טָעוּ לֹא יְשַׁלְּמוּ? כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין.

אם טעו הדיינים לא ישלמו, שכן לא הניחום לחקור ולדרוש היטב! ומשיבים: כל שכן שתנעול דלת בפני לווין אם ידעו המלווים שבית הדין אינו אחראי עבור טעות שעשה בדינם.

רָבָא אֲמַר: מַתְנִיתִין דְּהָכָא בְּדִינֵי קְנָסוֹת, וְאִידָךְ בְּהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת.

רבא אמר: מתניתין דהכא [משנתנו כאן] האומרת שדיני ממונות בדרישה וחקירה, מדברת בדיני קנסות שאינם מעסקי ממון רגילים, ואידך [והאחרות] שאינן מחייבות דרישה וחקירה מדברות בהודאות והלואות בלבד, שבהן יש לדאוג להקלת סדרי הדיון.

רַב פַּפָּא אֲמַר: אִידִי וְאִידִי בְּהוֹדָאָה וְהַלְוָאָה, כָּאן בְּדִין מְרוּמֶּה, כָּאן בְּדִין שֶׁאֵינוֹ מְרוּמֶּה,

רב פפא אמר: אידי ואידי [זו וזו], גם משנתנו וגם האחרות, מדברות בהודאה והלואה, אלא יש לחלק ולומר כי כאן ששנינו שצריך דרישה וחקירה — מדובר בדין מרומה, כשהדיין סבור שצד מסויים מנסה לרמות ולהביא עדות שקר, כאן ששנינו שאין צריך דרישה וחקירה — בדין שאינו מרומה,

כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּרֵישׁ לָקִישׁ רָמֵי: כְּתִיב ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ וּכְתִיב ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״, הָא כֵּיצַד? כָּאן בְּדִין מְרוּמֶּה, כָּאן בְּדִין שֶׁאֵין מְרוּמֶּה.

כדברי ריש לקיש. שריש לקיש רמי [השליך, הראה סתירה] בין שני מקראות: כתיב [נאמר] בכתוב אחד "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו), וכתיב [ונאמר] בכתוב אחר "צדק צדק תרדף" (דברים טז, כא), משמע שלא די בשיפוט בצדק בלבד אלא יש צורך ברדיפה וחיפוש אחר הצדק. הא כיצד ניישב את הדברים? — כאן בדין מרומה צריך לחפש ולרדוף, וכאן בדין שאין מרומה אפשר להכריע לפי הנראה.

רַב אַשִׁי אֲמַר: מַתְנִיתִין כִּדְשָׁנִין. קְרָאֵי – אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִפְשָׁרָה.

רב אשי אמר: מתניתין כדשנין [משנתנו כפי שתרצנו] את הסתירה בכמה אופנים. ואילו קראי [הפסוקים] לא לענין זה נאמרו, אלא אחד לדין — צריך להיות בו "צדק צדק תרדוף" בחיפוש וחקירה, ואחד לפשרה — "בצדק תשפוט עמיתך".

כִּדְתַנְיָא: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִפְשָׁרָה. כֵּיצַד? שְׁתֵּי סְפִינוֹת עוֹבְרוֹת בַּנָּהָר וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה, אִם עוֹבְרוֹת שְׁתֵּיהֶן – שְׁתֵּיהֶן טוֹבְעוֹת, בְּזֶה אַחַר זֶה – שְׁתֵּיהֶן עוֹבְרוֹת. וְכֵן שְׁנֵי גְּמַלִּים שֶׁהָיוּ עוֹלִים בְּמַעֲלוֹת בֵּית חוֹרוֹן וּפָגְעוּ זֶה בָּזֶה, אִם עָלוּ שְׁנֵיהֶן – שְׁנֵיהֶן נוֹפְלִין, בְּזֶה אַחַר זֶה – שְׁנֵיהֶן עוֹלִין.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "צדק צדק תרדף" — אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד? — שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו (פגשו) זה בזה, אם עוברות שתיהן — שתיהן טובעות, שאין הנהר רחב דיו לשתיהן, אם עוברות בזה אחר זה — שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון, שיש שם דרך צרה ותלולה, ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן יחד — שניהן נופלין, אם עלו בזה אחר זה — שניהן עולין.

