אָמְרוּ לֵיהּ: מַשִׁירְיָיתֵךְ הֵיכָא? אֲמַר: הֲדַרוּ בִּי. אָמְרוּ לֵיהּ: אִם כֵּן, אַחוּכֵי קָא מְחַיַּיכְתְּ בָּן! נְקָבוּהוּ בַּעֲקֵבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם וְהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִין.

אמרו ליה [לו] האשורים: משירייתך היכא [מחנך היכן הוא]? אמר: הדרו [חזרו] בי ולא קיימו מה שהבטיחוני. אמרו ליה [לו]: אם כן אחוכי קא מחייכת בן [לצחק אתה מצחק בנו] שהולכת אותנו שולל בטענה שמאחריך עומד מחנה גדול של תומכים?! נקבוהו בעקביו ותלאוהו בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנין.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁבְנָא בַּעַל הֲנָאָה הָיָה, כְּתִיב הָכָא: ״לֶךְ, בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת״.

אמר ר' אלעזר: שבנא בעל הנאה היה, כלומר, נואף היה. ומהיכן אתה למד זאת? — כתיב הכא [נאמר כאן] "לך בא אל הסכן הזה אל שבנא אשר על הבית" (ישעיה כב, טו), וכתיב התם [ונאמר שם] באבישג השונמית: "ותהי לו סכנת ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך" (מלכים א' א, ב), שמפני כן קראו הנביא "סוכן" לרמז שהיה מחמם עצמו בעבירה.

וְאוֹמֵר: ״כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל״? רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא – חַד אָמַר: אִילּוּ חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ נֶהֱרָסִים, צַדִּיק מַה פָּעַל? וְחַד אָמַר: אִילּוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יֵהָרֵס, צַדִּיק מַה פָּעַל? וְעוּלָּא אָמַר: אִילּוּ מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אֵינָן נֶהֱרָסוֹת, צַדִּיק מַה פָּעַל?

ואומר: "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל" (תהלים יא, ג). רב יהודה ורב עינא פירשו מקרא זה, חד [אחד מהם] אמר: אילו חזקיה וסיעתו נהרסים, צדיק מה פעל? וחד [ואחד מהם] אמר: אילו בית המקדש יהרס, צדיק מה פעל? ועולא אמר: אילו מחשבותיו של אותו רשע, סנחריב, אינן נהרסות, צדיק מה פעל?

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״אִילּוּ מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע״, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן״.

ומבררים את השיטות: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהכוונה היא אילו מחשבותיו של אותו רשע — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "כי השתות יהרסון" כלומר, מחשבות רשעים.

וּלְמַאן דְּאָמַר ״בֵּית הַמִּקְדָּשׁ״ נַמִי, דִּתְנַן: ״אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וּשְׁתִיָּיה הָיְתָה נִקְרֵאת״.

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] כי הכוונה היא לבית המקדש, נמי [גם כן] יש לזה בסיס, דתנן [שכן שנינו בברייתא]: אבן היתה שם בבית המקדש מימות נביאים הראשונים, ו"שתייה" היתה נקראת, ולכן נאמר "השתות יהרסון" — הוא הריסת אבן השתיה.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ״, הֵיכָא אַשְׁכְּחַן צַדִּיקֵי דְּאִיקְּרוּ ״שָׁתוֹת״?

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי הכוונה לחזקיה וסיעתו, היכא אשכחן צדיקי דאיקרו [היכן מצאנו שהצדיקים נקראו] "שתות"?

דִּכְתִיב ״כִּי לַה׳ מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״הִפְלִא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה״.

ומשיבים, דכתיב [שכן נאמר]: "מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם כי לה' מצקי ארץ וישת עליהם תבל" (שמואל א' ב, ח). ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור מכאן]: "הפלא עצה הגדיל תושיה" (ישעיה כח, כט).

