אָמְרַתְּ: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא.

אמרת [אומר אתה] כתשובה לכך: יש אם למקרא, והקריאה המקובלת בידינו היא חלב. משמע שאין מערער שסומכים על דרך הקריאה המקובלת בידינו.

אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא. וְרַבִּי וְרַבָּנַן בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: רַבִּי סָבַר: ״יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים״ – אַחֲרִינֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״יַרְשִׁיעֻן״ – דְּהָאֵיךְ וְהַאי.

אלא יש לדחות כל מה שאמרנו, ולומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] יש אם למקרא. ואם כן, כל המחלוקת שהבאנו ופירשנו עלינו לחזור ולפרש באופן אחר. ורבי ורבנן [וחכמים] שנחלקו בענין מספר הדיינים, בהא קמיפלגי [בענין זה הם נחלקו]; רבי סבר שמה שנאמר "ירשיען אלהים" כוונתו לדיינים אחריני [אחרים], נוספים לאלה המנויים קודם ולכן עליהם ביחד להיות חמישה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי "ירשיען" כוונתו — דהאיך והאי [של אלה ואלה], כלומר, אותם דיינים הנזכרים כבר, שהם שלושה.

וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רוֹעֵץ – לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ.

ור' יהודה בן רועץ המדבר מענין מספר ימי טומאה ללידת נקבה, אין להבין מתוך הדברים שרק הוא לבדו סבור שיש אם למקרא אלא לא פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו], והכל מקבלים את שיטתו.

בֵּית הִלֵּל, דְּתַנְיָא: ״׳וְכִפֶּר׳, ׳וְכִפֶּר׳, ׳וְכִפֶּר׳ – מִפְּנֵי הַדִּין.

ובית הלל, הסבורים שיוצאים אפילו בחטאת במתנת דמים אחת, טעם אחר להם בדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בחטאת "וכפר" "וכפר" "וכפר" (ויקרא ד, כו. ויקרא ד, לא. ויקרא ד, לה) שלוש פעמים והיה צורך בחזרה זו מפני הדין. כלומר, משום שהיתה אפשרות לעשות השוואה בדרך ההגיון והסברה ("דין") ולהגיע למסקנה אחרת. כיצד?

וַהֲלֹא דִּין הוּא: נֶאֱמַר דָּמִים לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר דָּמִים לְמַעְלָה. מַה דָּמִים הָאֲמוּרִים לְמַטָּה, שֶׁנְּתָנָן בְּמַתָּנָה אַחַת, כִּיפֵּר, אַף דָּמִים הָאֲמוּרִים לְמַעְלָה, שֶׁנְּתָנָן בְּמַתָּנָה אַחַת, כִּיפֵּר.

והלא דין הוא: נאמר לשון "דמים" למטה בדין חטאת העוף ("והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח". ויקרא ה, ט), ונאמר לשון "דמים" למעלה בדין חטאת הבהמה ("ולקח הכהן המשיח מדם הפר". ויקרא ד, ועוד). מה דמים האמורים למטה בחטאת העוף כשנתנן במתנה אחת כיפר (שהרי נאמרה בה רק נתינת דם אחת), אף דמים האמורים למעלה כשנתנן במתנה אחת בדיעבד — כיפר.

אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֱמַר דָּמִים בַּחוּץ, וְנֶאֱמַר דָּמִים בִּפְנִים. מַה דָּמִים הָאֲמוּרִים בִּפְנִים, חִיסֵּר אַחַת מִמַּתָּנוֹת לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם, אַף דָּמִים הָאֲמוּרִים בַּחוּץ, חִיסֵּר אַחַת מִמַּתָּנוֹת, לֹא עָשָׂה כְּלוּם.

או כלך [לך] לדרך זו ותציע הצעה אחרת: כי נאמר "דמים" בחוץ בקרבן חטאת של כל אדם שהוא מוקרב על מזבח החיצון שבעזרה, ונאמר "דמים" בפנים על חטאות הקהל והכהן הגדול שזורקים מדמן על מזבח הקטורת שבפנים בהיכל. מה דמים האמורים בפנים, אם חיסר אחת ממתנות — לא עשה ולא כלום ואין הקרבן עולה לו, אף דמים האמורים בחוץ אם חיסר אחת ממתנות — לא עשה כלום.

נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה. דָּנִין חוּץ מֵחוּץ, וְאֵין דָּנִין חוּץ מִפְּנִים.

ומעתה נדון: נראה למי דומה יותר דין חטאות החיצוניות ולמה צריך להשוות? ואפשר לטעון: דנין חוץ מחוץ, קרבן חטאת המוקרב על מזבח החיצון מחטאת העוף המוקרב אף הוא על מזבח החיצון, ואין דנין חוץ מפנים.

אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין חַטָּאת וְאַרְבַּע קְרָנוֹת מֵחַטָּאת וְאַרְבַּע קְרָנוֹת, וְאַל יוֹכִיחַ זֶה שֶׁאֵין חַטָּאת וְאַרְבַּע קְרָנוֹת.

או כלך לדרך זו שמא אפשר לטעון להיפך: דנין דבר שהוא חטאת, ושלכתחילה צריך לזרוק את דמו על ארבע קרנות המזבח, מחטאת הפנימית שאף היא קרויה חטאת ואף היא נזרקת על ארבע קרנות המזבח, ואל יוכיח זה, קרבן העוף, שאין הוא חטאת וארבע קרנות יחד, אלא קרבן המוקרב בצורה שונה לגמרי.

תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳וְכִפֶּר׳, ׳וְכִפֶּר׳, ׳וְכִפֶּר׳ מִפְּנֵי הַדִּין. ׳כִּיפֵּר׳ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא שְׁלֹשָׁה. ׳כִּיפֵּר׳ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא שְׁתַּיִם. ׳כִּיפֵּר׳ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא אַחַת״.

וכיון שאין להכריע על ידי הסברה לבד, תלמוד לומר: "וכפר" "וכפר" "וכפר" — מפני הדין, מפני סברה זו. וכך נאמר: "כיפר" כוונתו מכל מקום — אף על פי שלא נתן אלא שלשה מתנות, "כיפר" — אף על פי שלא נתן אלא שתים, "כיפר" — אף על פי שלא נתן אלא אחת. ודרשה זו היא המקור לשיטת בית הלל.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן בְּהָא פְּלִיגִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: סְכָכָא לָא בָּעֵי קְרָא. וְרַבָּנַן סָבְרִי: סְכָכָא בָּעֵי קְרָא.

ור' שמעון ורבנן שנחלקו בענין סוכה בהא פליגי [בנושא זה נחלקו], שר' שמעון סבר [סבור] שסככא לא בעי קרא [חובת הסכך לסוכה אינה צריכה מקרא מיוחד] ללמד עליו שהוא נדרש, שהרי דבר זה מובן מעצם המלה, ולכן נשארו שתי פעמים "בסוכות" מלא, ולמדים מכאן לארבע דפנות הסוכה, וההלכה ממעטת דופן אחת עד כדי טפח. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שאף סככא בעי קרא [חובת הסכך צריך מקרא מיוחד], ולכן סבורים חכמים שמארבע הפעמים שנזכרו סוכות (ומהם למדו לדפנות הסוכה) יש ליטול אחת לענין הסכך, הרי נשארו רק שלוש דפנות.

וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן בְּהָא פְּלִיגִי: רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: ״נַפְשֹׁת״ תַּרְתֵּי מַשְׁמַע. וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״נַפְשֹׁת״ דְּעָלְמָא מַשְׁמַע.

ור' עקיבא ורבנן [וחכמים] המדברים מענין טומאת רביעית דם משני מתים, בהא פליגי [בדבר זה נחלקו], שר' עקיבא סבר [סבור] ש"נפשת" — תרתי משמע [שתים משמעו], ולכן רביעית דם הבאה משני מתים אף היא מטמאה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] "נפשת" — דעלמא משמע [בכלל משמעו], שמדובר בדין כללי ולכן נזכר בלשון רבים, ואין לדייק מכאן לגבי שתי נפשות, ובשל כך יכול איפוא להתפרש שהכל מודים שיש אם למקרא.

