׳כָּל הַנּוֹגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ׳, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין רָאוּי בֵּין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי – תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳כְּבָשִׂים׳, מַה כְּבָשִׂים רְאוּיִין, אַף כָּל רָאוּי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ׳עוֹלָה׳, מָה עוֹלָה רְאוּיָה – אַף כָּל רָאוּי״.

"והיה המזבח קודש קדשים כל הנגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז), שומע אני שכל דבר הנוגע בו יקדש, בין שהוא ראוי לקרבן בין שאינו ראוי לקרבן, תלמוד לומר בהמשך הכתובים: "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד" (שמות כט, לח), מה כבשים ראויין לקרבן — אף כל ראוי. ר' עקיבא אומר: קרבנות אלה שנאמר בהם "עולה", מה עולה ראויה למזבח אף כל ראוי.

וְתַרְוַיְיהוּ, מַאי קָא מְמַעֲטוּ? פְּסוּלֵי, מָר מַיְיתֵי לָהּ מִ״כְּבָשִׂים״, וּמָר מַיְיתֵי לָהּ מֵ״עוֹלָה״.

ותרוייהו מאי קא ממעטו [ושניהם מה הם ממעטים מפסוק זה]? — קרבנות פסולי [פסולים], מר מייתי לה [חכם זה מביא ראייה] מהמלה "כבשים", ומר מייתי לה [וחכם זה מביא ראייה] מהמלה "עולה", הרי טעם אחד משני מקראות.

וְהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלַת הָעוֹף פְּסוּלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַאן דְּמַיְיתֵי לָהּ מִ״כְּבָשִׂים״. כְּבָשִׂים – אִין, אֲבָל עוֹלַת הָעוֹף – לָא. וּמַאן דְּמַיְיתֵי לָהּ מֵעוֹלָה – אֲפִילּוּ עוֹלַת הָעוֹף נַמִי!

ודוחים: אין זו דוגמה ראויה, והאמר [והרי אמר] רב אדא בר אהבה: שאף כאן יש מחלוקת עניינית בין התנאים לענין עולת העוף פסולה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], מאן דמייתי לה [מי שמביא, לומד את הדבר] מהמלה "כבשים", סבור כי: כבשים — אין [כן], אבל עולת העוף — לא. ומאן דמייתי לה [ומי שמביא, לומד את הדבר] מהמלה "עולה" — אפילו עולת העוף נמי [גם כן] בכלל זה!

אֶלָּא אֲמַר רַב אַשִׁי: כִּדְתַנְיָא: ״׳דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ׳. לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

אלא אמר רב אשי: הדוגמה היא ממקור אחר, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר במקרא שמי שמקריב קרבן "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא יז, ד), ומדברי הפסוק יש ללמוד: לרבות את הזורק דם קדשים בחוץ, לא במקדש, אלו דברי ר' ישמעאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ׳אוֹ זֶבַח׳ – לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק״. וְתַרְוַיְיהוּ, מַאי קָא מְרַבּוּ? זְרִיקָה. מָר מַיְיתֵי לָהּ ״מִדָּם יֵחָשֵׁב״, וּמָר מַיְיתֵי לָהּ מֵ״אוֹ זֶבַח״.

ר' עקיבא אומר: מן הכתוב "איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עולה או זבח" (ויקרא יז ח), יש ללמוד: לרבות את הזורק. ותרוייהו מאי קא מרבו [ושניהם מה הם מרבים]? — חיוב על זריקה של הדם בחוץ. מר מייתי לה [חכם זה מביא ראייה] מהמלה "דם יחשב", ומר מייתי לה [וחכם זה מביא ראייה] מהמילים "או זבח".

וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: שָׁחַט וְזָרַק אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, חַיָּיב שְׁתַּיִם!

ודוחים: והאמר [והרי אמר] ר' אבהו כי לענין שחט וזרק בחוץ בשוגג איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] שלדברי ר' ישמעאל — אינו חייב אלא אחת, לדברי ר' עקיבא — חייב שתים, שכן שני איסורים נפרדים הם אלה הנלמדים משני מקראות שונים, ואם כן אף דוגמה זו אין בה כראיה.

הָא אִיתְּמַר עֲלָהּ: אָמַר אַבַּיֵי: אַף לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא נַמִי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, דְּאָמַר קְרָא: ״שָׁם תַּעֲלֶה עֹלוֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה״ – עָרְבִינְהוּ רַחֲמָנָא לְכוּלְּהוּ עֲשִׂיּוֹת.

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה], על הלכה זו, אמר אביי: אף לדברי ר' עקיבא נמי [גם כן] אינו חייב אלא אחת, שאמר קרא [הכתוב]: "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עלתיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (דברים יב, יד) — ערבינהו רחמנא לכולהו [עירבה התורה את כל] העשיות לעשותן כחטא אחד, ואם כן נמצא שאינם חלוקים בהלכה אלא רק במקור הדין, ובמקרה זה מצרפים את שתי הדעות להיחשב כדעה אחת.

״דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם״ וכו׳. (סִימָן: מִשְׁפָּט מַעֲנֶה מַטֶּה). מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר פַּפָּא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת״.

במשנה שנינו שדיני ממונות דנין ביום ובלילה (סימן לראיות בענין זה: משפט מענה מטה). ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? אמר ר' חייא בר פפא, שאמר קרא [הכתוב]: "ושפטו את העם בכל עת" (שמות יח, כב), משמע: בין ביום בין בלילה.

אִי הָכִי, תְּחִלַּת דִּין נַמִי! כִּדְרָבָא, דְּרָבָא רָמֵי: כְּתִיב: ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״, הָא כֵּיצַד? יוֹם – לִתְחִלַּת דִּין, לַיְלָה – לִגְמַר דִּין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שזהו המקור להלכה, תחלת דין נמי [גם כן] יתחיל אפילו בלילה! ומשיבים: יש ליישב את הדבר כדברי רבא. שרבא רמי [השליך, הראה סתירה] בין הכתובים: כתיב [נאמר] במקום אחד: "ושפטו את העם בכל עת", ומשמע — אף בלילה, וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר "והיה ביום הנחילו את בניו" (דברים כא, טז), ומשמע שדיני נחלות (שהם בכלל דיני ממונות) נידונים רק ביום! הא [הרי] כיצד ניישב את הסתירה? — יום לתחלת דין, ואף לילה לגמר דין.

מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: ״הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳עַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע׳? וְכִי מָה עִנְיַן רִיבִים אֵצֶל נְגָעִים?

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' מאיר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], היה ר' מאיר אומר: מה תלמוד לומר "על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" (דברים כא, ה), וכי מה ענין ריבים אצל נגעים, שהלא אלה דיני ממונות ואלה דיני טהרות?

אֶלָּא, מַקִּישׁ רִיבִים לִנְגָעִים. מַה נְּגָעִים בַּיּוֹם, דִּכְתִיב: ׳וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ׳ – אַף רִיבִים בַּיּוֹם. וּמַה נְּגָעִים שֶׁלֹּא בְּסוּמִין, דִּכְתִיב: ׳לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן׳ – אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בְּסוּמִין. וּמַקִּישׁ נְגָעִים לְרִיבִים, מָה רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים, אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים.

אלא מקיש (משווה) הכתוב ריבים לנגעים, לומר: מה נגעים אינם נבדקים אלא ביום, דכתיב [שכן נאמר] "וביום הראות בו בשר חי יטמא" (ויקרא יג, יד), אף ריבים אינם נידונים אלא ביום. ומה נגעים נבדקים שלא בסומין, דכתיב [שכן נאמר] "לכל מראה עיני הכהן" (ויקרא יג יב), אף ריבים נידונים דווקא שלא בסומין. ומקיש (משווה) נגעים לריבים ללמוד לענין אחר: מה ריבים נידונים שלא בקרובים, אף נגעים נבדקים שלא בקרובים.

אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה, אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה, וְדִין הוּא: מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, גּוּפוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד׳ וגו׳ – הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ כֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים״.