אָמַר רַבִּי חָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ תּוּשִׁיָּה? מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר: תּוּשִׁיָּה – שֶׁנִּיתְּנָה בַּחַשַּׁאי מִפְּנֵי הַשָּׂטָן. דָּבָר אַחֵר: תּוּשִׁיָּה – דְּבָרִים שֶׁל תּוֹהוּ, שֶׁהָעוֹלָם מְשׁוֹתָת עֲלֵיהֶם.

בקשר למקרא זה אמר ר' חנן: למה נקרא שמה של התורה "תושיה" — מפני שהיא מתשת כחו של אדם העוסק בה. דבר אחר: "תושיה" יש להבין כעין נוטריקון: שניתנה בחשאי מפני השטן, שלא יקטרג ויאמר שאין ישראל ראויים לה. דבר אחר: "תושיה" נוטריקון "תוהו־שתיה", כלומר, דברים הנראים לכאורה של תוהו תלושים וזרים ובכל זאת העולם משותת (מיוצב) עליהם.

אָמַר עוּלָּא: מַחֲשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׁינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה״.

אמר עולא: מחשבה ודאגת לב מועלת, כלומר, גורמת ומשפיעה להפריע אפילו לדברי תורה, שנאמר: "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תשיה" (איוב ה, יב).

אָמַר רַבָּה: אִם עֲסוּקִין לִשְׁמָהּ אֵינָהּ מוֹעֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה׳ הִיא תָקוּם״ – עֵצָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דְּבַר ה׳, הִיא תָּקוּם לְעוֹלָם.

אמר רבה: אם עסוקין ללמוד לשמה — אינה מועלת (משפיעה), שנאמר: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא), כלומר, עצה שיש בה דבר ה' היא תקום לעולם ואינה ניזוקה.

״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי״. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

שנינו במשנה שאמר ר' יהודה: אימתי פסולים אנשים אלה כגון המשחקים בקוביה ומלווים בריבית — בזמן שאין להם מלאכה אלא היא. אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: הלכה כשיטת ר' יהודה.

וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כּוּלָּן צְרִיכִין הַכְרָזָה בְּבֵית דִּין.

ואמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: כולן, כל פסולים אלה שמדברי חכמים, צריכין הכרזה בבית דין שיכריזו שאדם פלוני נמצא עוסק בדברים אלה ונפסל בבית הדין.

רוֹעֶה – פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא: חַד אָמַר: בָּעֵי הַכְרָזָה, וְחַד אָמַר: לָא בָּעֵי הַכְרָזָה.

ולענין זה בדינו של רועה פליגי [נחלקו] בה רב אחא ורבינא. חד [אחד מהם] אמר: בעי [צריך] הכרזה עליו שהוא רועה ולכך הוא פסול, וחד [ואחד מהם] אמר: לא בעי [אינו צריך] הכרזה, שמאליו הוא נפסל.

בִּשְׁלָמָא, לְמַאן דְּאָמַר לָא בָּעֵי הַכְרָזָה, הַיְינוּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּעֵי הַכְרָזָה – מַאי ״סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל״?

ומעירים, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שלא בעי [צריך] הכרזה — היינו [זהו] שאמר רב יהודה אמר רב שסתם רועה פסול, ולפיכך אינו צריך הכרזה מיוחדת, אלא למאן דאמר בעי [לשיטת מי שאומר שצריך] הכרזה — מאי [מה פירוש] "סתם רועה פסול"?

דְּבִסְתָמָא מַכְרְזִינַן עֲלֵיהּ.

ומשיבים: דבסתמא מכרזינן עליה [שבסתם מכריזים עליו] שהוא פסול אם מוצאים שעוסק בקביעות באומנות זו, ואין צריך שיוכיחו שהוא רועה את צאנו בשדות אחרים.

הַהִיא מַתָּנָה דְּהָווּ חֲתִימִי עֲלָהּ תְּרֵין גַּזְלָנִין. סְבַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל לְאַכְשׁוּרָהּ, דְּהָא לָא אַכְרְזִינַן עֲלַיְיהוּ.

