תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳סָקוֹל יִסָּקֵל׳״.

תלמוד לומר: "סקול יסקל", והחזרה משמעה — בכל מקום בכל זמן.

״וְאִם לָאו עֵד הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן״. נוֹטֵל? וְהָתַנְיָא: ״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ׳אֶבֶן הָיְתָה שָׁם, מַשּׂוֹי שְׁנֵי בְנֵי אָדָם. נוֹטְלָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ יָצָא׳״. וְלִיטַעְמִיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפָא: ״מַשּׂוֹי שְׁנֵי בְנֵי אָדָם. נוֹטְלָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ״?

שנינו במשנה שאם לאו [לא] נהרג בדחיפה, עד השני נוטל את האבן. שואלים: נוטל בעצמו? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר: אבן היתה שם ומשקלה כדי משוי (משא) שני בני אדם, נוטלה ונותנה על לבו, אם מת בה — יצא. משמע שאין אדם יחיד יכול לשאת אבן זו! ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך ] שאתה מקשה מכאן תיקשי [תקשה] לך היא הברייתא גופא [עצמה], שנאמר בה שהיא כדי משוי שני בני אדם, ונאמר מיד נוטלה ונותנה על לבו? בלשון יחיד!

אֶלָּא: דְּמִדְלִי לָהּ בַּהֲדֵי חַבְרֵיהּ, וְשָׁדֵי לָהּ אִיהוּ, כִּי הֵיכִי דְּתֵיתֵי מְרַזְיָא.

אלא יש לפרש כך: דמדלי לה בהדי חבריה [שמרים אותה יחד עם חבירו] ושדי לה איהו כי היכי דתיתי מרזיא [וזורק אותה הוא לבדו כדי שתבוא בכוח], כי שניים יחד לא יכלו לכוון זריקתם בדיוק.

״וְאִם לָאו רְגִימָתוֹ ״ כו׳. וְהָתַנְיָא: ״מֵעוֹלָם לֹא שָׁנָה בָּהּ אָדָם״! מִי קָאָמִינָא דְּעָבֵיד? דְּאִי מִצְּרִיךְ קָאָמִינָא.

עוד שנינו במשנה: ואם לאו [לא], שלא מת באבן — רגימתו בכל אדם. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעולם לא שנה בה אדם, שלא הוצרך איש לחזור ולהשליך אבן כדי להורגו, שכן די היה באבן הגדולה הראשונה! ומשיבים: מי קאמינא דעביד [האם אמרנו שעשו כן]? אלא דאי מיצריך קאמינא [שאם יצטרכו לכך, אמרנו], שאם לא נהרג בראשונה, כל העם ירגמו אותו.

אָמַר מָר: ״אֶבֶן הָיְתָה״ כו׳. וְהָתַנְיָא: ״אַחַת אֶבֶן שֶׁנִּסְקַל בָּהּ וְאַחַת עֵץ שֶׁנִּתְלָה עָלָיו, וְאֶחָד סַיִיף שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ, וְאֶחָד סוּדָר שֶׁנֶּחֱנַק בּוֹ – כּוּלָּן נִקְבָּרִין עִמּוֹ״. לָא צְרִיכָא, דִּמְתַקְּנִי וּמַיְיתֵי אַחֲרִינֵי חִלּוּפַיְיהוּ.

אמר מר [החכם] במשנה: "אבן היתה שם ", משמע היתה אבן מיוחדת מתוקנת לכך, ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחת אבן שנסקל בה, ואחת עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו — כולן נקברין עמו, ואם כן ודאי שאין זו אותה אבן! ומשיבים: אין הכוונה שהיו רוגמים באותה אבן ממש, אלא לא צריכא [נצרכה לומר] אלא דמתקני ומייתי אחריני חלופייהו [שמתקנים ומביאים אבנים אחרות במקומן].

״נִקְבָּרִין עִמּוֹ״? וְהָתַנְיָא: ״אֵין נִקְבָּרִין עִמּוֹ״! אֲמַר רַב פַּפָּא: מַאי ״עִמּוֹ״. ״עִמּוֹ״ – בִּתְפִיסָתוֹ.

