אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה עָלָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ כִּיבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: ״זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי״.

אגב הפסוק האחרון שנזכר, מביאים את מה שאמר ר' יהושע בן לוי: כל הזובח את יצרו לאחר שהסיתו לחטוא, ושב בתשובה, ומתודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, דכתיב [שנאמר]: "זבח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג) ושתי הנו"ן מכוונים כנגד שני עולמות.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בִּזְמָן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה, שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ. מִנְחָה שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ. אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה״.

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: בזמן שבית המקדש קיים אם אדם מקריב עולה — שכר עולה בידו, אם מקריב מנחה — שכר מנחה בידו, ולא עוד. אבל מי שדעתו שפלה, שהוא עניו בעיני עצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא, יט), "זבחי" לשון רבים. ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר: "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא, יט).

מתני׳ הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ: ״הִתְוַדֵּה״, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעָכָן, שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: ״בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתֶן לוֹ תוֹדָה״, ״וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמַר, אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי וְכָזֹאת וְכָזֹאת״ וגו׳. וּמִנַּיִן שֶׁכִּיפֵּר לוֹ וִידּוּיוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָּרְךָ ה׳ בַּיּוֹם הַזֶּה״. בַּיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר, וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא.

היה הנאשם רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו: התודה על פשעך, שכן דרך כל המומתין שהם מתודין, שכל המתודה ומתחרט יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע: "בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה" (יהושע ז, יט), כלומר, התוודה לפניו. ואכן מיד לאחר מכן נאמר: "ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי" (יהושע ז, כ). ומנין שכיפר לו וידויו לעכן — שנאמר: "ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה" יהושע ז, כה), ויש לדייק משם: ביום הזה שדנים אותך אתה עכור, ואי (אין) אתה עכור לעולם הבא.

וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַודּוֹת אוֹמְרִים לוֹ: אֱמוֹר: ״תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזוּמָּם אוֹמֵר: ״תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יְהוּ כָּל אָדָם אוֹמֵר כֵּן, כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ.

ואם אינו יודע להתוודות מחמת בורותו או מחמת בלבול הדעת, אומרים לו: אמור סתם: "תהא מיתתי כפרה על כל עונותי". ר' יהודה אומר: אם היה הנאשם יודע שהוא מזומם, כלומר, שעדים זוממים גרמו לו למות שלא כדין אומר: "תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה". אמרו לו: אם כן יהו כל אדם אומר כן כדי לנקות את עצמו, אלא מי שאינו אומר כן מעצמו אין מלמדים אותו לומר כך.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳נָא׳ – אֵין ׳נָא׳ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה.

כיון שהוזכר חטאו של עכן מביאים כמה דרשות באותו ענין. תנו רבנן, יהושע אמר לו "שים נא כבוד" (יהושע ז יט), ומסבירים: אין "נא" אלא לשון בקשה.

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ, ׳חָטָא יִשְׂרָאֵל׳, אָמַר לְפָנָיו: ׳רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי חָטָא׳? אָמַר לֵיהּ: ׳וְכִי דֵּילָטוֹר אֲנִי? לֵךְ הַפֵּל גּוֹרָלוֹת׳. הָלַךְ וְהִפִּיל גּוֹרָלוֹת, וְנָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ: ׳יְהוֹשֻׁעַ, בְּגוֹרָל אַתָּה בָּא עַָלַי? אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר אַתֶּם. אִם אֲנִי מַפִּיל עֲלֵיכֶם גּוֹרָל, עַל אֶחָד מִכֶּם הוּא נוֹפֵל׳. אָמַר לוֹ: ׳בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תּוֹצִיא לַעַז עַל הַגּוֹרָלוֹת, שֶׁעֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתִּתְחַלֵּק בְּגוֹרָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ״׳״.

וטעם הדבר — בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע "חטא ישראל" (יהושע ז יא), אמר לפניו יהושע: רבונו של עולם, מי הוא זה שחטא? אמר ליה [לו]: וכי דילטור (מלשין) אני? לך הפל גורלות ותמצא. הלך והפיל גורלות ונפל הגורל על עכן. אמר לו עכן: יהושע, בגורל אתה בא עלי? וכי אפשר להביא ממנו ראיה? והרי אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם, אם אני מפיל עליכם גורל בעל כרחכם על אחד מכם הוא נופל ומה אתה מוכיח מן הגורל? אמר לו: בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות, שכן עתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל, שנאמר: "אך בגורל יחלק את הארץ" (במדבר כו, נה), ובגללך עלולים לערער על הגורל, ולכן "שים נא", בלשון בקשה,

״תֵּן תּוֹדָה״. אָמַר רָבִינָא: שַׁחוֹדֵי שַׁחֲדֵיהּ בְּמִילֵּי. ״כְּלוּם נְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא הוֹדָאָה? תֵּן לוֹ תּוֹדָה, וְהִיפָּטֵר״. מִיָּד: ״וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי״.

"ותן לו תודה" (יהושע ז, יט) אמר רבינא שחודי שחדיה במילי [שיחד אותו בדברים], שאמר: כלום נבקש ממך אלא הודאה בלבד, תן לו תודה והיפטר. מיד "ויען עכן את יהשע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי (יהושע ז, כ).

אָמַר רַב אַסִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים: שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: חֲמִשָּׁה, אַרְבָּעָה בִּימֵי מֹשֶׁה וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנֹכִי חָטָאתִי וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי״.

על הלשון "כזאת וכזאת" אמר רב אסי אמר ר' חנינא: מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים, שנים בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר: "וכזאת וכזאת עשיתי", הרי שעשה גם קודם פעמיים כחטא זה. ר' יוחנן אמר משום (בשם) ר' אלעזר בר' שמעון: בחמשה חרמים מעל, ארבעה במלחמות שהיו בימי משה, ואחד בימי יהושע, שנאמר: "אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי" (הרי ארבעה שעבר מתחילה).

וְעַד הָשְׁתָּא מַאי טַעְמָא לָא אִיעֲנוּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: לְפִי שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן.

ושואלים: ועד השתא [עכשיו] מאי טעמא [מה טעם] לא איענוש [נענשו בשבילו] כבפעם זו? אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר בר' שמעון: לפי שלא ענש הקדוש ברוך הוא על הנסתרות, שיענש אדם בחטא נסתר של חבירו, עד שעברו ישראל את הירדן.

כְּתַנָּאֵי: ״׳הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם׳ לָמָּה נָקוּד עַל ׳לָנוּ וּלְבָנֵינוּ׳, וְעַל עַיִ״ן שֶׁבְּ׳עַד׳? מְלַמֵּד שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומעירים: ודבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שכבר נחלקו בכך. נאמר: "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח), וצריך להבין למה נקוד על "לנו ולבנינו" ועל עי"ן שב"עד"? — מלמד הניקוד, שהוא כעין מחיקה, להחליש במקצת את הענין, שלא ענש ה' על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, אלו דברי ר' יהודה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת לְעוֹלָם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ׳עַד עוֹלָם׳. אֶלָּא, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת, כָּךְ לֹא עָנַשׁ עַל עוֹנָשִׁין שֶׁבְּגָלוּי עַד שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן״. אֶלָּא

אמר ליה [לו] ר' נחמיה: וכי ענש על הנסתרות לעולם? שאין זו משמעות הכתוב שיהו ישראל ערבים זה בזה לדברים שבסתר. והלא כבר נאמר שם "עד עולם", משמע שדבר זה לא ישתנה! אלא, כשם שלא ענש על הנסתרות, כך לא ענש על עונשין שבגלוי, שלא יהא זה ערב לזה עד שעברו ישראל את הירדן, שרק אז קיבלו על עצמם אחריות הדדית. ושואלים: אם כן שלעולם אין נענשים על הנסתרות, אלא