שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּלֵּם בְּרֹאשׁ הוּא, תְּנָא נַמִי חֲצִי נֶזֶק, דְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּלֵּם בְּרֹאשׁ הוּא. וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא חֲצִי נֶזֶק, תְּנָא נַמִי נֶזֶק.

שאינו משתלם בראש הוא, כלומר, שמשלם שלא בדיוק כפי שהזיק אלא יתר על כן, תנא נמי [שנה גם כן] דין חצי נזק שאף הוא ממון שאינו משתלם בראש הוא שמשלם פחות ממה שהזיק, ואיידי דקא בעי למיתנא [ומתוך שרצה לשנות] חצי נזק, תנא נמי [שנה גם כן] נזק שלם.

שְׁלֹשָׁה, מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״׳וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים׳ – הֲרֵי כָּאן אֶחָד. ׳עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם׳ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. ׳אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים׳ – הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

ושואלים: לגופה של ההלכה שיש צורך בשלשה דיינים, מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר: "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז): "אלהים" — דיין הוא, הרי כאן דיין אחד, ונאמר עוד: "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמות כב, ח) — הרי כאן שנים, "אשר ירשיען אלהים" (שמות כב, ח) — הרי כאן שלשה, זוהי שיטת לימוד אחת ומדברי ר' יאשיה היא.

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: רִאשׁוֹן תְּחִילָּה נֶאֱמַר, וְאֵין דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת. אֶלָּא: ׳עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם׳ – הֲרֵי כָּאן אֶחָד. ׳אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים׳ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד. הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה״.

ר' יונתן אומר: לא כך לומדים, כי "אלהים" ראשון — תחילה נאמר לגופו, שנדע שיש בכלל צורך בדיין, ואין דורשין לצורך המספר את התחילות (תוספות), אלא כך נאמר: "עד האלהים יבא דבר שניהם" — הרי כאן דיין אחד, "אשר ירשיען אלהים" — הרי כאן שנים, וכיון שאין עושים בית דין שקול (במספר זוגי) מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.

נֵימָא בְּדוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת, וּמָר סָבַר אֵין דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין דּוֹרְשִׁין תְּחִילּוֹת. אָמַר לָךְ רַבִּי יֹאשִׁיָּה: אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הַשּׁוֹפֵט״, מַאי ״אֶל הָאֱלֹהִים״? שְׁמַע מִינָּהּ לְמִנְיָינָא.

ושואלים: נימא [האם לומר] כי בשאלה אם דורשין תחילות קמיפלגי [נחלקו] ר' יאשיה ור' יונתן? דמר [שחכם זה, ר' יאשיה] סבר: דורשין תחילות ומחשיבים כמניין גם מלה שנזכרה ראשונה, ומר [וחכם זה, ר' יונתן] סבר: אין דורשין תחילות! ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] אין דורשין תחילות למניין, אלא כאן יש מקרה מיוחד. כי אמר [יכול היה לומר] לך ר' יאשיה: אם כן שאין לימוד נוסף בא מן המלה, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "ונקרב בעל הבית אל השופט", מאי [מה] משמע הביטוי המיוחד "אל האלהים" — שמע מינה למניינא [למד מכאן כי לצורך מנין] נאמר, שאף מלה זו נמנית.

וְרַבִּי יוֹנָתָן? לִישָּׁנָא דְּעָלְמָא נָקַט, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: מַאן דְּאִית לֵיהּ דִּינָא, לִיקְרַב לְגַבֵּי דַּיָּינָא.

ושואלים: ור' יונתן, מה אומר כנגד נימוק זה? ומשיבים: לדעתו לישנא דעלמא נקט [לשון העולם, הבריות, אחז] הפסוק, כדאמרי אינשי [כמו שאומרים הבריות]: מאן דאית ליה דינא [מי שיש לו דין] — ליקרב לגבי דיינא [שילך אצל הדיין], ואין ללמוד מכאן הלכה מיוחדת.

וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה לֵית לֵיהּ בֵּית דִּין נוֹטֶה? וְהָתַנְיָא: ״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת׳. הַתּוֹרָה אָמְרָה: עֲשֵׂה לְךָ בֵּית דִּין נוֹטֶה״.

ושואלים: וכי ר' יאשיה לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את העקרון שיהיה בית דין נוטה, כלומר, בית דין שאיננו שקול? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר "לנטת אחרי רבים להטת" (שמות כג, ב) — מכאן נבין כי התורה אמרה: עשה לך בית דין נוטה שתוכל תמיד להטות אחרי רבים!

סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: שִׁבְעִים. דִּתְנַן: ״סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעִים״.

ודוחים: אין זו דעת הכל, כי סבר לה ר' יאשיה כשיטת ר' יהודה, שאמר: בית דין הגדול של שבעים דיינים היה, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, ר' יהודה אומר: של שבעים, משמע שלדעת ר' יהודה אין חובה לעשות בית דין נוטה.

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה דִּכְתִיבִי קְרָאֵי. בִּשְׁאָר בֵּי דִּינָא מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?

ומקשים: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' יהודה שאומר הלכה זו בענין סנהדרי גדולה, דכתיבי קראי [שנאמרו כתובים] מיוחדים ומהם הוא למד דבר זה, והרי זו כגזירת הכתוב שיהיו בה רק שבעים, אולם בשאר בי דינא [בתי דין] מי [האם] שמעת ליה [אותו] שיש בית דין שקול?

וְכִי תֵּימָא לָא שְׁנָא, וְהָתְנַן: ״סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה בִּשְׁלֹשָׁה. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה״.

וכי תימא [ואם תאמר]: לא שנא [אינו שונה] ואין ר' יהודה מחלק בדבר, והתנן [והרי שנינו במשנה]: סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: בחמשה.

וְאָמְרִינַן: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? ״וְסָמְכוּ״ – שְׁנַיִם. ״זִקְנֵי״ – שְׁנַיִם. וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד. הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה!

ואמרינן [ואמרנו] בביאור הענין הזה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — שנאמר בכתוב "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני ה' " (ויקרא ד, טו), ודרשו: "וסמכו" הוא לשון רבים — הרי כאן לפחות שנים, "זקני" אף הוא שנים — הרי ארבעה, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד — הרי כאן חמשה. הרי שר' יהודה עצמו משתמש בכלל שאין בית דין שקול!

דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה עֲדִיפָא מִדְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה בְּסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה הוּא דְּלֵית לֵיהּ. הָא בִּשְׁאָר בֵּי דִּינָא אִית לֵיהּ, וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה בִּשְׁאָר בֵּי דִּינָא נַמִי לֵית לֵיהּ. וְאֶלָּא הַאי ״לִנְטֹת״ – מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מוֹקִים לָהּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת.

ודוחים: אמנם ר' יהודה סבור שאין בית דין שקול, אלא שיטתו של ר' יאשיה עדיפא [עדיפה, קיצונית] משיטתו של ר' יהודה. שאילו ר' יהודה בסנהדרי גדולה הוא דלית ליה [שאין לו], שאינו מחייב שיהא בית דין נוטה, הא [הרי] בשאר בי דינא אית ליה [בתי דינים יש לו] עקרון זה. ור' יאשיה בשאר בי דינא נמי לית ליה [גם כן אין לו, אינו מקבל] עקרון זה. שואלים: ואלא האי [מקרא זה] "לנטת" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו] וכיצד הוא מפרשו? ומשיבים: ר' יאשיה מוקים לה [מעמיד אותה], מסביר את הכתוב הזה, בדיני נפשות, שבהם יש צורך בבית דין נוטה,

אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת לֹא? אֶלָּא הָא דִּתְנַן: ״שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּיב – זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּיב, וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי – חַיָּיב״ – נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה!

אבל בדיני ממונות — לא. ושואלים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: אם נחלקו הדיינים, שנים אומרים "זכאי" ואחד אומר "חייב" — הרי הוא זכאי, שנים אומרים "חייב" ואחד אומר "זכאי" — חייב. נימא [האם נאמר] שמשנה זו שלא כדעת ר' יאשיה, שלכאורה ר' יאשיה אינו מקבל הכרעת הרוב בדיני ממונות, ויהא צורך בהסכמה פה אחד של כל הדיינים!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה, מַיְיתֵי לָהּ בְּקַל וָחוֹמֶר מִדִּינֵי נְפָשׁוֹת. וּמַה דִּינֵי נְפָשׁוֹת דַּחֲמִירִי אָמַר רַחֲמָנָא: זִיל בָּתַר רוּבָּא, דִּינֵי מָמוֹנוֹת לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שדבר זה הוא כשיטת ר' יאשיה אלא מייתי לה [מביא הוא אותה, לומד הוא] את הדין הזה שיש לקבל דעת הרוב בקל וחומר מדיני נפשות: ומה דיני נפשות דחמירי [שהם חמורים], אמר רחמנא [אמרה התורה]: זיל בתר רובא [לך אחר הרוב] ואינך צריך הסכמת כל הדיינים כולם, דיני ממונות שהם קלים יותר, לא כל שכן שהכרעת הרוב מספקת?!

