קִים לִי בְּנַפְשַׁאי דְּיָדַעֲנָא טְפֵי. אֲבָל, תּוֹלֶה בְּדַעַת יוֹנוֹ, אֵימָא לָא.

"קים לי בנפשאי דידענא טפי" [מובטח אני בעצמי שאני יודע יותר] את דרכי וכללי המשחק, ואנצח בו. אבל תולה בדעת יונו אימא [אמור] שלא, שהרי אינו יכול להבטיח את התוצאות.

וְאִי תְּנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת יוֹנוֹ – דְּאָמַר: בְּנַקְשָׁא תַּלְיָא מִילְּתָא, וַאֲנָא יָדַעְנָא לְנַקוּשֵׁי טְפֵי. אֲבָל, תּוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ, אֵימָא לָא. צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי תנא [ואילו שנה] רק תולה בדעת יונו היינו אומרים שאמר בנקשא תליא מילתא [בנקישה תלוי הדבר], שהיו מקישים על עצים וכיוצא בהם, לזרז את היונים, ואנא ידענא לנקושי טפי [ואני יודע לנקש טוב יותר] אבל תולה בדעת עצמו אימא [אמור] שלא, שוודאי ענין של מזל הוא, ואינו יודע אם ירויח, על כן צריכא [נצרכה] לומר בשני המקרים.

מֵיתִיבִי: ״׳הַמְשַׂחֵק בְּקוּבִּיָּא׳ – אֵלּוּ הֵן הַמְשַׂחֲקִים בְּפִיסְפָּסִים; וְלֹא בְּפִיסְפָּסִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִיפֵּי רִימּוֹנִים.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: המשחק בקוביא — אלו הן המשחקים בפיספסים שהם קוביות של שיש וכיוצא בהן. ולא בפיספסים בלבד אמרו שהמשחק בהם פסול לעדות, אלא אפילו משחק בקליפי אגוזים וקליפי רמונים פוסל.

וְאֵימָתַי חֲזָרָתָן? מִשֶּׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת פִּיסְפָּסֵיהֶן וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה, דַּאֲפִילּוּ בְּחִנָּם לָא עָבְדִי.

ואימתי חזרתן שיחשבו שחזרו בתשובה? — משישברו את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, ומהי חזרה גמורה — שאפילו בחנם, למשחק בלבד בלא להרוויח כספים, לא עבדי [אינם עושים, משחקים].

׳מַלְוֶה בְּרִיבִּית׳ – אֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד הַלֹּוֶה. וְאֵימָתַי חֲזָרָתָן? מִשֶּׁיִּקְרְעוּ אֶת שְׁטָרֵיהֶן וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה, אֲפִילּוּ לְגוֹי לָא מוֹזְפִי.

מלוה בריבית, אחד המלוה ואחד הלוה פסולים, ואימתי חזרתן? — משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה עד כדי כך שאפילו לגוי הם לא מוזפי [מלווים עוד] בריבית, שבכך יעזבו לגמרי מקצוע זה.

׳וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים׳ – אֵלּוּ שֶׁמַּמְרִין אֶת הַיּוֹנִים. וְלֹא יוֹנִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף. וְאֵימָתַי חֲזָרָתָן? מִשֶּׁיְּשַׁבְּרוּ אֶת פִּגְמֵיהֶן, וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה, דַּאֲפִילּוּ בַּמִּדְבָּר נַמִי לָא עָבְדִי.

ומפריחי יונים — אלו שממרין את היונים, שמאמנים אותן לתחרויות. ולא ביונים בלבד אמרו אלא אפילו בשאר בהמה חיה ועוף אמרו. ואימתי חזרתן בתשובה? — משישברו את פגמיהן שעליהם מעמידים את בעלי החיים המתחרים, ויחזרו בהן חזרה גמורה שאפילו במדבר במקום שאין בני אדם נמי [גם כן] לא עבדי [יעשו כן].

׳סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית׳ – אֵלּוּ שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית. וְאֵימָתַי חֲזָרָתָן? מִשֶּׁתַּגִּיעַ שְׁבִיעִית אַחֶרֶת וְיִבָּדְלוּ.

סוחרי שביעית אלו הם שנושאין ונותנין בפירות שביעית. ואימתי חזרתן בתשובה? — משתגיע שביעית אחרת ויבדלו מפירות שביעית.

וְאָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: לֹא חֲזָרַת דְּבָרִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא חֲזָרַת מָמוֹן. כֵּיצַד? אוֹמֵר: ׳אֲנִי, פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי, כִּינַּסְתִּי מָאתַיִם זוּז בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית, וַהֲרֵי הֵן נְתוּנִין בְּמַתָּנָה לַעֲנִיִּים׳״.

ואמר ר' נחמיה: לא חזרת דברים בלבד אמרו שיהא די לאדם לומר "חוזר אני בי ממה שעשיתי" אלא חזרת ממון. כיצד? — אומר החוזר בתשובה: אני פלוני בר פלוני כינסתי והרווחתי מאתים זוז בפירות שביעית בשנה מסויימת, והרי הן נתונין כעת במתנה לעניים, שהרי לא כדין הרוחתי אותם.

קָתָנֵי מִיהַת ״בְּהֵמָה״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״אִי תִּקְדְּמֵיהּ יוֹנָךְ לְיוֹן״ – הַיְינוּ דְּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ בְּהֵמָה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״אָרָא״, בְּהֵמָה בַּת הָכִי הִיא?

ולענייננו קתני מיהת [שנינו על כל פנים] לענין מפריחי יונים גם בהמה. בשלמא למאן [לשיטת מי] שאמר שמדובר כאן במירוץ אי תקדמיה יונך ליון — היינו דמשכחת לה [זהו שאתה יכול למצוא אפשרות כזו] בבהמה שעשה תחרות בין בהמות. אלא למאן [לשיטת מי] שאמר ארא, וכי בהמה בת הכי [אפשרות כזו] היא, האם היא מסוגלת לפתות בהמות אחרות?

אִין, בְּשׁוֹר הַבָּר. וּכְמַאן דְּאָמַר שׁוֹר הַבָּר מִין בְּהֵמָה הוּא. דִּתְנַן: ״שׁוֹר הַבָּר מִין בְּהֵמָה הוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִין חַיָּה״.

ומשיבים: אין [כן], וכאן מדובר בפיתוי שור הבר שאינו בהמת בית גמורה, ועשויים לפתותו, לעבור לבית אחר. וכמאן [וכשיטת מי] שאמר שור הבר — מין בהמה הוא. שבאותו נושא היתה מחלוקת: דתנן [שכן שנינו במשנה] שיש מי שאומר ששור הבר — מין בהמה הוא, ור' יוסי אומר: אינו אלא מין חיה.

תָּנָא: ״הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: הַגַּזְלָנִין וְהַחַמְסָנִין״.

תנא [שנה] החכם בתוספתא: הוסיפו עליהן, על הפסולים הללו את הגזלנין והחמסנין.

גַּזְלָן דְּאוֹרַיְיתָא הוּא! לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לִמְצִיאַת חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן.

ותוהים: גזלן מה מקום יש להוסיפו לרשימה זו הלא דאורייתא [מן התורה] הוא פסול! ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] אלא לגוזל מציאת חרש שוטה וקטן, שמן התורה, כיון שאין להם דעת, אין להם גם זכיה, ואם גזל מהם איננו נחשב כעבריין מן התורה.

מֵעִיקָּרָא סְבוּר: מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לָא שְׁכִיחָא – אִי נַמִי, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם בְּעָלְמָא. כֵּיוָן דַּחֲזוּ דְּסוֹף סוֹף מָמוֹנָא הוּא דְּקָא שָׁקְלִי, פָּסְלִינְהוּ רַבָּנַן.

מעיקרא סבור [מתחילה סברו] כי מציאת חרש שוטה וקטן לא שכיחא [אינה מצויה] ולכן אין לפסול מאדם שפעם אירע שגזל מהם. אי נמי [או גם כן] הטעם שמשאירים את מציאתם של אלה בידם הוא מפני דרכי שלום בעלמא [בלבד] ואין בכך פסול גזילה. כיון דחזו [שראו] שסוף סוף ממונא [ממון] הוא דקא שקלי [שהם לוקחים וחוטפים] ומגיעים לידי גזלנות ממש — על כן פסלינהו רבנן [פסלום חכמים].

״הַחַמְסָנִין״ – מֵעִיקָּרָא סְבוּר: דָּמֵי קָא יָהֵיב; אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. כֵּיוָן דַּחֲזוּ דְּקָא חָטְפִי, גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

וכן לגבי החמסנין, שהם אנשים הכופים אחרים למכור להם. מעיקרא סבור [מתחילה סברו] כי כיון שדמי קא יהיב [כסף הם נותנים] הרי אקראי בעלמא [מקרה בלבד] הוא, שהם מכריחים למכור להם ואין לפוסלם משום כך. כיון דחזו דקא חטפי [שראו שהם חוטפים] בקביעות גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] לפוסלם.

תָּנָא: ״עוֹד הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: הָרוֹעִים, הַגַּבָּאִין, וְהַמּוֹכְסִין״.

תנא [שנה החכם]: עוד הוסיפו עליהן, על הפסולים לעדות אף את הרועים, שרועים את בהמותיהם בשדות אחרים והם כגזלנים, וכן את הגבאין שגובים את מיסי המלכות ולוקחים יותר מן הקצוב לפי החוק, ואת המוכסין הנוטלים מכס מעוברי דרכים שלא כדין.

״רוֹעִים״ – מֵעִיקָּרָא סְבוּר: אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא, כֵּיוָן דַּחֲזוּ דְּקָא מִכַּוְּונִי וּשְׁדוּ לְכַתְּחִילָּה, גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. ״הַגַּבָּאִין וְהַמּוֹכְסִין״ – מֵעִיקָּרָא סְבוּר: מַאי דְּקִיץ לְהוּ קָא שָׁקְלִי. כֵּיוָן דַּחֲזוּ דְּקָא שָׁקְלִי יְתֵירָא פָּסְלִינְהוּ.

ומסבירים: רועים, מעיקרא סבור אקראי בעלמא [מתחילה סברו שמקרה בלבד] הוא שהבהמות רועות בשדות אחרים, כיון דחזו דקא מכווני ושדו [שראו שהם מתכוונים ומשלחים] בכוונה את הבהמות לכתחילה לשדות זרים — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] לפוסלם. וכן הגבאין והמוכסין, מעיקרא סבור [מתחילה סברו] כי מאי דקיץ להו קא שקלי [מה שקבוע להם הם נוטלים] וממלאים שליחותם. כיון דחזו דקא שקלי יתירא [שראו שהם נוטלים יותר] — פסלינהו [פסלום].

אָמַר רָבָא: רוֹעֶה שֶׁאָמְרוּ, אֶחָד רוֹעֶה בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד רוֹעֶה בְּהֵמָה גַּסָּה.

אמר רבא: רועה שאמרו שהוא פסול לעדות — אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה.

וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָאָמַר רָבָא: רוֹעֶה בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, פְּסוּלִין; בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּשֵׁרִין. רוֹעֶה בְּהֵמָה גַּסָּה, אֲפִילּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁרִין! הַהוּא בִּמְגַדְּלִים אִיתְּמַר.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כן]? והאמר [והרי אמר] רבא: רועה בהמה דקה בארץ ישראל הם פסולין לעדות, שנוסף לגזלנות הם גם גורמים להשחית את הארץ, בחוצה לארץ — כשרין . ואילו רועה בהמה גסה — אפילו בארץ ישראל כשרים. ומשיבים: ההוא במגדלים. מה שנאמר בפסילת רועים הרי זה באלה שמגדלים את בהמותיהם שלהם, והם הנהנים מכך ואינם רועים בלבד.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי: ״נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר״. מַאי לָאו לְעֵדוּת?!

