קְלַתֵּיהּ!

קלתיה [היתה שורפת אותו]!

כֵּיוָן דְּאִיתַּחְזַק בְּבֵי דִינָא, ״אִיבַּעֲיָא קְלַתֵּיהּ״ לָא אָמְרִינַן.

השיב לו רב נחמן: כיון דאיתחזק בבי דינא [שהשטר הוחזק בבית הדין], ויש עליו אישור, איבעיא קלתיה לא אמרינן [שאם היתה רוצה היתה שורפת אותו אין אנו אומרים], ששטר זה היה עליו כבר קיום של בית דין, ואין מבטלים תוקפו של שטר מאושר מפני טענה בלי ראיות.

אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: סִימְפוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו. אֵין עָלָיו עֵדִים, וְיָצָא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ; אוֹ שֶׁיָּצָא אַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת – כָּשֵׁר. אַלְמָא: שָׁלִישׁ מְהֵימַן!

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו: סימפון (שובר, קבלה) שיש עליו עדים — יתקיים בחותמיו, שיעידו העדים שזו חתימת ידם והרי הוא אישור לסימפון. אין עליו עדים והשובר יצא מתחת ידי שליש שנתנו לו שישמור את השטר, או שיצא אחר חיתום שטרות, שנמצא השובר כתוב לאחר טופס השטר ולאחר חתימת העדים — הרי זה כשר. אלמא [מכאן] ששליש מהימן [נאמן], ויכול להעיד עליו מכח זה אף שאין עדים.

תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן, תְּיוּבְתָּא.

והוא איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על רב נחמן, ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם מֵבִיא רְאָיָה וְסוֹתֵר, עַד שֶׁיִּסְתַּתֵּם טַעֲנוֹתָיו, וְיֹאמַר: קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָעִידוּנִי.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: לעולם מביא אדם ראיה לטענתו בדין ואף סותר את הפסק הקודם עד שיסתתם טענותיו ולא יהיו לו טענות. ויאמר: "קרבו פלוני ופלוני והעדוני".

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ ״יִסְתַּתֵּם טַעֲנוֹתָיו״ – אֲתָאן לְרַבָּנַן; וַהֲדַר אָמְרַתְּ: ״קִרְבוּ אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וַהֲעִידוּנִי״ – אֲתָאן לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!

ושואלים: הא גופא קשיא [הלכה זו עצמה קשה]: אמרת "עד שיסתתם טענותיו" — אתאן לרבנן [באת, פסקת כשיטת חכמים], והדר [ואחר כך] אמרת: " קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני" — אתאן [הרי הגענו] לשיטת רבן שמעון בן גמליאל שרק בזה מודה הוא שאין ליחס חשיבות לעדים אלה.

וְכִי תֵּימָא כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וּפֵרוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: מַאי ״עַד שֶׁיִּסְתַּתֵּם טַעֲנוֹתָיו״? עַד שֶׁיֹּאמַר: ״קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וַהֲעִידוּנִי״. וְהָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵינוּ, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ – חוּץ מֵעָרֵב, וְצַיְדָן, וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה!

וכי תימא [ואם תאמר] שכל ההלכה כולה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ופרושי קא מפרש [ויש לראות כאילו הוא מפרש את דבריו] באופן זה: מאי [מה פירוש] "עד שיסתתם טענותיו" — עד שיאמר "קרבו פלוני ופלוני והעידוני", והא [והרי] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הרי שלענין ראיה אחרונה אין הלכה כמותו אלא כחכמים!

אֶלָּא, כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם מֵבִיא רְאָיָה וְסוֹתֵר, עַד שֶׁיִּסְתַּתֵּם טַעֲנוֹתָיו, וְיֹאמְרוּ לוֹ: ״הָבֵא עֵדִים״, וְאוֹמֵר: ״אֵין לִי עֵדִים״! ״הָבֵא רְאָיָה״, וְאוֹמֵר: ״אֵין לִי רְאָיָה״. אֲבָל, בָּאוּ עֵדִים מִמְּדִינַת הַיָּם, אוֹ שֶׁהָיְתָה דִּיסַקַּיָא שֶׁל אָבִיו מוּפְקֶדֶת בְּיַד אַחֵר – הֲרֵי זֶה מֵבִיא רְאָיָה וְסוֹתֵר.

אלא ודאי יש כאן שיבוש, וכי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתתם טענותיו, ויאמרו לו: הבא עדים! ואומר: אין לי עדים. הבא ראיה! ואומר: אין לי ראיה, כדברי חכמים במשנתנו. אבל אם באו עדים ממדינת הים, או שהיתה דיסקיא (צרור השטרות) של אביו מופקדת ביד אחר, שבמקרים אלה לא ידע שיש לו ראיה — הרי זה מביא ראיה מתוך אלה וסותר ואין לחשוש לרמאות.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַתּוֹקֵף אֶת חֲבֵירוֹ בַּדִּין, אֶחָד אוֹמֵר: ״נָדוּן כָּאן״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״נֵלֵךְ לִמְקוֹם הַוַּועַד״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ וְיֵלֵךְ לִמְקוֹם הַוַּועַד.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: התוקף, כלומר, מחזיק בתוקף, תובע את חבירו בדין, ואחד מן המתדיינים אומר: נדון כאן במקומנו, ואחד אומר: נלך למקום הוועד שהוא מקום מושב הסנהדרין או מקום מושב בית הדין הגדול — כופין אותו וילך למקום הוועד, ששם בית דין מעולה יותר.

אָמַר לְפָנָיו רַבִּי אֶלְעָזָר: רַבִּי, מִי שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, יוֹצִיא מָנֶה עַל מָנֶה?! אֶלָּא, כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ.

אמר לפניו ר' אלעזר: רבי, אם כן, מי שנושה בחבירו מנה והלווה גר בעיר אחרת, וכי יוציא מנה הוצאות נסיעה ושהייה באותה עיר על מנה שהוא צריך לגבות? אלא כופין אותו ודן בעירו.

אִיתְּמַר נַמִי: אָמַר רַב סָפְרָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעַצְּמוּ בַּדִּין, אֶחָד אוֹמֵר: ״נָדוּן כָּאן״ וְאֶחָד אוֹמֵר: ״נֵלֵךְ לִמְקוֹם הַוַּועַד״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ. וְאִם הוּצְרַךְ דָּבָר לִשְׁאוֹל כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין.

איתמר נמי [נאמר גם כן מעין זה] אמר רב ספרא אמר ר' יוחנן: שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד — כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לדיינים לשאול מבית דין הגדול כותבין לוועד ושולחין.

וְאִם אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לִי מֵאֵיזֶה טַעַם דַּנְתּוּנִי – כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

ואם אמר אחד הצדדים: אני איני סומך על בית דין זה, ולכן כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שאין אני סומך על החלטתכם בלא נימוק וראיה — כותבין ונותנין לו.

וְהַיְּבָמָה הוֹלֶכֶת אַחַר הַיָּבָם לְהַתִּירָהּ.

ועוד שנינו לענין קביעת מקום הדין: והיבמה הולכת אחר היבם להתירה, ואין כופים את היבם שילך הוא אליה.

עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי אַמִי: אֲפִילּוּ מִטִּבֶּרְיָא לְצִפּוֹרִי.

ושואלים: עד כמה תלך? ומשיבים, אמר ר' אמי: אפילו מטבריא לצפורי, גם אם בית הדין בטבריא חשוב מזה של ציפורי.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַאי קְרָא ״וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ״ – וְלֹא זִקְנֵי ״עִירָהּ״.

אמר רב כהנא: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך? — "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה" (דברים כה, ח), זקני עירו ולא זקני עירה, משמע שבו תלוי הדבר ולא בה.