תָּנוּ רַבָּנַן: ״דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה, כְּדֵי שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין בִּשְׁלֹשָׁה״. אַטּוּ בִּתְלָתָא, מִי לָא גָּמַר דִּינָא בִּתְרֵי? הָכִי קָאָמַר: מִפְּנֵי שֶׁגְּמַר דִּין בִּשְׁלֹשָׁה. אַלְמָא קָסָבַר: תְּלָתָא כִּי כְּתִיבִי בִּגְמַר דִּינָא כְּתִיבִי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: דיני ממונות נידונים בשלשה דיינים, רבי אומר: בחמשה דיינים, כדי שיגמר הדין בשלשה. ושואלים: אטו בתלתא מי [וכי בשלושה האם] לא גמר דינא בתרי [בשנים] שהם רוב? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: מפני שגמר דין בשלשה, כלומר, לדעת רבי, דרוש שמספר רוב הדיינים שיגמרו ויחליטו לצד מסויים יהא ראוי להיות בית דין בפני עצמו. אלמא קסבר [מכאן שסבר] רבי: תלתא כי כתיבי [שלושה דיינים אלה כאשר כתובים במקרא] — בגמר דינא כתיבי [בענין גמר הדין הם כתובים], כלומר, שבשעת ההכרעה צריכה להיות הכרעה על פי שלושה דיינים, ורוב כזה קיים רק כשיש חמישה דיינים המתחילים בדיון.

מְגַדֵּף בָּהּ רַבִּי אַבָּהוּ: אֶלָּא מֵעַתָּה תְּהֵא סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה צְרִיכָה מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד. וּתְהֵא סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה צְרִיכָה אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה כְּדֵי שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין בִּשְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים!

מגדף בה [מקשה על כך] בלשון קשה ר' אבהו: אלא מעתה, אם זו היא הסברה שבדבר, אם כן, תהא סנהדרי גדולה צריכה מאה וארבעים ואחד חברים, כדי שיגמר בה הדין בשבעים ואחד! וכן תהא סנהדרי קטנה צריכה ארבעים וחמשה איש כדי שיגמר הדין בשלשה ועשרים, והרי הדבר בניגוד לכתובים!

אֶלָּא: ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, מִשְּׁעַת אֲסִיפָה שִׁבְעִים. ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה…וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״ – נַמִי, מִשְּׁעַת שְׁפִיטַת הָעֵדָה. הָכִי נַמִי: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים״ – מִשְּׁעַת קְרִיבָה שְׁלֹשָׁה.

אלא "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טז) אמר רחמנא [אמרה התורה] ודיו בכך, ונלמד: משעת אסיפה צריכים להיות שבעים. וכן "ושפטו העדה" "והצילו העדה" הנאמר בבית דין הדן בדיני נפשות, נמי [גם כן] משעת שפיטת העדה צריכים להיות עשרים ושלושה, ולא בשעת גמר דין, הכי נמי [כך גם כן] בבית דין הדן דיני ממונות, "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז), משמעו — משעת קריבה לדון צריכים שלשה ולא בגמר דין.

אֶלָּא, הַיְינוּ טַעֲמָא דְּרַבִּי: ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים״ – תְּרֵי. נֶאֱמַר ״אֱלֹהִים״ לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר ״אֱלֹהִים״ לְמַעְלָה. מַה לְּמַטָּה שְׁנַיִם, אַף לְמַעְלָה שְׁנַיִם. וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד. הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה.

אלא יש לדחות את ההסבר הקודם, ולומר: היינו טעמא [זהו הטעם] של רבי: נאמר באותה פרשה "אשר ירשיען אלהים" (שמות כב, ז ח) בלשון רבים — הרי תרי [שנים], נאמר "אלהים" למטה ונאמר "אלהים" למעלה (שמות כב, ז ח), מה למטה הכוונה היא לשנים, אף למעלה הכוונה היא לשנים — הרי ארבעה דיינים, ואין בית דין שקול — מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה.