כִּי קָאָמַר רַב – כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִי, דְּלִגְמָרֵיהּ דְּרַב הֲווּ צְרִיכִי, וְלִסְבָרֵיהּ דְּרַב לָא הֲווּ צְרִיכִי.

ומסבירים: כי קאמר [כאשר אמר] רב את דבריו לא בכל תלמיד אמר, אלא כגון תלמידיו רב כהנא ורב אסי, דלגמריה [שלמסורותיו] של רב הוו צריכי [היו צריכים], ולסבריה [ואולם לסברותיו] של רב לא הוו צריכי [היו צריכים], שהוא קיבל מרבותיו דברים שלא היו ידועים להם, אבל אחר שמסר להם מסורת שהיתה בידו מרבותיו, יכולים היו לדון באופן עצמאי, ולא היו כפופים לו.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת, וְכוּלָּן אֵין נוֹהֲגִין בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, חוּץ מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.

אמר ר' אבהו: עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ששנינו בראשית הפרק, וכולן, כל אותם דברים שמחמירים בדיני נפשות, אין נוהגין בשור הנסקל, אלא נוהגים בו כבדיני ממונות, חוץ מזה שדנים אותו בעשרים ושלשה כבדיני נפשות.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָא בַּר פַּפָּא: דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ״ – מִשְׁפַּט אֶבְיוֹנְךָ אִי אַתָּה מַטֶּה, אֲבָל אַתָּה מַטֶּה מִשְׁפָּט שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו] שאין צריך לדקדק על כך בדין שור הנסקל? אמר רב אחא בר פפא: שאמר קרא [הכתוב]: "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו), ומכאן למדים כי משפט אביונך אי (אין) אתה מטה, שאתה דואג לאדם שילמדו כל זכות שאפשר ללמד עליו, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל, כלומר, אין צורך להפוך בזכותו של השור ולחפש צד זכות לו.

עֲשָׂרָה? הָא תִּשְׁעָה הָווּ! הָא ״עֲשָׂרָה״ קָתָנֵי! מִשּׁוּם דְּ״אֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין״, וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה חֲדָא הִיא.

ושואלים: כיצד אומר אתה שיש הבדל של "עשרה דברים "? הא [הרי] תשעה הוו [הם] המנויים במשנה. ותוהים על השאלה: הא כיצד? הא [הרי] עשרה דברים קתני [שנינו]! ומסבירים: משום שאין הכל כשרין לדון בדיני נפשות, וענין הדין בעשרים ושלשה חדא [אחת] היא.

הָא אִיכָּא אַחֲרִיתִי, דְּתַנְיָא: ״אֵין מוֹשִׁיבִין בְּסַנְהֶדְרִין זָקֵן וְסָרִיס וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף: אַף אַכְזָרִי״. וְחִילּוּפֵיהֶן בְּמֵסִית, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו״.

ומשיבים: הא איכא אחריתי [הרי יש עוד הבדל אחר], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מושיבין בסנהדרין זקן מופלג וסריס ומי שאין לו בנים, משום שכיון שאין להם בנים ואינם יודעים (או שכחו) צער גידול בנים, הרי הם מחמירים ביותר. ר' יהודה מוסיף: אף אדם שידוע שהוא אכזרי אין מושיבים אותו לדון בדיני נפשות. ומעירים: וחילופיהן במסית, שמשתדלים להושיב בבית הדין הדן אותו אנשים קשים, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה]: "לא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט), שיש לדאוג שלא יחמלו וירחמו עליו.

״הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת״. ״הַכֹּל״ לְאַתּוּיֵי מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְאַתּוּיֵי מַמְזֵר.

שנינו במשנה שהכל כשרין לדון דיני ממונות. ושואלים: "הכל" לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה]? אמר רב יהודה: לאתויי [להביא] ממזר, שאף הוא כשר לדיני ממונות.

הָא תָּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: ״כָּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְיֵשׁ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת״. וְהָוֵינַן בָּהּ: לְאַתּוּיֵי מַאי? וְאָמַר רַב יְהוּדָה: לְאַתּוּיֵי מַמְזֵר! חֲדָא לְאַתּוּיֵי גֵּר, וַחֲדָא לְאַתּוּיֵי מַמְזֵר.

ומקשים: הא תנינא חדא זימנא [הרי כבר שנינו דבר זה פעם אחת], ששנינו: כל הראוי לדון דיני נפשות — ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. והוינן [ועסקנו] בה, באותה משנה: זה ששנינו שיש ראוי לדיני ממונות ואינו ראוי לדיני נפשות לאתויי מאי [להביא את מה]? ואמר רב יהודה: לאתויי [להביא] ממזר! ומשיבים: משנה חדא [אחת] באה לא לממזר אלא לאתויי [להביא] גר שכשר לדיני ממונות, וחדא לאתויי [ואחת להביא] ממזר.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן גֵּר – דְּרָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל, אֲבָל מַמְזֵר – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמַעִינַן מַמְזֵר – דְּבָא מִטִּיפָּה כְּשֵׁרָה, אֲבָל גֵּר דְּלֹא בָּא מִטִּיפָּה כְּשֵׁרָה – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ומעירים: וצריכא [ונצרכו שתיהן], ואין ללמוד זה מזה. דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בענין גר, היינו אומרים שגר כישראל הוא לכל דבר, כיון שראוי הוא לבא בקהל, אבל ממזר שאינו רשאי לבוא בקהל אימא [אמור] שלא. ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק ממזר, היינו אומרים שממזר כשר לדיני ממונות כיון שבא מטיפה כשרה (של זרע) שהרי הוא מזרע ישראל, אבל גר שלא בא מטיפה כשרה אלא מזרע גוי אימא [אמור] שלא יהא כשר אף לממונות, על כן צריכא [נצרכה] לומר בשניהם.

״וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת״. מַאי טַעְמָא? דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּין בְּצֶדֶק, כָּךְ מְנוּקִּין מִכָּל מוּם. אָמַר אַמֵימָר: מַאי קְרָא: ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״.

עוד שנינו במשנה: שאין הכל כשרין לדון דיני נפשות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: דתני [ששנה] רב יוסף: כשם שבית דין צריכים להיות מנוקים בצדק שלא יהא פגם בצדקתם ותורתם, כך צריכים הם להיות מנוקין מכל מום שביוחסין. אמר אמימר: מאי קרא [מה הכתוב] המרמז על כך? שנאמר: "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ד).

וְדִילְמָא מוּם מַמָּשׁ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא: ״וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ״. ״עִמָּךְ״ – בְּדוֹמִין לְךָ.

ושואלים: ודילמא [ושמא] הכוונה למום גופני ממש? אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [הכתוב]: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... והתיצבו שם עמך" (במדבר יא, טז), וכוונתו: "עמך" — בדומין לך שאף הם ממשפחות מיוחסות שבישראל.

וְדִילְמָא הָתָם מִשּׁוּם שְׁכִינָה? אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אָמַר קְרָא: ״וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ״. ״אִתָּךְ״ – בְּדוֹמִין לְךָ לֶיהֱוֵי.

ומקשים: ודילמא התם [ושמא שם] משום שכינה? שהרי אותם שבעים זקנים לא שופטים בלבד נעשו אלא אף נביאים, ולהשראת השכינה צריך שיהיה אדם ראוי ומיוחס אבל אין הדבר הכרחי בשעת הדין! ומשיבים: אלא אמר רב נחמן בר יצחק, הראיה היא ממה שאמר קרא [הכתוב] במינוי שופטים לישראל: "ונשאו אתך" (שמות יח, כב), ולמדים: "אתך" — בדומין לך ליהוי [שיהיו].

מתני׳ סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גוֹרֶן עֲגוּלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. וּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל, וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי מְחַיְּיבִין וְדִבְרֵי מְזַכִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה, אֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין, וְאֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְחַיְּיבִין, וְהַשְּׁלִישִׁי כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּיבִין.

סנהדרין של עשרים ושלושה היתה יושבת כחצי גורן עגולה, כדי שיהו כל הדיינים רואין זה את זה ואת העדים. ושני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין את דברי המחייבין ואת דברי המזכין. ר' יהודה אומר: שלשה סופרים היו, אחד כותב את דברי המזכין בלבד, ואחד כותב את דברי המחייבין בלבד, והשלישי כותב גם את דברי המזכין וגם את דברי המחייבין, שאם יהא ערעור על דיוק הדברים שכתב אחד הסופרים, ישוו עם דברי הסופר השלישי.