מסופר: ההיא מתנה דהוו חתימי עלה תרין [אותו שטר מתנה שהיו חתומים עליו שני אנשים] שהיו פסולים בתורת גזלנין. סבר [סבור היה] רב פפא בר שמואל לאכשורה [להכשיר אותה] ולא לפסול את השטר בשל העדים. וטעמו — דהא [שהרי] עדיין לא אכרזינן עלייהו [הכרזנו עליהם] שהם פסולים.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: נְהִי דְּבָעֵינַן הַכְרָזָה בְּגַזְלָן דְּרַבָּנַן, בְּגַזְלָן דְּאוֹרַיְיתָא – מִי בָּעֵינַן הַכְרָזָה?!

אמר ליה [לו] רבא: נהי דבעינן [אם אמנם צריכים אנו] הכרזה בגזלן הרי זה רק בגזלן דרבנן [שמדברי סופרים], אבל בגזלן דאורייתא [שמדברי תורה] מי בעינן [האם צריכים אנו] הכרזה? ומאליו הוא נפסל.

סִימָן: דָּבָר, וַעֲרָיוֹת, גַּנָּב.

ומוסיפים פסולים נוספים והסימן: דבר ועריות גנב.

אָמַר רַב נַחְמָן: אוֹכְלֵי דָּבָר אַחֵר פְּסוּלִין לְעֵדוּת.

אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר, אנשים הנהנים מצדקה שנותנים הגויים שיש בכך משום חילול ה' — פסולין לעדות, שהם נחשבים כרשעים משום שהם מראים שבשל ממון מוכנים הם אף לכך.

הָנֵי מִילֵּי בְּפַרְהֶסְיָא, אֲבָל בְּצִינְעָה – לֹא. וּבְפַרְהֶסְיָא נַמִי, לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ לְאִיתְזוּנֵי בְּצִינְעָה וְקָא מְבַזֵּי נַפְשֵׁיהּ בְּפַרְהֶסְיָא; אֲבָל לֹא אֶפְשָׁר לֵיהּ, חַיּוּתֵיהּ הוּא.

ומעירים: הני מילי [דברים אלה] אמורים שהם נוטלים בפרהסיא, אבל אם נוטלים בצינעה — לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן [גם כן אין אנו אומרים] אלא באופן שאפשר ליה לאיתזוני [לו להיזון] בצינעה, וקא מבזי נפשיה [והוא מבזה את עצמו] בפרהסיא, אבל אם לא אפשר ליה [לו] להיזון בדרך אחרת — חיותיה הוא [חיותו היא] ואינו צריך למסור את נפשו על כך.

אָמַר רַב נַחְמָן: הֶחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת כָּשֵׁר לְעֵדוּת. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: עָנֵי מָרִי – אַרְבְּעִין בְּכִתְפֵיהּ, וְכָשֵׁר?

אמר רב נחמן: החשוד על העריות שיש שמועה רעה עליו שהוא חוטא בעריות, בכל זאת כשר לעדות. אמר רב ששת, עני מרי [ענה אדוני]: אותו אדם מלקים אותו ארבעין בכתפיה [ארבעים מלקות בכתפיו] משום חשד זה ובכל זאת אומר אתה שהוא כשר? שלפי ההלכה מלקים אדם גם על שמועה רעה שיוצאת עליו אף שאין לכך הוכחה גמורה.

אֲמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן לְעִנְיַן עֵדוּת אִשָּׁה, שֶׁהוּא פָּסוּל. אָמַר רָבִינָא – וְאִיתֵימָא רַב פַּפָּא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא לְאַפּוּקָהּ. אֲבָל לְעַיּוּלָהּ – לֵית לָן בָּהּ.

