וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, יָכוֹל יִטַּמֵּא – אָמַרְתָּ לֹא יִטַּמָּא.

ושמע שמת לו מת אחד מקרוביו, האם יכול הוא שיטמא? אמרת על פי אזהרת המקרא: "לא יטמא".

יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לַאֲחוֹתוֹ כָּךְ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְאַחֹתוֹ״ – לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה.

יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה שהוא מוצא בדרך? תלמוד לומר ההדגשה: "ולאחתו", וכוונתו: לאחותו הוא שאינו מטמא שהרי יש מי שיטפל בה, אבל מטמא הוא למת מצוה, הרי שעבודת הקרבנות (הקרבת קרבן פסח) נדחית מפני מת מצוה.

שַׁבָּת שֶׁנִּידְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ?

ומעתה שבת שנידחת אף מפני עבודה, אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה?

אֲמַר לֵיהּ: רְצִיחָה תּוֹכִיחַ, שֶׁדּוֹחָה אֶת הָעֲבוֹדָה וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מכאן אין להוכיח, כי עונש על רציחה תוכיח, שאמנם דוחה את העבודה, שאף אם יש רק כהן יחיד במקדש ונידון למוות — מורידים אותו מעל המזבח ומבטלים אותו מהעבודה, ובכל זאת אינה דוחה את השבת.

רְצִיחָה גּוּפָהּ תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת מִקַּל וָחוֹמֶר: מָה עֲבוֹדָה שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״, שַׁבָּת שֶׁנִּידְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ?

הקשה לו ריש לקיש, אם כן נאמר להיפך: רציחה גופה תדחה את השבת מקל וחומר זה: מה עבודה שדוחה את השבת — רציחה דוחה אותה, ומנין יודעים שעונש רציחה דוחה את העבודה? — שנאמר: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד), אם כן, שבת שנידחת מפני עבודה, אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה?

אֲמַר רָבָא: כְּבָר פְּסַקָהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר?

אמר רבא: כבר פסקה, כבר הוכיח את הדבר התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מה שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג) מה תלמוד לומר? מה בא פסוק זה ללמדנו? הלא כל המלאכות אסורות בשבת, והבערה בכללן!

מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִי לְרַבִּי יוֹסֵי – לְלָאו יָצָאת, אִי לְרַבִּי נָתָן – לְחַלֵּק יָצָאת! כִּדְתַנְיָא: ״הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לְחַלֵּק יָצָאת״.

ותוהים: מה תלמוד לומר?! והלא הרבה לימודים יש בדבר, אי [אם] לשיטת ר' יוסי — שלדעתו עבירה זו לאיסור לאו (מצות "לא תעשה") יצאת (יצאה) ללמד, שלשיטתו מוכיח הכתוב שהבערת אש איננה מכלל המלאכות האסורות בשבת בעונש כרת, אלא חייבים עליה רק בלאו בלבד. אי [או] לדעת ר' נתן — לחלק יצאת. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הבערה זו שכתובה בתורה ללאו יצאת, כלומר, ללמד שיש רק איסור לאו בדבר, אלו דברי ר' יוסי. ר' נתן אומר: לחלק יצאת, ללמד שעל כל אב מלאכה ומלאכה שעושים בשבת חייבים לחוד, ואין כל המלאכות נחשבות כאחת. ועל כל פנים לימוד גדול יש מכאן.

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: תַּנָּא ״מֹשְׁבוֹת״ קַשְׁיָא לֵיהּ: ״מֹשְׁבוֹת״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? מִכְּדִי שַׁבָּת חוֹבַת הַגּוּף הִיא, וְחוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ, ״מֹשְׁבוֹת״, דְּכָתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִי?

אלא אמר רבא: אותו התנא הלומד מכתוב זה, לא מ"לא תבערו אש" למד, אלא המלה "משבות" שבכתוב זה קשיא ליה [היתה קשה לו]. וכך יש להבין את דבריו: נאמר שם "בכל מושבותיכם", "מושבות" מה תלמוד לומר? מכדי [הרי] שבת חובת הגוף היא, שהיא חלה על האדם ולא על מקום מסויים, וחובת הגוף הלא נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, ואם כן ההדגשה "מושבות" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי?

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּחוֹל בֵּין בְּשַׁבָּת, וְהָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ – בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת, חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ מִיתַת בֵּית דִּין. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהוּמָת״ – בְּחוֹל אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת?

— משום (בשם) ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר: "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" (דברים כא, כב), ומדברי הכתוב הזה שומע אני (כיון שלא נאמר אחרת) שדין זה של הריגת החייב על ידי בית דין קיים בין בחול בין בשבת, והא [והרי] מה אני מקיים מה שנאמר "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד) — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין המותרת אפילו בשבת, או אפשר להבין באופן אחר, שאינו אלא שאיסור חילול שבת כולל אפילו מיתת בית דין, ומה אני מקיים את הכתוב "והומת" — בחול אבל לא בשבת, או אינו אלא אפילו בשבת?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״, מַה ״מֹשְׁבוֹת״ הָאָמוּר לְהַלָּן – בֵּית דִּין, אַף ״מֹשְׁבוֹת״ הָאָמוּר כָּאן – בֵּית דִּין. וְאָמַר רַחֲמָנָא ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם״.

והרי ספק שקול, תלמוד לומר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם" שנאמר כאן, ולהלן הוא אומר בדיני רוצח: "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם" (במדבר לה, כט), מה לשון "מושבות" האמור להלן (בענין רוצח) — הכוונה לבית דין, אף "מושבות" האמור כאן (לענין שבת) — בית דין הוא. ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תבערו אש בכל משבתיכם", שגם במושב בית הדין שדן דיני נפשות כגון שריפה באש — אין עושים אותם. ולענייננו למדים אנו איפוא ראיה מן התורה שאין רציחה דוחה את השבת.

אֲמַר אַבַּיֵי: הָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת – אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אֶת הָעֲבוֹדָה מִקַּל וָחוֹמֶר; וּמַה שַּׁבָּת שֶׁנִּידְחֵית מִפְּנֵי הָעֲבוֹדָה – אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, עֲבוֹדָה שֶׁהִיא דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ?

אמר אביי: השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] על סמך הכתובים שאין רציחה של החייב על ידי בית הדין דוחה את השבת, לכאורה אפשר לומר שאין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר זה: ומה שבת שנידחית מפני העבודה — אין רציחה דוחה אותה, עבודה שהיא חמורה ודוחה את השבת — אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה?

אֶלָּא הָא דִּכְתִיב ״מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״! הַהוּא לְקָרְבַּן יָחִיד, דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת.

ומקשים: אלא הא דכתיב [זה שנאמר] ברוצח "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד), הרי שרציחה דוחה את העבודה! ומתרצים: הפסוק ההוא לקרבן יחיד בא ללמד, שהוא כידוע לא דחי [דוחה] את השבת, שאין הכהן מקריב קרבן יחיד בשבת, ורק קרבנות ציבור דוחים את השבת. וכוונת הכתוב לפירוש זה היא כך: כהן שרצח ועומד להקריב קרבן יחיד, אינו מקריב אלא לוקחים אותו למות.

אֲמַר רָבָא: אִי הָכִי לֹא תְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה קָרְבַּן יָחִיד מִקַּל וָחוֹמֶר.

אמר רבא: אי הכי [אם כך] אתה מבין, נמשיך איפוא בדרך זו ונאמר שלא תהא רציחה דוחה אף קרבן יחיד מקל וחומר זה: