קַתָּא דְּבוֹרְטִיָּא.

קתא דבורטיא [קת של רומח].

אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתֵּיךְ – כְּרַבִּי מֵאִיר? רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי; וְרַבִּי יוֹסֵי – הָאָמַר: הוּזַם בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, כָּשֵׁר לְדִינֵי נְפָשׁוֹת?!

אמר ליה [לו] רב אבא בר יעקב לבר חמא: מאי דעתיך [מה דעתך] בהבאת עדים אלה, שאתה סבור כשיטת ר' מאיר שמי שהוכח שהוא רשע בדיני ממונות פסול הוא גם בדיני נפשות, ואולם הלא כשנחלקו ר' מאיר ור' יוסי — הלכה כר' יוסי, ור' יוסי האמר [הרי אמר] שאם הוזם העד ונמצא ששיקר בדיני ממונות — כשר לדיני נפשות.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפִּי: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא סְתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי מֵאִיר. הָכָא, סְתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי מֵאִיר.

אמר ליה [לו] באותו מעמד רב פפי: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים היכן] שלא סתם לן [לנו] התנא ולא שנה כשיטת ר' מאיר, הכא [כאן] סתם לן [לנו] התנא כשיטת ר' מאיר ולכן הלכה כמותו.

מִמַּאי? אִילֵימָא מֵהָא דִּתְנַן: ״כָּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת״. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי יוֹסֵי הִיא, הָא אִיכָּא עֵד זוֹמֵם דְּמָמוֹן, דְּכָשֵׁר לְדִינֵי נְפָשׁוֹת וּפָסוּל לְדִינֵי מָמוֹנוֹת. אֶלָּא, לָאו רַבִּי מֵאִיר הִיא?

ושואלים: ממאי [ממה], מהו המקור לקביעה זו? אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו במשנה]: כל הראוי לדון דיני נפשות — ראוי לדון דיני ממונות. ונברר: מני [כשיטת מי היא] משנה זו? אילימא [אם תאמר] שכשיטת ר' יוסי היא, הא איכא [הרי יש] דבר שאינו מתיישב, זה שעד זומם בענין ממון כשר לדיני נפשות לדעת ר' יוסי, ופסול לדיני ממונות! אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' מאיר היא, הרי סתם משנה כר' מאיר.

מִמַּאי? דִּילְמָא בִּפְסוּלֵי יוֹחָסִין קָאֵי.

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה דבר זה? דילמא [שמא] בפסולי יוחסין קאי [הוא עומד, דן] ולא בפסולים מחמת רשע אלא פסולים מחמת פגם ביחוסם.

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: ״יֵשׁ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת״. אַמַּאי אֵינוֹ רָאוּי? דְּאִיתַּזַּם בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת?! וְהָא דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל הוּא! אֶלָּא, בִּפְסוּל יוֹחָסִין קָאֵי. הָכָא נַמִי בִּפְסוּל יוֹחָסִין קָאֵי.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שבכך מדובר, אם כן סיפא דקתני [סופה של אותה משנה ששנינו בה] שיש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות, אמאי [מדוע] אינו ראוי? אם תאמר שמדובר באדם דאיתזם [שהוזם] בדיני נפשות, ואולם כיצד תאמר שהוא ראוי לדון דיני ממונות?! והא [והרי] דברי הכל פסול הוא. אלא ודאי בפסול יוחסין קאי [עומד, דן], הכא נמי [כאן גם כן] בהתחלה בפסול יוחסין קאי [עומד ודן] ולא בפסול אחר.

אֶלָּא, הָכָא קָא סְתַם לָן תַּנָּא, דִּתְנַן: ״אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִים: הַמְשַׂחֵק בְּקוּבִּיָּא, וּמַלְוֵי בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית וְהָעֲבָדִים. זֶה הַכְּלָל: כָּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְּשֵׁירָה לָהּ, אַף הֵן אֵין כְּשֵׁירִין לָהּ״.

אלא עלינו למצוא מקור אחר: הכא [כאן] קא סתם לן [הריהו סותם לנו] התנא כשיטת ר' מאיר. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: אלו הן הפסולים — המשחק בקוביא, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית שעוברים עבירות בדיני ממונות, והעבדים הכנענים. זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה, שרשאית להעיד רק על מותו של אדם וכיוצא בזה, אף הן אין כשרים לה שאין מקבלים עדותם בתורת עדים כלל.

מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי יוֹסֵי – וְהָאִיכָּא עֵדוּת בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ וְהֵן כְּשֵׁרִין לָהּ?! אֶלָּא, לָאו רַבִּי מֵאִיר הִיא?!

ונברר מני [כשיטת מי היא] משנה זו? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' יוסי — והאיכא [והרי יש] דין עדות בדיני נפשות, שאין האשה כשרה לה והן המורשעים משום עבירות שבממון כשרין לה. אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' מאיר היא, משמע שסתם משנה כר' מאיר והלכה כמותו.

קָם בַּר חָמָא נַשְׁקֵיהּ אַכַּרְעֵיהּ, וְקַבְּלֵיהּ לְכַרְגֵּיהּ דְּכוּלֵּי שְׁנֵיהּ.