שנינו בברייתא שאמצעים אלה שנהרג בהם נקברין עמו, ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת האומרת: אין נקברין עמו! אמר רב פפא: מאי [מה פירוש] "עמו" — אין נקברים אמצעי הריגתו עמו ממש בקברו, אלא עמו בתפיסתו (במקום קרוב לו).

אָמַר שְׁמוּאֵל: נִקְטְעָה יַד הָעֵדִים, פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּבָעֵינָא: ״יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה״, וְלֵיכָּא.

ועוד בענין זה אמר שמואל: אם נקטעה יד העדים לאחר גמר הדין ואינם יכולים לרגום אותו בעצמם — פטור, ואינו נהרג. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — דבעינא [שצריכים אנו] לקיים את דברי הכתוב: "יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו" (דברים יז, ז), וליכא [ואין כאן] אפשרות לעשות זאת.

אֶלָּא מֵעַתָּה עֵדִים גִּידְּמִין דְּמֵעִיקָּרָא, הָכִי נַמִי דִּפְסִילִי? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״יַד הָעֵדִים״ – שֶׁהָיְתָה כְּבָר.

ומקשים: אלא מעתה שצריך שיעשו זאת העדים עצמם ואחרת אינו נידון, אם היו עדים גידמין דמעיקרא [מתחילה] בשעת העדות הכי נמי דפסילי [כך גם כן תאמר שהם פסולים]?! ודוחים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "יד העדים", ומשמע: יד שהיתה כבר בשעת העדות ועתה אינה, שנקטעה לאחר שהעידו. אבל אם כבר בשעה שהעידו לא היתה להם יד, אין מקום לקיים פסוק זה ככתוב, ומקיימים אותו באחרים.

מֵיתִיבֵי: ״כָּל מָקוֹם שֶׁיְּעִידוּהוּ שְׁנַיִם, וְיֹאמְרוּ: ׳מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו׳, הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג״! תַּרְגְּמָא שְׁמוּאֵל: בְּהֵן הֵן עֵדָיו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו: מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו למיתה בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני היו עדיו — הרי זה יהרג, ואין צורך לדונו מחדש. משמע שאין מחייבים שיד העדים הראשונים תהיה בו! תרגמא [הסביר אותה] שמואל שבמקרה זה מדובר בהן הן עדיו, שעדים אלה המעידים בו עכשיו הם העדים הראשונים שהעידו במשפטו, והם יכולים לקיים בו את פסק הדין.

וּמִי בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? וְהָתַנְיָא: ״׳מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה, רוֹצֵחַ הוּא׳. אֵין לִי אֶלָּא בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ. מִנַּיִן שֶׁאִם אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ בְּמִיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ, שֶׁאַתָּה מְמִיתוֹ בְּכָל מִיתָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה׳ – מִכָּל מָקוֹם״.

לגופה של שיטת שמואל מקשים: ומי בעינן קרא כדכתיב [והאם צריכים אנו לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב] בדיוק, ואין לנו רשות לשנות לפי התנאים? והתניא [והרי שנינו בברייתא] ממה שנאמר "מות יומת המכה רצח הוא" (במדבר לה, כא), אין לי אלא שממיתו במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי (אין) אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, וכגון שהוא בורח, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו — תלמוד לומר: "מות יומת המכה", כוונתו: מכל מקום, בכל מיתה.

שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״מוֹת יוּמַת״.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] בפירוש "מות יומת" — לרבות כל מיתה.

וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דַּהֲוָה רוֹצֵחַ וְגוֹאֵל הַדָּם שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד. וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

ושואלים: וליגמר מיניה [ושילמדו מכאן] לגבי שאר מיתות שבתורה! ודוחים: משום דהוה [שהיה] דין רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד, שנאמרה בשניהם אותה הלכה עצמה, וכלל הוא שכל שני כתובין הבאין כאחד באותה הלכה אין מלמדין להלכות אחרות, אלא רק לעניינן המיוחד.

רוֹצֵחַ – הָא דַּאֲמָרַן. גּוֹאֵל הַדָּם, מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״׳גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ׳ – מִצְוָה בְּגוֹאֵל הַדָּם. וּמִנַּיִין שֶׁאִם אֵין לוֹ גּוֹאֵל, שֶׁבֵּית דִּין מַעֲמִידִין לוֹ גּוֹאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: ׳בְּפִגְעוֹ בוֹ׳, מִכָּל מָקוֹם״.

רוצח — הא דאמרן [זה שאמרנו], שהתיר הכתוב להמיתו בכל מיתה שהיא. גואל הדם מאי היא [מה הוא] — דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הנאמר "גאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו" (במדבר לה, כא): מצוה זו של גאולת דם מרוצח בשגגה היא בגואל הדם, קרובו של הנרצח. ומניין שאם אין לו לנרצח גואל, שבית דין מעמידין לו גואל — שנאמר: "בפגעו בו", כוונתו לרבות: מכל מקום יהא מי שימיתנו.

אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אַשִׁי: וּמִי לָא בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? וְהָתְנַן: ״הָיָה אֶחָד מֵהֶן גִּידֵּם, אוֹ אִילֵּם, אוֹ חִיגֵּר, אוֹ סוּמָא, אוֹ חֵרֵשׁ, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה,

אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: ומי לא בעינן קרא כדכתיב [והאם אין אנו צריכים לקיים את המקרא כמו שהוא כתוב] בדיוק? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בדין בן סורר ומורה, שאם היה אחד מהן מהוריו גידם או אילם או חיגר או סומא או חרש — אינו נעשה בן סורר ומורה.

שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וְתָפְשׂוּ בוֹ׳ – וְלֹא גִּידְּמִין; ׳וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ׳ – וְלֹא חִיגְּרִין; ׳וְאָמְרוּ׳ – וְלֹא אִילְּמִין; ׳בְּנֵנוּ זֶה׳ – וְלֹא סוּמִּין; ׳אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ׳ – וְלֹא חֵרְשִׁין״.

שנאמר שם: "ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים כא, יט), "ותפשו בו" — שהם עצמם יכולים לעשות זאת, ולא שהם גידמין, "והוציאו אתו" — ולא שהם חיגרין, ונאמר: "ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" (דברים כא, כ). "ואמרו" — ולא שהם אילמין, "בננו זה" — שיודעים להורות היכן הוא, משמע שהם לא סומין, "איננו שמע בקלנו" — ולא שהם חרשין.

מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב? לָא. שָׁאנֵי הָתָם, דְּכוּלֵּיהּ קְרָא יְתֵירָא הוּא.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לאו [האם לא] משום דבעינן קרא כדכתיב [שאנו צריכים לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב] כדיוקו? ודוחים: לא, שאני התם [שונה שם] דכוליה קרא יתירא [שכל אותו המקרא מיותר] הוא לגוף הדברים, ולכן למדים אנו שהוא בא כדי להדגיש שיש לקיימו כצורתו, אבל אין זה כלל לכל התורה.

תָּא שְׁמַע: ״אֵין לָהּ רְחוֹב, אֵין נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהּ רְחוֹב, עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב״.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בענין עיר הנדחת: ואם אין לה רחוב (כאמור שם "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה". דברים יג, יז), אין היא נעשית עיר הנדחת, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אם אין לה רחוב — עושין לה רחוב.

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר רְחוֹבָהּ – דְּמֵעִיקָּרָא בָּעֵינַן, וּמָר סָבַר רְחוֹבָהּ – דְּהָשְׁתָּא נַמִי כִּדְמֵעִיקָּרָא דָּמִי. אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן קְרָא כְּדִכְתִיב!

ומעתה, עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא בפרט זה דמר סבר [שחכם זה, ר' ישמעאל סבור] כי רחובה של העיר במקרא זה כוונתו דמעיקרא בעינן [שהיה מתחילה, אנו צריכים], ומר סבר [וחכם זה, ר' עקיבא סבור] כי רחובה דהשתא נמי כדמעיקרא דמי [של עכשיו גם כן כאילו מתחילה נחשב], אבל דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב [אבל לדעת הכל צריכים לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב], ולכאורה יש הוכחה מכאן שיש לקיים את המקרא כדיוקו!