וּדְכוּלֵּי עָלְמָא יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא? וְהָתַנְיָא: ״׳לְטוֹטָפֹת׳, ׳לְטֹטָפֹת׳, ׳לְטוֹטָפוֹת׳ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

ושואלים: ודכולי עלמא [והאם באמת לדעת הכל] יש אם למקרא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר בענין תפילין "והיו לטוטפות בין עיניך" (שמות יג, טז), ונזכר בתורה שלוש פעמים: "ולטוטפות" (שמות יג, טז), "לטוטפת" (דברים ו, ח), "לטוטפת" (דברים יא, יח), "טוטפת" הוא לשון יחיד, "טוטפות" לשון רבים — הרי כאן ארבע טוטפות, ומכאן למדנו שמספר הבתים (הטוטפות) בתפילין של ראש יהיה ארבעה, אלו דברי ר' ישמעאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. טַט בְּכַתְפֵי שְׁתַּיִם. פַּת בְּאַפְרִיקִי שְׁתַּיִם״.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך לראיה זו אלא המלה "טוטפת" עצמה משמעה ארבע. כיצד? "טט" בלשון כתפי היא שתים, המלה "פת" בלשון בני אפריקי היא שתים — הרי "טוטפות" משמעה ארבע. וברור מדברי ר' ישמעאל שהוא למד דווקא ממסורת הכתיבה ולא מן הקרי.

אֶלָּא, לְעוֹלָם פְּלִיגִי. וְהָנֵי מִילֵּי כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דְּשָׁנֵי קְרָא מִמָּסוֹרֶת. אֲבָל הַאי ״חֲלֵב״ וְ״חֵלֶב״ דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ – יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא.

אלא עלינו לדחות שוב את מה שאמרנו, ולחזור להסבר הראשון: לעולם יש לך לפרש כי פליגי [נחלקו] חכמים אם סומכים על הכתיבה או על הקריאה. והני מילי [ודברים אלה], מה שהיה קושי ללא פתרון קודם, ממה שלא מצאנו שנחלקו בענין גדי בחלב אמו, יש לומר: כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה היכא דשני קרא [במקום ששונה הקריאה] מהמסורת של הכתיב, שלפי הקרי היה צורך לכתוב את המלה בצורה אחרת, ואז נחלקו מה היא הצורה העיקרית. אבל האי [זה] "חלב" ו"חלב" דכי הדדי נינהו [שזה כמו זה הם] ואין כל אפשרות לכתוב אחרת, יש לכל הדעות אם למקרא.

וַהֲרֵי ״יִרְאֶה״ ״יֵרָאֶה״ דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וּפְלִיגִי! דְּתַנְיָא: ״יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא: הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה, שֶׁנֱאֶמַר: ׳יִרְאֶה׳, ׳יֵרָאֶה׳. כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת, כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מַה לִּרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו״!

על הסבר זה מקשים: והרי המילים "יראה" "יראה" דכי הדדי נינהו [שהם זו כמו זו בכתיבתם], ובכל זאת פליגי [נחלקו] חכמים על מה יש לסמוך יותר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יוחנן בן דהבאי אומר משום (בשם) ר' יהודה בן תימא: הסומא (עיוור) באחת מעיניו פטור מן הראיה, כלומר, פטור מלעלות לרגל, שנאמר: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' " (שמות כג, יז), וניתן הדבר להיקרא "יראה" ונקרא "יראה" והוא דורש: כדרך שבא לראות כך בא ליראות לפני ה'. מה לראות כוונתו ראיה שלמה בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו, ומי שאין שתי עיניו רואות איננו בין המחוייבים לעלות לרגל. משמע שאף כשאין הבדל באותיות יש הדורשים את המילים שלא כדרך קריאתן המקובלת!

אֶלָּא, אֲמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אָמַר קְרָא: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי״ – דֶּרֶךְ בִּישּׁוּל אָסְרָה תּוֹרָה.

אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: בדין גדי בחלב אמו שהכל מסכימים לו, יש טעם אחר להוכיח שמדובר בחלב ולא בחלב, כי אמר קרא [הכתוב] "לא תבשל גדי" (שמות כג, יט), משמע — דרך בישול אסרה תורה, ובישול יתכן רק בחלב נוזל ולא בדבר המוצק כחלב.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה.

ושוב חוזרים אנו לנושא העיקרי. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: דיני ממונות בשלשה דיינים