרָא.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של אביי — גמר [למד] בגזירה שווה "שם" "שם" מעגלה ערופה, שבקבר המת נאמר: "ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר כ, א), ונאמר בעגלה ערופה "והורידו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל" (דברים כא, ד), מה עגלה ערופה בהזמנה בלבד מיתסרא [היא נאסרת], האי נמי [זה גם כן] דברי המת והשייך לו — בהזמנה בלבד נאסרה.

וְרָבָא גָּמַר ״שָׁם״ ״שָׁם״ מֵעֲבוֹדָה זָרָה. מָה עֲבוֹדָה זָרָה בְּהַזְמָנָה לָא מִיתַּסְרָא, אַף הָכָא נַמִי, בְּהַזְמָנָה לָא מִיתַּסְרָא.

ורבא גמר [למד] בצורה אחרת: "שם" "שם" מעבודה זרה, שנאמר אף בעבודה זרה "אשר עב דו שם הגוים... את אלוהיהם" (דברים יב, ב), מה עבודה זרה בהזמנה לא נאסרה, אלא דווקא בפולחן ממש, אף הכא נמי [כאן גם כן] בהזמנה בלבד אינה נאסרת.

וְרָבָא – מַאי טַעְמָא לָא גָּמַר מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה? אָמַר לָךְ:

ושואלים: ורבא מאי טעמא [מה טעם] לא גמר [למד] מעגלה ערופה? אמר [יכול היה לומר] לך כי