תַּנָּאֵי הִיא. דִּתְנַן: אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית – אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹתֵן עַל מְקוֹמוֹ – וְיוֹצֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נוֹתֵן עַל שְׂמֹאלוֹ וְיוֹצֵא.

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו. דתנן [שכן שנינו במשנה] בענין טהרת המצורע, שאמרה התורה שבשעת טהרתו יתנו דם ושמן על בוהן ידו, בוהן רגלו, ואזנו הימנית. ואם אין לו בהן יד או בהן רגל או אזן ימנית — אין לו טהרה עולמית (לעולם), שהרי אי אפשר לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב, ר' אליעזר אומר: נותן את הדם והשמן שצריך להזותם על מקומו על מקום שהיתה בו הבוהן ויוצא, ר' שמעון אומר: נותן על שמאלו ויוצא. הרי שהתנא הראשון סבור שיש לקיים את המקרא כפי שנכתב, ותנאים אחרים, ר' אליעזר ור' שמעון חולקים על כך, ואם כן אין הכל מודים שיש למלא אחר המקרא כלשונו.

מתני׳ כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

כל הנסקלין נתלין אחר מיתתם, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף (מקלל את ה') והעובד עבודה זרה.

הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעֵץ. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן! אָמְרוּ לוֹ: שְׁמוֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד.

ועוד: האיש תולין אותו כשפניו כלפי העם, והאשה מפני צניעות פניה כלפי העץ, אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר להן ר' אליעזר לחכמים: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון, והרי שגם האשה נתלית! אמרו לו: מכאן אין ראיה, שהלא שמונים נשים תלה באותו יום, וכלל הוא שאין דנין שנים ביום אחד. ואם כן ברור שלא לפי דין תורה נהג אז אלא תקנה מיוחדת היתה ואין להביא משם ראיה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳וְהוּמָת וְתָלִיתָ׳. יָכוֹל כָּל הַמּוּמָתִין נִתְלִין. תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי׳. מַה מְּקַלֵּל, זֶה שֶׁבִּסְקִילָה, אַף כֹּל שֶׁבִּסְקִילָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

שנינו במשנה שכל הנסקלים נתלים אחר מיתתם. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ" (דברים כא, כב): יכול כל המומתין נתלין — תלמוד לומר: "לא תלין נבלתו על העץ... כי קללת אלהים תלוי" (דברים כא, כג) מה מקלל (את ה') זה שדינו בסקילה, אף כל שנידונים בסקילה — דווקא הם נתלים, אלו דברי ר' אליעזר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַה מְּקַלֵּל זֶה שֶׁכָּפַר בָּעִיקָּר, אַף כֹּל, שֶׁכָּפַר בָּעִיקָּר״.

וחכמים אומרים: מה מקלל — זה שכפר בעיקר, אף כל שכפר בעיקר.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּנַן דָּרְשֵׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומסבירים: רבנן דרשי [חכמים דורשים] ולומדים דין זה של תליה במידת כללי ופרטי [כללים ופרטים] שהיא אחת מן המידות שהתורה נדרשת ונלמדת בהן. ור' אליעזר דריש [דורש] בדרך לימוד של ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], שאף היא אחת מן המידות שבהן דורשים את התורה. כיצד?

רַבָּנַן דָּרְשֵׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – כְּלָל. ״כִּי קִלְלַת״ – פְּרָט. אִי הָווּ מְקָרְבִי לַהֲדָדֵי אָמְרִינַן: אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט. הָנֵי – אִין; מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים בדרך של כללים ופרטים] כך: מה שנאמר "והומת ותלית" — הרי זה כלל, "כי קללת" — פרט, אי הוו מקרבי להדדי [אילו היו אלה קרובים זה לזה] בפסוק אחד אמרינן [היינו אומרים] לפי אחת המדות (מדת "כלל ופרט") שאין בכלל אלא מה שבפרט. והיינו אומרים: הני [אלה] — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא, והיינו קובעים שרק מי שקילל את ה' דינו בתליה,