וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין. אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב.

ולא היו מתאבלין (נוהגים מנהגי אבילות) על קרוביהם שנהרגו, כדי שתהא מיתתם כפרה להם, אבל רשאים להיות אוננין (מצטערים) עליהם, כיון שאין אנינות אלא בלב.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִילּוּ נֶאֱמַר: ׳חֵטְא וְתָלִיתָ׳, הָיִיתִי אוֹמֵר תּוֹלִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְמִיתִין אוֹתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳וְהוּמָת וְתָלִיתָ׳ – מְמִיתִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. הָא כֵּיצַד? מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְגוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. אֶחָד קוֹשֵׁר וְאֶחָד מַתִּיר, כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת תְּלִיָּיה״.

לצורך ביאור דין המשנה העוסקת בתלוי מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אילו נאמר בכתוב הלשון "חטא ותלית" הייתי אומר כי תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו, כדרך שהמלכות עושה שתולה אדם קודם להמתתו, תלמוד לומר: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ" (דברים כא, כב), כלומר, ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. הא [הרי] כיצד עושים? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו, וממיתין אותו כדינו, ואחר כך תולין אותו. אחד קושר אותו לעץ ואחד מתיר מיד, כדי לקיים מצות תלייה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳עֵץ׳ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳כִּי קָבוֹר׳ – מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה, יָצָא זֶה שֶׁמְּחוּסָּר קְצִיצָה וּקְבוּרָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר "ותלית אותו על עץ" שומע אני בין בעץ תלוש, בין בעץ מחובר לקרקע, תלמוד לומר: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג), כוונתו: על עץ שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה העץ המחובר שמחוסר קציצה וקבורה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה. יָצָא זֶה שֶׁמְּחוּסָּר תְּלִישָׁה וּקְבוּרָה״. וְרַבָּנַן. תְּלִישָׁה לָאו כְּלוּם הִיא.

ר' יוסי אומר: מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה, שלדעתו אף אין משקעים את העץ בקרקע אלא יש רק להשעינו על הקיר. ורבנן [וחכמים] אומרים: תלישה לאו [לא] כלום היא ואינה נחשבת. וחוסר הרמז לתלישה אינו סימן שאין משקעים את העץ בקרקע.

״כְּלוֹמַר: מִפְּנֵי מַה זֶּה תָּלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּירֵךְ״ כו׳. תַּנְיָא: ״אוֹמֵר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים בְּעִיר אַחַת. אֶחָד מִינּוּהוּ מֶלֶךְ וְאֶחָד יָצָא לְלִיסְטִיּוּת. צִוָּה הַמֶּלֶךְ, וּתְלָאוּהוּ. כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: ׳הַמֶּלֶךְ תָּלוּי׳! צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהוֹרִידוּהוּ״.

שנינו במשנה: כלומר, מפני מה זה תלוי — מפני שבירך (קילל) את ה'. תניא [שנויה תוספתא], אומר ר' מאיר: משלו משל למה הדבר דומה, לשני אחים תאומים שהיו בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות (להיות שודד). צוה המלך ותלאוהו על עוונותיו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי. צוה המלך והורידוהו. וכן לביאור המצוה בתורה, כיון שהאדם נברא בצלם אלוהים, בזיון הוא לה' כשהאדם תלוי.

״אָמַר רַבִּי מֵאִיר״ כו׳. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר אַבַּיֵי: כְּמַאן דַּאֲמַר: ״קַל לֵית״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן, ״כָּבֵד עָלַי רֹאשִׁי, כָּבֵד עָלַי זְרוֹעִי״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא, אֲמַר רָבָא: כְּמַאן דַּאֲמַר: ״קִיל לִי עָלְמָא״.

שנינו במשנה, אמר ר' מאיר: שכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי". המלה "קלני" לא היתה מובנת, ושאלו: מאי משמע [מה משמעות ופירוש הביטוי]? אמר אביי, כמאן דאמר [כדעת מי שאומר]: קל לית [אין, אין אני קל], כלומר, כבד עלי ראשי, כבדה עלי זרועי כשצריך לעשות דבר מעין זה. אמר ליה [לו] רבא: אם כן, "כבד עלי ראשי", "כבד עלי זרועי" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר במפורש]! אלא אמר רבא הרי זה כמאן דאמר [כמי שאומר]: קיל לי עלמא [קל עלי העולם], שאומר בלשון נקיה "קל אני" במקום לומר כבד, אף שהיא אותה משמעות.

הַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְגוּפָהּ! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״מְקַלֵּל״. מַאי ״קִלְלַת״. וְאֵימָא כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״קִלַת״. מַאי ״קִלְלַת״? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

על עצם דברי ר' מאיר מקשים: האי [המלה הזו, "קללת"] מיבעי ליה [נצרכה לו] לגופה לענין ההלכה שמקלל ה' נידון בתליה, וכיצד דורש אותה לענין זה? ומשיבים: אילו היתה לגופה בלבד, אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "מקלל", מאי [מהו] הלשון "קללת" — בא ללמד כמדרשו של ר' מאיר. ושואלים: אם כן, שאין המלה מכוונת יפה לענין ההלכה, אימא כוליה להכי [אמור, שהפסוק כולו לדבר זה] הוא דאתא [שבא], לדין כבוד הנברא בצלם ולא לדין קללה כלל! ומשיבים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "קלת", מאי [מהו] לשון "קללת" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], גם לדינו וגם למדרשו.

״וְלֹא זוֹ בִּלְבַד״ כו׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן לְמֵלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַּעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן לְמֵלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

שנינו במשנה שלא זו בלבד שהתלוי חייב קבורה בו ביום, אלא כל אדם צריך לקברו ביום מותו אם אך אפשרי הדבר. אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו (שלא קברו ביומו) שעובר עליו ב"לא תעשה" — תלמוד לומר: "כי קבור תקברנו" (דברים כא, כג), מכאן למלין את מתו שעובר ב"לא תעשה".

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון זו, שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: רמז למצוות קבורה מן התורה מניין? — תלמוד לומר: "כי קבור תקברנו", מכאן רמז שיש מצות קבורה מן התורה.

אֲמַר לֵיהּ שָׁבוֹר מַלְכָּא לְרַב חָמָא: קְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אִימְסַר עָלְמָא בִּידָא דְּטִפְּשָׁאֵי, דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר: ״כִּי קָבוֹר״!

ומסופר: אמר ליה [לו] שבור מלכא [המלך], מלך פרס, לרב חמא: מצות קבורה מן התורה מניין? מה ראיה יש בה שחייבים לקבור את המת ואסור לנהוג בדרך אחרת? אישתיק [שתק] ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר], שלא מצא מקור ראוי לכך. אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי [נמסר העולם ביד הטפשים], דאיבעי ליה למימר [שהיה לו לומר] מקור לדבר מפסוק זה "כי קבור תקברנו

דְּלֶיעֱבַד לֵיהּ אָרוֹן. ״תִּקְבְּרֶנּוּ״. לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

"(דברים כא, כג)! ומשיבים: היה שבור מלכא יכול לומר לו כי הכוונה דליעבד ליה [שיעשו לו] ארון בקרקע ולאו דווקא קבורה להניחו בו. ואומרים: עדיין יכול היה להוכיח את הדבר מכפל הלשון "קבור תקברנו"! ומשיבים: לא משמע ליה [נשמע לו], לא מסתבר לו ללמוד ממקרא כפול שנראה הדבר רק כשגרת לשון, ולא שיש בכך ללמד דין מיוחד.

וְנֵימָא מִדְּאִיקַּבּוּר צַדִּיקֵי! מִנְהָגָא בְּעָלְמָא. מִדְּקַבְּרֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה! דְּלָא לִישְׁתַּנִּי מִמִּנְהָגָא.

ושואלים: ונימא מדאיקבור צדיקי [ושיאמר לו כמקור לדבר ממה שנקברו הצדיקים אברהם יצחק ויעקב]! ועונים: יכול היה לומר שהדבר מנהגא בעלמא [מנהג בלבד] שנהגו אז, אבל לא מצוה לדורות. ושואלים: ושיביא לו ראיה מדקבריה [ממה שקברו] הקדוש ברוך הוא למשה, ומזה ראיה שכך ראוי! ומשיבים: היה יכול לומר שעשה כן הקדוש ברוך הוא כדי שלא לישתני ממנהגא [ישתנה ממנהג כל העולם], אבל אין כל ראיה שחובה היא.

תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. דְּלָא לִישְׁתַּנִּי מִמִּנְהָגָא.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה למצוות הקבורה, ממה שנאמר: "וספדו לו כל ישראל וקברו אתו" (מלכים א' יד, יג)! ומשיבים: אף מכאן אין הוכחה אלא, אף שם עשו כן מאותו טעם, שלא לישתני ממנהגא [ישתנה ממנהג העולם ].

״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ״. דְּלִישְׁתַּנּוּ מִמִּנְהָגָא.

ועוד מקשים: והרי בקללה נאמר "לא יספדו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו" (ירמיה טז, ד), ומכאן ראיה שבדרך כלל, שלא באופן של קללה, ראוי לקבור את המת! ומשיבים: אף מכאן אין ראיה שמצוה לקבור את המת, והקללה היתה דלישתנו ממנהגא [שישתנו ממנהג העולם]. ומפני קשיים אלה לא הביא רב חמא ראיה מן המקרא למצות קבורה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: קְבוּרָה מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא, אוֹ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא?

אגב דיון זה מביאים את השאלה שאיבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: חובת הקבורה למת, האם משום בזיונא [בזיון] הוא, כלומר, שלא יתבזה המת בהיותו מוטל על הארץ, או משום כפרה הוא, שמתכפר לו כאשר חוזר לעפרו?

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? דַּאֲמַר: לָא בָּעֵינָא דְּלִיקְבְּרוּהּ לְהַהוּא גַּבְרָא. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא, לָא כָּל כְּמִינֵיהּ. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא, הָא אֲמַר: לָא בָּעֵינָא כַּפָּרָה. מַאי?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] למעשה, אם נדע מה הוא הטעם? ומשיבים כגון שאמר אדם לא בעינא דליקברוה לההוא גברא [אין אני רוצה שיקברו אותו איש, כלומר, אותי] אי אמרת [אם אומר אתה] כי קבורה משום בזיונא [בזיון] הוא — לא כל כמיניה [אין זה בכוחו למחול על הבזיון], שהרי גם בני המשפחה שותפים בדבר. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהוא משום כפרה, הא [הרי] אמר לא בעינא [אין אני רוצה] כפרה, ויכול אדם לעשות בעצמו מה שירצה. אם כן מאי [מה הדין]?

תָּא שְׁמַע: מִדְּאִיקַּבּוּר צַדִּיקֵי. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה, צַדִּיקֵי לְכַפָּרָה צְרִיכִי? אִין, דִּכְתִיב: ״אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מדאיקבור צדיקי [שנקברו הצדיקים, אברהם יצחק ויעקב ], ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהטעם משום כפרה, וכי צדיקי [הצדיקים] לכפרה צריכי [הם צריכים]? ועונים: אין [כן], ודאי אף הם צריכים, דכתיב [שכן נאמר]: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), וצריכים הם כפרה על חטאים מעטים שהיו בידם.

תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. וְאִי אָמְרַתְּ כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה הָנָךְ נַמִי לִיקַּבְּרוּ, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה! הַאי דְּצַדִּיק הוּא, תֶּיהֱוִי לֵיהּ כַּפָּרָה, הָנָךְ – לָא לֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ממה שנאמר: "וספדו לו כל ישראל וקברו אתו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר" (מלכים א' יד, יג), ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה [אם אומר אתה שקבורה באה כדי שתהיה לו] כפרה, אם כן הנך נמי ליקברו, כי היכי דתיהוי להו [אלה גם כן, שאר בני ירבעם, ייקברו, כדי שתהא להם] כפרה! ומשיבים: האי [זה הבן] שצדיק הוא — תיהוי ליה [תהיה לו] כפרה, ואולם הנך [אלה] לא ליהוי להו [תהיה להם] כפרה אף במיתתם.

תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ״! דְּלָא תֶּיהֱוִי לְהוּ כַּפָּרָה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ממה שנאמר "לא יספדו ולא יקברו" (ירמיה טז, ד), משמע שאין זה משום כפרה, שהרי צריכים הם כפרה ולכך ראוי שייקברו! ומשיבים: אין זו ראיה, כי ייתכן שכוונת הקללה היא שלא תיהוי להו [תהיה להם] כפרה. ואם כן, לא נמצא פתרון לשאלה זו.

אִיבָּעֲיָא לְהוּ: הֶסְפֵּידָא, יְקָרָא דְּחַיֵּי הָוֵי, אוֹ יְקָרָא דְּשָׁכְבֵי הָוֵי? לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? דַּאֲמַר: לָא תִּסְפְּדוּהּ לְהַהוּא גַּבְרָא. אִי נַמִי: לְאַפּוֹקֵי מִיּוֹרְשִׁין.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה דומה: הספידא, יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי [ההספד, האם כבוד החיים האבלים, הוא, או כבוד המתים הוא]? ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] ממחלוקת זו? ומסבירים: כגון שאמר הנפטר לא תספדוה לההוא גברא [אל תספדו לאותו איש, כלומר, לי], אי נמי [או גם כן] לאפוקי מיורשין [להוציא את הממון מן היורשים] את שכר הספדנים. שאם כבוד המתים הוא אפשר להוציא מהם, ואם ההספד כבוד החיים הוא, יכולים הם לוותר על כבוד זה.

תָּא שְׁמַע: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא – מִשּׁוּם יְקָרָא דְּאַבְרָהָם מַשְׁהוּ לָהּ לְשָׂרָה? שָׂרָה גּוּפָהּ נִיחָא לָהּ, כִּי הֵיכִי דְּמִיַּיקַר בָּהּ אַבְרָהָם.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מכמה מקראות, נאמר "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (בראשית כג, ב) שנראה שהמתינו עד שבא מבאר שבע לחברון, ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי ההספד משום יקרא דחיי הוא [כבוד החיים], וכי משום יקרא [כבוד] אברהם משהו לה [ישהו אותה] את שרה ולא יקברוה בשעתה? ומשיבים: שרה גופה ניחא [עצמה נוח] לה בכך כי היכי דמייקר [כדי שייתכבד] בה אברהם, כלומר, יתכן וההספד הוא משום כבוד החיים, אך במקרה זה יש גם כיבוד לשרה, ולפיכך לא התבזתה שרה בציפייתה להספד אברהם, ולא נפתרה איפוא הבעיה.

תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא הָנָךְ בְּנֵי יְקָרָא נִינְהוּ? נִיחָא לְהוּ לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְרִי בְּהוּ אֱינָשֵׁי.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה שנאמר: "וספדו לו כל ישראל וקברו אתו" (מלכים א' יד, יג), ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משום יקרא דחיי [כבוד החיים] הוא, וכי הנך [אלה], בני משפחת ירבעם, בני יקרא נינהו [כבוד, ראויים לכבוד הם]? ומשיבים: ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי [נוח להם לצדיקים שמתכבדים בהם בני אדם], ומפני שזה רצונם, מספידים אותם, אך ההספד הוא לכבוד הנותרים.

תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ״. לָא נִיחָא לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְרִי בִּרְשִׁיעַיָּיא.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שנאמר: "לא יספדו ולא יקברו" (ירמיה טז, ד), ואם ההספד הוא משום כבוד החיים, אם כן מדוע לא יספדו, והלא בנותרים יש צדיקים הראויים לכבוד זה! ומשיבים: לא ניחא לצדיקיא [נוח לצדיקים] דמייקרי ברשיעייא [שהם מתכבדים על ידי הרשעים] ומוותרים הם על הכבוד שחולקים להם על ידי הספד קרוביהם הרשעים.

תָּא שְׁמַע: ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לִיַּיקְרוּ בִּיךְ יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵיכִי דְּמִתְיַיקְּרִי בְּאַבְהָתָךְ.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שנאמר: "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך" (ירמיה לד, ה), ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משום יקרא דחיי [כבוד החיים, הנשארים] הוא מאי נפקא ליה מיניה [מה יוצא לו מזה] אם יספדו לו? ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו], לייקרו ביך [יתכבדו בך] ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך [כפי שהתכבדו באבותיך], כלומר, ותדע עד כמה מכבדים הם אותך אף כעת.