בהתאם למסקנה זו נמצא שאחד העדים שהעידו על בר חמא שהרג נפש פסול לעדות, ויצא בר חמא זכאי מבית הדין, קם [עמד] בר חמא הנאשם נשקיה אכרעיה [נשק את רב פפי על רגליו], וקבליה לכרגיה דכולי שניה [וקיבל על עצמו לשלם עבורו את המס בכל שנותיו].

מתני׳ וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין: אָחִיו, וַאֲחִי אָבִיו, וַאֲחִי אִמּוֹ, וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו, וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וּבַעַל אִמּוֹ, וְחָמִיו, וְגִיסוֹ – הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן. וְחוֹרְגוֹ, לְבַדּוֹ.

ואלו הן הקרובין הפסולים לעדות ולדון: אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו, וחמיו, וגיסו (בעל אחות אשתו). הן עצמם ואף בניהן וחתניהן נחשבים כקרובים. וכן חורגו (בנו החורג, בן אשתו) לבדו, אבל לא בנו וחתניו.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה: דּוֹדוֹ, וּבֶן דּוֹדוֹ, וְכָל הָרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ. וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

אמר ר' יוסי הלכה זו ששנינו היא משנת ר' עקיבא, אבל משנה ראשונה וקדומה לא כך שנתה, אלא: דודו, ובן דודו, וכל הראוי ליורשו. שבמשנה ראשונה נפסלו רק קרובי האב שהם הראוים לרשת אותו, למעט את קרוביו מצד אמו שאינם יורשים אותו ואף אינם פסולים להעידו ולדונו. ועוד אמרו שהקרוב שאמרו שהוא פסול להעידו ולדונו הוא דווקא כל הקרוב לו באותה שעה שבה דנים.

הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵתָה בִּתּוֹ וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה – הֲרֵי זֶה קָרוֹב.

ואולם אם היה פעם קרוב משפחה ונתרחק, וכגון שנשא אותו אדם את אחותו ומתה או שנתגרשה — הרי זה כשר. ר' יהודה אומר: אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה, הרי זה נחשב קרוב עדיין משום הבנים שעל ידם יש קשר קירבה.

הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא. אוֹהֵב – זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ, שׂוֹנֵא – כָּל שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה. אָמְרוּ לוֹ: לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ.

ועוד פסולים להעיד: האוהב והשונא. אוהב — זה שושבינו שהוא הידיד הקרוב הדואג לכל צרכי חתונתו. שונא הוא כל אדם שלא דבר עמו שלשה ימים מתוך איבה. אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך להעיד עדות שקר מפני אהבה ושנאה.

גמ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם לְלַמֵּד שֶׁלֹּא יוּמְתוּ אָבוֹת בַּעֲוֹן בָּנִים וּבָנִים בַּעֲוֹן אָבוֹת, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ״!

שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלו] שקרובים פסולים לעדות? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז) מה תלמוד לומר "לא יומתו אבות על בנים"? אם ללמד שלא יומתו אבות בעו‍ן בנים שחטאו ובנים לא יומתו בעו‍ן אבות — הרי כבר נאמר "איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז), ואין צורך בפירוט יתר.

אֶלָּא, ״לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים״ – בְּעֵדוּת בָּנִים; ״וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת״ – בְּעֵדוּת אָבוֹת.

אלא יש להבין שהכוונה היא "לא יומתו אבות על בנים" — בעדות בנים, "ובנים לא יומתו על אבות" — בעדות אבות.

וּבָנִים בַּעֲוֹן אָבוֹת לֹא? וְהָכְתִיב: ״פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים״?

כיון שהוזכר מקרא זה שואלים לגופו: והאם בנים בעו‍ן אבות לא מתים? והכתיב [והרי נאמר] "פקד עו‍ן אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים

הָתָם, כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן,

"(שמות לד, ז)! ומשיבים: התם [שם] מדובר כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהן בידיהן, אבל אם אין הם נוהגים כאבותיהם — אין פוקדים עליהם עוונות אבותיהם.

כִּדְתַנְיָא: ״וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקוּ״ – כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם. אַתָּה אוֹמֵר כְּשֶׁאוֹחֲזִין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאֵין אוֹחֲזִין? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ״. הֲרֵי כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "ואף בעו‍נת אבתם אתם ימקו" (ויקרא כו, לט) כוונת הדברים: כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אתה אומר שמדובר כאן כשאוחזין עוונות אבות, או אינו אלא גם כשאין אוחזין? — כשהוא אומר "איש בחטאו יומתו" הרי זו הוכחה שאין אדם מת שלא בעוונו, והרי אם כן שודאי שיש לפרש שהכוונה היא כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן.

וְלֹא? וְהָכְתִיב: ״וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו״ – אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו, מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּן עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה!

ועוד מקשים: ולא? וכי אין מענישים בנים בעוון אבותם? והכתיב [והרי נאמר]: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז), ונתפרש: איש בעו‍ן אחיו, מלמד כתוב זה שכולן ערבים זה בזה, הרי שאף אלה שאינם קרובים נענשים זה בעוון זה!

הָתָם שֶׁהָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ.

ומשיבים: התם [שם] מדובר באנשים הנענשים לא משום קירבת המשפחה אלא שהיה בידם כח למחות על עבירות שנעשו ולא מיחו, ועל כן הם נענשים — על שלא מיחו בקרובים והניחו להם לחטוא.