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, ממה ששנינו: נאמנין עלי שלשה רועי בקר, מאי לאו [האם לא] הכוונה שנאמנים לעדות, משמע שרועים אלה פסולים בדרך כלל!

לֹא! לְדִינָא. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי, ״שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר״, וְאִי לְעֵדוּת, שְׁלֹשָׁה לָמָּה לִי?!

ודוחים: לא, הכוונה היא לדינא [להיות דיינים], ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הסבר זה מעיון בנושא, ששנינו: שלשה רועי בקר, ואי [ואם] הכוונה לעדות אם כן שלשה למה לי? הרי די בשנים!

וְאֶלָּא מַאי – לְדִינָא? מַאי אִירְיָא ״שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר״? כָּל בֵּי תְלָתָא דְּלָא גָּמְרִי דִּינָא נַמִי!

ומקשים: ואלא מאי [מה] לדינא [לענין דין], מאי איריא [מה שייך], מדוע דווקא שלשה רועי בקר? כל בי תלתא [שלושה] שלא גמרי דינא נמי [למדו דינים גם כן כך] ומה איפוא החידוש ברועי בקר?

הָכִי קָאָמַר: אֲפִילּוּ הָנֵי דְּלָא שְׁכִיחִי בְּיִישּׁוּב.

ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר]: אפילו הני [אלה] רועי הבקר שהם לא שכיחי [מצויים] ביישוב, שעיקר זמנם מצויים הם בשדות שמחוץ לערים ואינם בקיאים יפה בטיב משא ומתן, בכל זאת יכול לקבל אותם כדיינים.

אָמַר רַב יְהוּדָה: סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל; סְתָם גַּבַּאי כָּשֵׁר.

אמר רב יהודה: סתם רועה פסול עד שנדע בו שהוא מן הרועים הכשרים. סתם גבאי של מיסים — כשר עד שנדע בו שנוטל יתר על הדרוש.

אֲבוּהּ דְּרַבִּי זֵירָא עֲבַד גַּבָּיוּתָא תְּלֵיסַר שְׁנִין. כִּי הֲוָה אָתֵי רֵישׁ נַהֲרָא לְמָתָא, כִּי הֲוָה חָזֵי רַבָּנַן, אָמַר לְהוּ: ״לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ״! כִּי הֲוָה חָזֵי אֱינָשֵׁי דְּמָתָא, אָמַר: ״רֵישׁ נַהֲרָא אֲתָא לְמָתָא, וְהָאִידָּנָא נָכֵיס אַבָּא לְפוּם בְּרָא וּבְרָא לְפוּם אַבָּא״.

ומסופר על גבאי כשר כגון זה: אבוה [אביו] של ר' זירא עבד גביותא תליסר שנין [היה עושה גביה של מיסים שלש עשרה שנים]. כי הוה אתי ריש נהרא למתא [כאשר היה בא ראש הנהר, הממונה על גבית המיסים מאותו אזור, לעיר] כי הוה חזי רבנן [כשהיה רואה הגבאי את החכמים] אמר להם ברמז: "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיה כו, כ), כדי שלא יראה אותם השר, ואפשר יהיה למעט במסי העיר. כי הוה חזי אינשי דמתא [כאשר היה רואה את אנשי העיר] סתם, היה אומר להם: ריש נהרא אתא למתא, והאידנא נכיס אבא לפום ברא וברא לפום אבא [ראש הנהר בא לעיר, ועכשיו ישחט את האב על פי הבן והבן לפי האב] ודעו מה שתעשו