ומעירים: אמר רבא: ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול, שהרי הכל יודעים שהוא חשוד לענין זה. אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] רב פפא: לא אמרן [אמרנו] שהוא פסול לעדות אשה אלא כשהעדות באה לאפוקה [להוציאה מבעלה], שאז חושדים בו שמא רוצה הוא בה לעצמו, אבל כשעדותו היא לעיולה [להכניסה] לבעלה, שעדותו מכשירה אותה לנישואין — לית לן בה [אין לנו בו חשש].

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הָא עֲדִיפָא לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ״ וגו׳. קָא מַשְׁמַע לָן: דְּכַמָּה דְּקַיְימָא הָכִי, שְׁכִיחָא לֵיהּ.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] וכי מדוע ייחשד בענין זה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הא עדיפא ליה [זו עדיפה לו] כשהיא נשואה דווקא, דכתיב [שכן נאמר] "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט, יז), שנעים לו האיסור יותר מן ההיתר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה [שכמו שהיא כך, שהיא פנויה, מצויה לו יותר] ועדיף לו שתישאר פנויה.

וְאָמַר רַב נַחְמָן: גַּנָּב נִיסָן וְגַנָּב תִּשְׁרֵי, לָא שְׁמֵיהּ גַּנָּב.

ואמר רב נחמן: גנב ניסן וגנב תשרי, שגונב בתקופות אלה שהתבואה והפירות מצויים לרוב — לא שמיה [אין שמו, אינו קרוי] גנב ואינו נפסל בכך.

הָנֵי מִילֵּי – בַּאֲרִיסָא, וְדָבָר מוּעָט, וּבְדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.

ומסבירים: הני מילי באריסא [דברים אלה אמורים באריס] ולא בכל אדם, ושגנב רק דבר מועט, ושגנב דבר שנגמרה מלאכתו, שבמקרה כגון זה עשוי שיגנוב אדם בלי לחשוב שהוא עובר עבירה.

אִיכָּרֵיהּ דְּרַב זְבִיד, חַד גְּנַב קַבָּא דְּשַׂעֲרֵי וּפָסְלֵיהּ; וְחַד גְּנַב קִיבּוּרָא דְּאַהִינֵי, וּפָסְלֵיהּ.

מסופר: איכריה [איכריו, אריסיו] של רב זביד חד [אחד מהם] גנב קבא דשערי, ופסליה [קב שעורים, ופסלו], וחד [ואחד מהם] גנב קיבורא דאהיני ופסליה [אשכול תמרים, ופסלו], שדברים אלה כבר אינם נקראים דבר מועט.

הָנְהוּ קַבּוּרָאֵי דְּקַבוּר נַפְשָׁא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת – שַׁמְּתִינְהוּ רַב פַּפָּא וּפָסְלִינְהוּ לְעֵדוּת. וְאַכְשְׁרִינְהוּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ.

מסופר: הנהו קבוראי דקבור נפשא [אותם קברנים שקברו אדם] ביום טוב ראשון של עצרת (שבועות), וחיללו בכך את החג, שמתינהו [החרימם] רב פפא ופסלינהו [ופסלם] לעדות, ואכשרינהו [והכשירם] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא: וְהָא רְשָׁעִים נִינְהוּ?! סָבְרִי מִצְוָה קָא עָבְדִי.

אמר ליה [לו] רב פפא: והא [והרי] רשעים נינהו [הם] שעברו על דברי תורה! ענה לו: הרי הם לא חשבו כן, אלא סברי [סבורים היו] כי מצוה קא עבדי [הם עושים] שהרי קוברים הם את המת.

וְהָא קָא מְשַׁמְּתִינָא לְהוּ! סָבְרִי: כַּפָּרָה קָא עָבְדִי לָן רַבָּנַן.

ושואלים: כיצד יכול לחשוב כן והא קא משמתינא להו [והרי מחרימים אותם] בשל כך והם יודעים זאת וחוטאים! ומשיבים: סברי [סבורים הם]: כפרה קא עבדי לן רבנן [עושים לנו חכמים], שיכופר לנו עוון חילול החג, כיון שעשינו בזה מעשה מצוה.

אִיתְּמַר:

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו,