מתני׳ נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסוֹקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״.

נגמר הדין לחובה ודנו אותו לסקילה, מוציאין אותו לסוקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין ורחוק ממנו קצת, שנאמר: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה...

אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְסוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד: ״יֵשׁ לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידָן. וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת״, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים – וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.

ורגמו אותו כל העדה" (ויקרא כד, יד). איש אחד היה עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, וסוס רחוק ממנו כמרחק כדי שיהא רואהו. אם אומר אחד מחברי בית הדין: "יש ללמד עליו זכות", הלה, בעל הסודרין, מניף בסודרין, והסוס רץ אחרי שליחי בית הדין ומעמידן, וממתינים עד שיברר בית הדין אם אמנם זכות זו יש בה ממש. ואפילו הוא, הנידון עצמו, אומר: יש לי ללמד על עצמי זכות — מחזירין אותו, ואפילו ארבע וחמש פעמים, ובלבד שיש ממש בדבריו שטוען.

גמ׳ וּבֵית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין הֲוָה, וְתוּ לָא? וְהָא תַּנְיָא: ״בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת״!

ותוהים: ובית הסקילה חוץ לבית דין הוה [היה] ותו לא [ולא עוד]? כלומר, האם די רק שמרחיקים אותו מעט מבית דין ולא יותר? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות, לאמור — מחוץ לתחום העיר וחומותיה, כאמור במקרא!

אִין, כִּדְקָאָמְרַתְּ. וְהָא דְּקָתָנֵי הָכִי – נָפְקָא מִינָּהּ דְּאִי נָפֵיק בֵּי דִינָא וְיָתֵיב חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, עָבְדִינַן בֵּית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין, כִּי הֵיכִי דְּלָא מִיתְחֲזֵי בֵּית דִּין רוֹצְחִין. אִי נַמִי, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לֵיהּ הַצָּלָה.

ומשיבים: אין כדקאמרת [כן הוא, כמו שאמרת] שהיה מקומו חוץ לשלוש מחנות, והא דקתני הכי [וזה ששנינו כך] במשנה, נפקא מינה [יוצא, נלמד, מכאן] לענין זה: דאי נפיק בי דינא ויתיב [שאם מזדמן שיוצא בית הדין ויושב] חוץ לשלש מחנות גם אז עבדינן [עושים אנו] את בית הסקילה חוץ לבית דין במקום רחוק ולא בסמוך לבית הדין, כי היכי [כדי] שלא מיתחזי [יהיו נראים] בית דין כרוצחין. אי נמי [או גם כן] מפני הטעם כי היכי דתיהוי ליה [כדי שתהא לו, לנידון] אפשרות הצלה, שבתוך הזמן שיוליכוהו מבית הדין לבית הסקילה, ימצא מישהו זכות לו.

מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אָתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת? נֶאֱמַר כָּאן: ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, וְנֶאֱמַר בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִין: ״חוּץ לַמַּחֲנֶה״, מַה לְהַלָּן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אַף כָּאן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.

לגופה של ההלכה שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שהסקילה נעשית חוץ לשלוש מחנות? תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה (ויקרא כד, יד) הכוונה היא: מחוץ לשלש מחנות, כלומר, אף מחוץ למחנה ישראל. אתה אומר שמשמעו חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת בלבד. על כן יש להביא ראיה: נאמר כאן "מחוץ למחנה" (ויקרא ד, יב) , ונאמר בפרים הנשרפין שצריכים לשרפם "חוץ למחנה", מה להלן חוץ לשלש מחנות, אף כאן חוץ לשלש מחנות, ושואלים:

וְהָתָם מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת?

והתם [ושם] בפרים הנשרפים מנלן [מנין לנו] שכך הדין? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו על עצים באש על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב) הכוונה חוץ לשלש מחנות. אתה אומר שהוא חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת?

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, בְּפַר הָעֵדָה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה.