אָמַר אַמֵימָר, הִילְכְתָא: כּוֹפִין אוֹתוֹ וְיֵלֵךְ לִמְקוֹם הַוַּועַד. אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימָר: וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ?! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָאָמַר לֵיהּ לֹוֶה לַמַּלְוֶה; אֲבָל מַלְוֶה – ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״.

אמר אמימר: הילכתא [הלכה היא]: אם לא הסכימו המתדיינים ביחס למקום הדין, כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא [והרי] אמר ר' אלעזר: כופין אותו ודן בעירו! והשיב: הני מילי [דברים אלה] שדן בעירו הם דווקא היכא דקאמר ליה [במקום שאומר לו] הלוה למלוה: הבה נלך למקום אחר, שאז יכול המלוה לכפות את הלווה להתדיין במקומו, אבל אם אמר המלוה ללכת למקומו שומעים לו, כאמור "ועבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז).

שְׁלַחוּ לֵיהּ לְמָר עוּקְבָא: לִדְזִיו לֵיהּ כְּבַר בִּתְיָה, שְׁלָם! עוּקְבָן הַבַּבְלִי קְבַל קֳדָמָנָא: יִרְמְיָה, אָחִי, הֶעֱבִיר עָלַי אֶת הַדֶּרֶךְ. וְאִמְרוּ לוֹ; הַשִּׂיאוּהוּ וְיִרְאֶה פָּנֵינוּ בְּטִבֶּרְיָא.

ובענין זה שלחו ליה [לו] מכתב למר עוקבא ראש הגולה שבבבל. וכך היה כתוב בו: "לדזיו ליה כבר בתיה, שלם [לזה שאור לו כמשה המכונה בנה של בתיה, שלום]! עוקבן הבבלי קבל קדמנא [לפנינו] ירמיה אחי העביר עלי את הדרך, עשה לי עול גדול, ואמרו לו, השיאוהו תגרמו לו ויראה פנינו בטבריא ושם נדון בעניינו

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא! אָמְרַתְּ ״אִמְרוּ לוֹ״ – אַלְמָא דָּיְינוּהּ אַתּוּן; ״הַשִּׂיאוּהוּ וְיִרְאֶה פָּנֵינוּ בְּטִבֶּרְיָא״ – אַלְמָא שְׁדַרוּהוּ הָכָא!

". ותוהים: הא גופא קשיא [זה גופו המכתב קשה להבינו]: אמרת "אמרו לו", אלמא [מכאן] שהכוונה היא: דיינוה אתון [דונו אותו אתם] בבבל. ונאמר אחר כך "השיאוהו ויראה פנינו בטבריא", אלמא [מכאן] שהכוונה היתה: שדרוהו הכא [שלחו אותו לכאן]!

אֶלָּא, הָכִי קָאָמְרִי: ״אִמְרוּ לֵיהּ״ – דָּיְינוּ אַתּוּן. אִי צָיֵית, צָיֵית; וְאִי לָא – ״הַשִּׂיאוּהוּ וְיִרְאֶה פָּנֵינוּ בְּטִבֶּרְיָא״.

אלא הכי קאמרי [כך אמרנו]: אמרו ליה [לו] דיינו אתון [ודונו בו אתם], אי ציית [אם ישמע] לבית דין — ציית [ישמע], ואי [ואם] לא — השיאוהו ויראה פנינו בטבריא.

רַב אַשִׁי אֲמַר: דִּינֵי קְנָסוֹת הֲוָה, וּבְבָבֶל לָא דָּיְינוּ דִּינֵי קְנָסוֹת. וְהָא דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ הָכִי, כְּדֵי לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְמָר עוּקְבָא. הדרן עלך זה בורר

רב אשי אמר: לא כך יש להבין אלא דין זה בדיני קנסות הוה [היה], ובבבל לא דיינו [אין דנים] דיני קנסות שאין בה חכמים סמוכים, והם מצויים רק בארץ ישראל, ולכן צריכים לשלוח את הדין לארץ. והא [וזה] ששלחו ליה הכי [לו כך] בלשון עצה ובקשה הרי זה כדי לחלוק כבוד למר עוקבא