הָא כֵּיצַד? טְעוּנָה וְשֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה – תִּידָּחֶה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה מִפְּנֵי טְעוּנָה. קְרוֹבָה וְשֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה – תִּידָּחֶה קְרוֹבָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ קְרוֹבָה. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן קְרוֹבוֹת, שְׁתֵּיהֶן רְחוֹקוֹת – הַטֵּל פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן, וּמַעֲלוֹת שָׂכָר זוֹ לָזוֹ.

הא [הרי] כיצד נעשה להכריע ביניהם? אניה טעונה ושאינה טעונה — תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. אניה קרובה (למטרתה) ושאינה קרובה — תידחה קרובה מפני שאינה קרובה. היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות — הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו, שאם יש הפסד מסויים לאניה המאחרת יפצו בעלי האניה המקדימה את הממתינים.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – הַלֵּךְ אַחַר בֵּית דִּין יָפֶה: אַחַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְלוֹד, אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְרוֹר חַיִל.

פסוק זה נדרש גם באופן אחר, תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר "צדק צדק תרדף" — הלך אחר בית דין יפה וחשוב שבדור, אחר ר' אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל.

תָּנָא: קוֹל רֵיחַיִם בְּבוּרְנִי – שְׁבוּעַ הַבֵּן, שְׁבוּעַ הַבֵּן. אוֹר הַנֵּר בִּבְרוֹר חַיִל – מִשְׁתֶּה שָׁם, מִשְׁתֶּה שָׁם.

אגב הזכרת עיר זו, תנא [שנה החכם]: בזמן הגזירה, כשאסרו על קיום מצוות התורה, הסכימו ביניהם על סימנים מיוחדים, על פיהם יידעו על אירועים מסויימים. וביניהם: אם שומעים קול ריחים במקום בורני — הרי זה סימן שבשבוע זה יש ברית מילה וכאילו הכריזו: "שבוע הבן"! "שבוע הבן"! אם מדליקים אור הנר בברור חיל — הרי זה סימן לחתונה וכאילו הכריזו: "משתה (חתונה) שם"! "משתה שם"!

תָּנוּ רַבָּנַן: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״, הַלֵּךְ אַחַר חֲכָמִים לִישִׁיבָה: אַחַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְלוֹד, אַחַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְרוֹר חַיִל, אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לִפְקִיעִין, אַחַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְיַבְנֶא, אַחַר רַבִּי עֲקִיבָא לִבְנֵי בְרַק, אַחַר רַבִּי מַתְיָא לְרוֹמִי, אַחַר רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן לְסִיכְנֵי, אַחַר רַבִּי יוֹסֵי לְצִיפּוֹרִי, אַחַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה לִנְצִיבִין, אַחַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַגּוֹלָה, אַחַר רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים, אַחַר חֲכָמִים לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר "צדק צדק תרדף" — הלך אחר חכמים לישיבה שבה הם מצויים: אחר ר' אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר ר' יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר ר' עקיבא לבני ברק, אחר ר' מתיא לרומי, אחר ר' חנניה בן תרדיון לסיכני, אחר ר' יוסי לציפורי, אחר ר' יהודה בן בתירה לנציבין, אחר ר' יהושע לגולה (בבל), אחר רבי לבית שערים, אחר חכמים בזמן הבית ללשכת הגזית.

״דִּינֵי מָמוֹנוֹת פּוֹתְחִין״ כו׳. הֵיכִי אָמְרִינַן? אֲמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי אָמְרִינַן לְהוּ: מִי יֵימָר כִּדְקָאָמְרִיתוּ?

שנינו במשנה שבדיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ובדיני נפשות פותחים רק לזכות. ושואלים: היכי אמרינן [כיצד אומרים], כלומר, מה היא הנוסחה בה פותחים את הדיון שיהא תמיד לזכות? אמר רב יהודה, הכי אמרינן להו [כך אומרים אנו להם, לעדים]: מי יימר כדקאמריתו [מי אומר שזה כפי שאמרתם]? שמא טועים אתם?!

אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא: וְהָא חָסְמִינַן לְהוּ! וְלִיחַסְמוּ, מִי לָא תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַסִּיעִין אֶת הָעֵדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי שֶׁתִּיטָּרֵף דַּעְתָּן וְיַחְזְרוּ בָּהֶן.

אמר ליה [לו] עולא: והא חסמינן להו [והרי גורמים אנו לחסום אותם, את דבריהם] על ידי שאנו אומרים שאנו חושדים אותם בשקר או טעות. השיב לו: אין חוששים לכך, וליחסמו [ושיחסמו], מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אליעזר אומר: מסיעין את העדים בדיני נפשות ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן ויתבלבלו ויחזרו בהן.

מִי דָּמִי? הָתָם מִמֵּילָא קָא מִידְחוּ, הָכָא קָא דָּחֵינָן לְהוּ בְּיָדַיִם!

ודוחים: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם] ששנינו שמסיעים אותם הרי ממילא קא מידחו [מעצמם הם נדחים] שלבסוף הם עצמם מודים, ואילו הכא [כאן] קא דחינן להו [דוחים אנו אותם] בידים, ודבר זה אין עושים.

אֶלָּא אֲמַר עוּלָּא: הָכִי אָמְרִינַן: יֵשׁ לְךָ עֵדִים לַהֲזִימָם? אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: וְכִי פּוֹתְחִין בִּזְכוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהִיא חוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה?

אלא אמר עולא: הכי אמרינן [כך אומרים אנו לו לנאשם]: האם יש לך עדים להזימם לעדים שהעידו כנגדך? אמר ליה [לו] רבה: וכי פותחין בזכותו של זה (הנאשם) שהיא חובתו של זה (העד)? שהרי על ידי כך גורמים אנו חובה לעדים, שאם יביא עדים ויזימום — ייהרגו העדים!

וּמִי הָוְיָא חוֹבָתוֹ? וְהָתְנַן: אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין!

ותוהים: ומי הויא [והאם היא] חובתו של העד בכך? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין לחובה, אבל הוזמו קודם לכן — אינם נהרגים!

הָכִי אָמִינָא: אִילּוּ שָׁתֵיק הַאי עַד דְּמִיגְמַר דִּינֵיהּ וּמַיְיתִי עֵדִים וּמֵזִים לְהוּ, הָוְיָא לֵיהּ חוֹבָתוֹ שֶׁל זֶה! אֶלָּא אֲמַר רַבָּה: אָמְרִינַן לֵיהּ: ״יֵשׁ לְךָ עֵדִים לְהַכְחִישָׁן״?

ומשיבים: הכי אמינא [כך אומר אני]: אילו שתיק האי [אם ישתוק זה, הנאשם] עד דמיגמר דיניה ומייתי [שייגמר דינו ואז יביא] עדים ומזים להו [ויזים אותם] ויחוייבו העדים שכנגדו מיתה, ואם כן הויא ליה [תהיה זו] ההצעה שהציע בית הדין חובתו של זה (העד)! אלא אמר רבה, אמרינן ליה [אומרים אנו לו לנאשם]: יש לך עדים להכחישן? שעל ידי הכחשה אין מחייב את המעידים בראשונה בעונש.

רַב כָּהֲנָא אֲמַר: מִדִּבְרֵיכֶם נִזְדַּכָּה פְּלוֹנִי. אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אָמְרִינַן לֵיהּ: ״אִי לָא קְטַלְתְּ, לָא תִּדְחַל״. רַב אַשִׁי אֲמַר: כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו.

רב כהנא אמר, אומרים לעדים: מדבריכם נזדכה פלוני, כלומר, בדבריכם אפשר למצוא צד זכות לנאשם, ואז מתחילים לדון בדבר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם], אמרינן ליה [אומרים אנו לו לנאשם]: אם לא קטלת [הרגת] לא תדחל [תירא]. רב אשי אמר, כך אומרים: כל מי שיודע לו זכות, יבא וילמד עליו.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבַּיֵי וְרָבָא: ״רַבִּי אוֹמֵר: ׳אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אוֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית׳ וגו׳.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתם] של אביי ורבא. רבי אומר, אומרים לסוטה: "אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה" (במדבר ה, יט),