מַה לָּנוּ וְלַצָּרָה הַזֹּאת? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד״ וגו׳. וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ לָחוֹב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה״.

מי שנתחייב סקילה — או שהוא נופל מן הגג, או שחיה דורסתו, והרי זה כעין עונש סקילה שהיה בבית דין. מי שנתחייב שריפה — או שהוא נופל בדליקה ונשרף, או נחש מכישו שארס הנחש מכאיב כשריפה. מי שנתחייב הריגה בסייף — או שהוא נמסר למלכות ונידון על ידה בדיני הגויים בסייף, או שליסטין (שודדים, גנבים) באין עליו והורגים אותו. מי שנתחייב חנק — או שהוא טובע בנהר ונחנק במים, או שמת בסרונכי (אסכרה) ואף היא מיתת חניקה. ולפי זה הרוצח שדינו בסנהדרין הריגה, אינו ראוי שימיתנו נחש, שהוא עונש קשה שרק החייבים שריפה נדונים בו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״כֵּיצַד מֵאוֹמֶד? אוֹמֵר לָהֶן: ׳שֶׁמָּא כָּךְ רְאִיתֶם: שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵירוֹ לְחוּרְבָּה, וְרַצְתֶּם אַחֲרָיו, וּמְצָאתֶם סַיִיף בְּיָדוֹ וְדָמוֹ מְטַפְטֵף, וְהָרוּג מְפַרְפֵּר. אִם כָּךְ רְאִיתֶם, לֹא רְאִיתֶם כְּלוּם׳״.

אמרי [אומרים]: האדם ההוא חטא אחריתי הוה ביה [אחר היה בו] שבגללו היה ראוי לשריפה, שאמר מר [החכם] מי שנתחייב שתי מיתות בית דין הריהו נידון בחמורה שבהן, ואף אותו אדם נידון במיתה החמורה.

תַּנְיָא: ״אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא רָאִיתִי אֶחָד שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵירוֹ לְחוּרְבָּה, וְרַצְתִּי אַחֲרָיו, וְרָאִיתִי סַיִיף בְּיָדוֹ וְדָמוֹ מְטַפְטֵף וְהָרוּג מְפַרְפֵּר, וְאָמַרְתִּי לוֹ. ״רָשָׁע, מִי הֲרָגוֹ לָזֶה? אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה. אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאֵין דָּמְךָ מָסוּר בְּיָדִי, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: ׳עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״. הַיּוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָרַג אֶת חֲבֵירוֹ׳. אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁבָּא נָחָשׁ וְהִכִּישׁוֹ, וָמֵת״.

שנינו במשנה שמזהירים את העדים שלא יעידו מאומד. ומעירים: בדיני נפשות הוא דלא אמדינן [שאין אנו אומדים] אלא מעידים רק מה שראו עינינו ממש. הא [הרי] בדיני ממונות אמדינן [אומדים אנו]. כמאן [כשיטת מי] תהא איפוא משנתנו? — כשיטת ר' אחא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אחא אומר: גמל האוחר (גמל מיוחם, המזיק את חבריו) בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו — בידוע שזה הרגו אף שלא ראינו זאת, ובעל הגמל יצטרך לשלם.

וְהַאי בַּר נָחָשׁ הוּא? וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף, וְכֵן תָּנֵי דְּבֵי חִזְקִיָּה: ״מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִי, אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ״. לֹא בָּטְלוּ? וְהָא בָּטְלוּ! אֶלָּא: ״דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ.

את הטענה הזו דוחים: דיוק זה איננו מחוייב, וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שמה שאמרו כאן הוא בדיני נפשות בלבד, "עד מפי עד" דקתני [ששנינו], וכי בדיני נפשות הוא דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] ומקבלים עדות כזו, הא [הרי] שבדיני ממונות אמרינן [אומרים אנו]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם אמר העד: "הוא, הנתבע, אמר לי שאני חייב לו, לתובע ", ולא אמר כן בפני התובע, או שאמר "איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו" — לא אמר כלום, עד שיאמר: "בפנינו הודה לו הנתבע לתובע שהוא חייב לו מאתים זוז".

מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב סְקִילָה, אוֹ נוֹפֵל מִן הַגַּג, אוֹ חַיָּה דּוֹרַסְתּוֹ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה, אוֹ נוֹפֵל בִּדְלֵיקָה, אוֹ נָחָשׁ מַכִּישׁוֹ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב הֲרִיגָה, אוֹ נִמְסָר לַמַּלְכוּת, אוֹ לִיסְטִין בָּאִין עָלָיו. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב חֶנֶק, אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר, אוֹ מֵת בִּסְרוֹנְכִי״.

אלמא [מכאן]: אף על גב דפסילי [אף על פי שפסולים דברים אלה] גם בדיני ממונות, מכל מקום אמרינן להו [אומרים אנו אותם] בדיני נפשות, הכא נמי [כאן גם כן] לענין עדות מאומד אפשר לומר שאף על גב דפסילי [אף על פי שפסולות] עדויות כאלה, בדיני ממונות אמרינן להו [אומרים אנו אותן] ומזהירים גם בדיני נפשות.

אָמְרִי: הַהוּא חֵטְא אַחֲרִיתִי הֲוָה בֵּיהּ, דְּאָמַר מָר: מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׁתֵּי מִיתוֹת בֵּית דִּין נִידּוֹן בַּחֲמוּרָה.

שנינו במשנה שהיו מספרים לעדים בענין קין שהרג את הבל, והיו אומרים להם: הוו יודעים וכו'. אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות, פציעות פציעות, משום שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה, והתכוון להרגו ולא ידע כיצד, עד שהגיע לצוארו ולכן נאמר "דמי" — ששפך דמו במקומות רבים.

״מֵאוֹמֶד״ וכו׳. בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת הוּא דְּלָא אָמְדִינַן, הָא בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – אָמְדִינַן. כְּמַאן? כְּרַבִּי אַחָא. דְּתַנְיָא: ״רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: גָּמָל הָאוֹחֵר בֵּין הַגְּמַלִּים, וְנִמְצָא גָּמָל הָרוּג בְּצִידּוֹ, בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה הֲרָגוֹ״.

ואמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל, שוב לא פתחה, שנאמר: "מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק" (ישעיה כד, טז), "מכנף הארץ" — ולא "מפי הארץ", שלא פתחה עוד את פיה. איתיביה [הקשה לו] חזקיה אחיו: והרי נאמר בקורח ועדתו: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש" (במדבר טז, לב), אמר ליה [לו]: לרעה פתחה הארץ את פיה, אבל לטובה שוב לא פתחה. ועוד

וְלִיטַעְמִיךְ, ״עֵד מִפִּי עֵד״ דְּקָתָנֵי, בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת הוּא דְּלָא אָמְרִינַן, הָא בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אָמְרִינַן? וְהָתְנַן: ״אִם אָמַר: ׳הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּיב לוֹ׳, ׳אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ׳, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: ׳בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ מָאתַיִם זוּז׳״.

אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: גלות מכפרת עון מחצה, שמחצית העוון נמחלת על ידי גלות. ומהיכן נלמד הדבר — מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר] בקין: "והייתי נע ונד" (בראשית ד, יד), ולבסוף כתיב [נאמר]: "וישב בארץ נוד" (בראשית ד, טז), שאמנם נד אך לא היה צריך לנוע, משמע שמחצית עונשו נתכפרה לו.

אַלְמָא: אַף עַל גַּב דִּפְסִילִי בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, אָמְרִינַן לְהוּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, הָכָא נַמִי – אַף עַל גַּב דִּפְסִילִי בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, אָמְרִינַן לְהוּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת.

אגב אימרה זו מביאים את מה שאמר רב יהודה: גלות מכפרת על שלשה דברים, שנאמר: "כה אמר ה'... הישב בעיר הזאת ימות בחרב וברעב ובדבר והיוצא ונפל על הכשדים הצרים עליכם (יחיה) [וחיה] והיתה לו נפשו לשלל" (ירמיה כא, ח–ט), משמע שהגולה מירושלים ינצל משלוש מיתות אלה.

״הֱווּ יוֹדְעִים״ כו׳. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה קַיִן בְּהֶבֶל אָחִיו חַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת, פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נְשָׁמָה יוֹצְאָה, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְצַוָּארוֹ.

ר' יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכל, והריהו כאדם חדש, שנאמר: "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש ישב על כסא דוד ומשל עוד ביהודה" (ירמיה כב, ל), ובתר [ואחר] שגלה כתיב [נאמר]: "ובני יכניה אסר שאלתיאל בנו" (דברי הימים א' ג, טז), כיון שנאמר "ובני" בבנו האחד, דורשים שני שמות אלה ככינויים, הבן נקרא "אסר" — שעיברתו אמו בבית האסורין, "שלתיאל" — מלמד ששתלו (הולידו) אל שלא כדרך הנשתלין. גמירי [למודים אנו מסורת] שאין האשה מתעברת כשהיתה הביאה מעומד (בעמידה)

וְאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: מִיּוֹם שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וְקִיבְּלָתוֹ לְדָמוֹ שֶׁל הֶבֶל, שׁוּב לֹא פָּתְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק״, מִכְּנַף הָאָרֶץ וְלֹא מִפִּי הָאָרֶץ. אֵיתִיבֵיהּ חִזְקִיָּה אָחִיו: ״וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ״! אֲמַר לֵיהּ: לְרָעָה, פָּתְחָה; לְטוֹבָה, לֹא פָּתְחָה.

מה לנו ולצרה הזאת להכנס בענין חמור כל כך ומוטב שלא נעיד כלל — על כך יש לכם לדעת: והלא כבר נאמר "והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א). ושמא תאמרו: מה לנו לחוב בדמו של זה ואפילו אם אסור הדבר מוטב שלא נהא אחראים להריגת אדם — על כך יש לכם לדעת: והלא כבר נאמר "ובאבד רשעים רנה" (משלי יא, י).

וְאָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מֶחֱצָה. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״וְהָיִיתִי נָע וָנָד״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד״.

תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: כיצד היא עדות מאומד שיש להזהיר את העדים שלא יעידו? — אומר להן הדיין לעדים: שמא כך ראיתם שרץ אותו אדם שאתם מאשימים ברצח אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו ומצאתם סייף (חרב) בידו, ודמו של הסייף מטפטף והרוג מפרפר, אם כך בלבד ראיתם — לא ראיתם כלום, ואינכם יכולים להעיד על הרצח, שלא ראיתם את המעשה בעיניכם.

אָמַר רַב יְהוּדָה: גָּלוּת מְכַפֶּרֶת שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳״ וגו׳ ״הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל (אֶל) [עַל] הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל״.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן שטח בלשון שבועה: אראה בנחמה שתבוא באחרית הימים לעם ישראל, אם לא ראיתי מעשה כגון זה, שאדם אחד רץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו, ודמו של הסייף מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו לאותו אדם: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים... יומת המת" (דברים יז, ו) ואין אני יכול להעיד עליך. אלא ה' היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו (נשכו) ומת.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה״. וּבָתַר דְּגָלָה כְּתִיב: ״וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר (בְּנוֹ) שַׁלְתִּיאֵל בְּנוֹ״. אַסִּר – שֶׁעִיבְּרָתוֹ אִמּוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, שַׁלְתִּיאֵל – שֶׁשְּׁתָלוֹ אֵל שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַנִּשְׁתָּלִין. גְּמִירִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מְעוּמָּד,

על סיפור זה תוהים: והאי [וזה, הרוצח] בר נחש הוא (ראוי הוא למות במיתה קשה זו על ידי נחש)? והאמר [והרי אמר] רב יוסף, וכן תני [שנה] חכם דבי [מבית מדרשו של] חזקיה: מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרי, מכל מקום ארבע מיתות לא בטלו. ותוהים: לא בטלו? והא [והרי] בטלו! אלא הכוונה היא שדין ארבע מיתות לא בטלו, והן מתקיימות בידי שמים בפושעים. כיצד?