ומקשים: אם מקבלים השוואה זו לכל דבר, מדוע לא נאמר אי [או] מה ריבים נידונים דווקא בשלשה — אף נגעים אינם נראים אלא על ידי שלשה כהנים, ולא פחות. ולכאורה אפילו דין (קל וחומר) הוא המסייע לסברה זו: אם ממונו שהוא קל אינו נידון אלא בשלשה, גופו לא כל שכן! תלמוד לומר: "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (ויקרא יג ב). הא [הרי] למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים. ובכל אופן מכאן מובן שדיינים אינם יכולים לדון כלל בלילה, ואפילו לצורך גמר דין, ומשמע שמשנתנו אינה כשיטה זו.

הַהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה בִּשְׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּהֲוָה דָּאֵין דִּינָא, וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְלָא מִידֵּי. הֵיכִי עֲבֵיד הָכִי? וְהָא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: ״כָּל הַכָּשֵׁר לָדוּן כָּשֵׁר לְהָעִיד, וְיֵשׁ שֶׁכָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵין כָּשֵׁר לָדוּן״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְאַתּוּיֵי סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו!

מסופר: ההוא סמיא דהוה בשבבותיה [עיוור אחד שהיה בשכנותו] של ר' יוחנן, דהוה דאין דינא [שהיה דן דין], ולא אמר ליה [לו] ר' יוחנן ולא מידי [דבר]. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן עצמו: הלכה כסתם משנה. ותנן [והלא שנינו במשנה]: כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון. ואמר ר' יוחנן: משנה זו באה לאתויי [להביא] סומא באחת מעיניו שכשר להעיד אבל פסול לדון (וכדברי ר' מאיר המשווה דינים לנגעים)!

רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִיתָא אַשְׁכַּח: ״דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה״.

ומשיבים: ר' יוחנן סתמא אחריתא אשכח [סתם משנה אחרת מצא] ועליה סמך להכשיר את הסומא. שכן שנינו במשנה: דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה משמע שאין משווים דיני ממונות לדיני נגעים, וממילא אף הסומא כשר בדינים.

מַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי סְתָמָא מֵהַאי סְתָמָא? אִי בָּעֵית אֵימָא: סְתָמָא דְּרַבִּים עֲדִיף. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי לָהּ גַּבֵּי הִלְכְתָא דְּדִינָא.

ושואלים: מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא [מה תוקפו של סתם זה מסתם זה], ומדוע סמך על מקור זה ולא על האחר? ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: סתמא [סתם] שבו פוסקים כדעת הרבים עדיף על סתם משנה שנפסקה כדעת יחיד, ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר: משום דקתני לה גבי הלכתא דדינא [ששנה אותה, את הדבר אצל, סמוך להלכות דינים], שכאן עיקר מקומו ושם מובא הענין רק בדרך אגב, וראוי לסמוך יותר על מה שנפסק בנושא העיקרי.

וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת״, מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אֲמַר רָבָא לְאִיתוּיֵי יוֹם הַמְעוּנָּן, דִּתְנַן: ״אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים שַׁחֲרִית וּבֵין הָעַרְבַּיִם, וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא בַּיּוֹם הַמְעוּנָּן, מִפְּנֵי שֶׁכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַּצָהֳרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה״.

ושואלים: ור' מאיר, האי [כתוב זה] "ושפטו את העם בכל עת", מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? אמר רבא: לאיתויי [להביא] יום המעונן שכשר לדין בו אף כי אין רואים בו נגעים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין רואין את הנגעים לא בשעות שחרית שאין השמש בתוקפה, ולא בין הערבים, ולא בתוך הבית, ולא ביום המעונן, מפני שבהרת כהה נראית עזה (לבנה מאד), ובהרת עזה — מטמאה. ולא רואים בצהרים מפני שבהרת עזה נראית כהה ועשוי להתירה, אלא רואים דווקא בשעות שבהן האור ממוצע.

וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״, מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַבָּה בַּר חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: ״׳וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו׳ – בַּיּוֹם אַתָּה מַפִּיל נְחָלוֹת, וְאִי אַתָּה מַפִּיל נְחָלוֹת בַּלַּיְלָה״. אֲמַר לֵיהּ: אֶלָּא מֵעַתָּה, מַאן דְּשָׁכֵיב בִּימָמָא יִרְתּוּן לֵיהּ בְּנֵיהּ, וּמַאן דְּשָׁכֵיב בְּלֵילְיָא לָא יִרְתּוּן לֵיהּ בְּנֵיהּ?

ושואלים: ור' מאיר, האי [כתוב זה] "ביום הנחילו את בניו", מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? שהרי לשיטתו שוב אין צורך ללמוד הלכה מכתוב זה, שהרי כבר נלמדה ההלכה בדרך ההיקש מנגעים! ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נחוץ לו] לכדתני [לכפי ששנה] רבה בר חנינא קמיה [לפני] רב נחמן: מה שנאמר "והיה ביום הנחילו את בניו", כוונתו: ביום אתה מפיל נחלות, ואי (אין) אתה מפיל נחלות בלילה. אמר ליה [לו] ר' נחמן: תמוה הדבר, אלא מעתה מאן דשכיב ביממא ירתון ליה בניה [מי שמת ביום ירשו אותו בניו], ומאן דשכיב בליליא [ומי שמת בלילה] לא ירתון ליה בניה [יירשו אותו בניו]?!

דִּילְמָא דִּין נְחָלוֹת קָאָמְרַתְּ. דְּתַנְיָא: ״׳וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט׳ – אוּרְעָה כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ לִהְיוֹת דִּין״.

אין הדבר מסתבר כלל, ואולם דילמא [שמא] דין נחלות קאמרת [אומר אתה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הנאמר בסוף פרשת דיני הירושה: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט" (במדבר כז, יא), שנינו: אורעה (זומנה, שויכה) כל הפרשה כולה להיות דין ("חוקת משפט"), שיחולו בענין זה חוקים השייכים במשפט,

כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, רָצוּ – כּוֹתְבִין, רָצוּ עוֹשִׂין דִּין. שְׁנַיִם, כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין.

וכפי שאמר רב יהודה אמר (בשם) רב, שאמר רב יהודה אמר רב: שלשה שנכנסו לבקר את החולה העומד למות, וציוה להם כמה דברים לגבי ירושתו, רצו — כותבין כעדים ששמעו את צוואתו, רצו — עושין דין, שנעשים כדיינים וכותבים מעשה בית דין בענין זה. היו המבקרים רק שנים — כותבין כעדים, ואין עושין דין.

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה – כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין, מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ עֵדִים, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. אֲמַר לֵיהּ: אִין, הָכִי קָאָמִינָא.

ואמר רב חסדא: לא שנו אלא כשביקרוהו בשעות היום, אבל אם ביקרוהו בלילה — כותבין ואין עושין דין אפילו היו שלושה, משום דהוו להו [שהריהם] כעדים, ואין עד נעשה דיין, ואילו לדון אינם יכולים משום שלילה אינו זמן הראוי לדין, ולכן גם לא לחלוקת ירושה. אמר ליה [לו] רבה בר חנינא לרב נחמן: אין [כן], הכי קאמינא [זה שאני אומר], כלומר, כוונתי היתה שאין דנים דיני נחלות בלילה.

״דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם״ וכו׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: אָמַר קְרָא: ״וְהוֹקַע אוֹתָם לַה׳ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ״. אָמַר רַב חִסְדָּא: מִנַּיִין לְהוֹקָעָה שֶׁהִיא תְּלִייָּה? דִּכְתִיב: ״וְהוֹקַעֲנוּם לַה׳ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה׳״,

שנינו במשנה כי דיני נפשות דנין ביום וגומרים דינם ביום. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שדיני נפשות אינם נידונים אלא ביום? אמר רב שימי בר חייא, אמר קרא [הכתוב]: "והוקע אותם לה' נגד השמש" (במדבר כה, ד), משמע שדנים דיני נפשות ביום ("נגד השמש"). אמר רב חסדא: מניין ל"הוקעה" שהיא תלייה — דכתיב [שכן נאמר] שבקשו הגבעונים על בני שאול: "והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' "(שמואל ב' כא, ו),