כשהוא אומר "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון חטאת הקהל הוא" (ויקרא ד, כא) שנאמר בשריפת פר העדה ("הקהל") שמביאים על שגגת בית הדין הגדול. שאין תלמוד לומר, שלכאורה אין צורך בכך — שהרי כבר נאמר "ושרף אתו כאשר שרף את הפר הראשון" (ויקרא ד, כא) ואין צורך לומר שנית היכן שורפים אותו, אלא יש לומר שבא כתוב נוסף זה ליתן לו מחנה שניה, שמוציאים אותו לא רק ממחנה שכינה (המקדש) אלא אף ממחנה לויה (הר הבית בירושלים),

וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, בַּדֶּשֶׁן, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית.

וכשהוא אומר "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו, ד) בשפיכת הדשן (אפר המזבח), שאין תלמוד לומר, שלכאורה אין צורך בפסוק זה, שהרי כבר נאמר בפר "על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב), ומשם למדנו ששריפת הפר היא במקום שפיכת הדשן, ונאמר שם שהיא מחוץ למחנה — הרי פסוק נוסף זה בא ליתן לו מחנה שלישית, להוציאו אף ממחנה ישראל (או מכל ירושלים).

וְלֵילַף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ. מַה לְּהַלָּן – חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, אַף כָּאן – חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת!

על הלימוד בנסקלים משריפת הפר מקשים: אמנם נאמר "חוץ למחנה" אך שמא לילף [ילמד] דין המקלל משחוטי חוץ, מן האיסור להקריב קרבן חוץ למקדש שאף שם נאמר "חוץ למחנה", מה להלן בשחוטי חוץ הכוונה חוץ למחנה אחת (מחנה שכינה, המקדש) אף כאן חוץ למחנה אחת!

מִסְתַּבְּרָא מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִין הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף,

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי מדין פרים הנשרפין הוה ליה למילף [היה לו ללמוד],

שֶׁכֵּן: ״הוֹצֵא…אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, מַכְשִׁיר, וּמְכַפֵּר.

שכן נאמר בהם באותה לשון עצמה "הוצא אל מחוץ למחנה" ולא רק "מחוץ למחנה". ועוד דמיון מהותי: שהוא מכשיר שגם שריפת הפרים וגם סקילה הן מצוות הנעשות בהכשר, מה שאין כן שחוטי חוץ שעבירה היא. ועוד ששניהם הם מכפר, ששריפת הפרים קשורה לכפרה, וכן המתת הנידון כפרה היא לו.

אַדְּרַבָּה, מִשְּׁחוּטֵי חוּץ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף,

ודוחים: אדרבה (להיפך) משחוטי חוץ הוה ליה למילף [היה לו ללמוד],

שֶׁכֵּן: אָדָם, חוֹטֵא, בִּנְשָׁמָה, פִּיגּוּל.

שכן כאן יש צדדים של דמיון, ששניהם דנים אדם ולא בפרים, חוטא (ולא כמצוותו), שהמקלל חוטא וגם השוחט בחוץ חוטא הוא, ובשניהם דיני נפשות, שאף השוחט בחוץ חייב מיתה, ויש פה ענין של יציאת נשמה, וצד פיגול ששייך בפרים ולא במקלל ושחוטי חוץ.

מַכְשִׁיר מִמַּכְשִׁיר עָדִיף לֵיהּ.

ומשיבים: בכל זאת מכשיר ממכשיר עדיף ליה [לו] להשוות, שמשווים שתי מצוות זו לזו, ולא מצוה ועבירה.

רַב פַּפָּא אֲמַר: מֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה יָתֵיב? בְּמַחֲנֵה לְוִיָּיה. וַאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה לְוִיָּיה. ״וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

רב פפא אמר: מגופי המקראות אפשר ללמוד את הדבר: משה היכא הוה יתיב [היכן היה יושב] — במחנה לוייה, שהרי לוי היה, ולשם הביאו אליו את המקלל לדין. ואמר ליה רחמנא [לו ה']: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד, יד), משמע שיוציאוהו חוץ למחנה לוייה, ממחנה לוייה למחנה ישראל, ונאמר הלאה: "וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד, כג), הרי שהוציאוהו אף מחוץ למחנה ישראל.

הַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ לַעֲשִׂיָּיה! עֲשִׂיָּיה בְּהֶדְיָא כְּתִיבָא:

על הוכחה זו מקשים: האי [זה] הפסוק הנוסף מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד לענין עשייה, שכך אכן קיימו בני ישראל! ומשיבים: עשייה בהדיא כתיבא [במפורש היא כתובה], שהרי נאמר: