מַאי לָאו בְּאוֹתָן הַנִּשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּ״מָחוּל לְךָ״?

מאי לאו [האם לא] מדובר כאן באותן הנשבעין ולא משלמין, כלומר, באותם מקרים כאשר הנתבע צריך להשבע שאין התביעה נכונה והוא נפטר, דהוה ליה [שהרי זה] איפוא עוסק במקרה של "מחול לך".

לֹא! בְּאוֹתָן הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּ״אֶתֵּן לְךָ״.

ודוחים: לא, מדובר כאן באותן הנשבעין ונוטלין, שיש מקרים מסוימים בהם אדם נשבע על טענתו ונוטל ממון, דהוה ליה [שהרי הוא] ענין של "אתן לך".

וְהָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא!

ושואלים: והא תנא ליה רישא [והרי כבר שנה בתחילה] דין זה, לענין דיינים, ואם ב"אתן לך" מדובר מה איפוא החידוש שבדבר?

תְּנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת אֲחֵרִים, וּתְנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ.

ומשיבים: תנא [שנה] כאן תולה בדעת אחרים, בדעת אבא או אביך, ותנא [ושנה] גם תולה בדעת עצמו, כלומר, בצד השני.

וּצְרִיכָא. דְּאִי תְּנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת אֲחֵרִים – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר דְּמָצֵי הֲדַר בֵּיהּ, מִשּׁוּם דְּלָא גָּמַר וּמַקְנֵי, דְּאָמַר: מִי יֵימַר דִּמְזַכִּי לֵיהּ? אֲבָל, תּוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ, אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן.

ומסבירים וצריכא [ונצרכו] שני הדברים, דאי תנא [שאילו שנה] רק תולה בדעת אחרים, היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בזה אמר] ר' מאיר דמצי הדר ביה [שיכול לחזור בו] משום שלא גמר בלבו ומקני [והקנה] את הדבר, שלא הסכים הסכמה גמורה ומלאה לויתור, שאמר מי יימר דמזכי ליה [מי יאמר שיזכה אותו]? ולא היה כאן ויתור מראש על זכויותיו, אבל תולה בדעת עצמו שהוא אומר במפורש: עשה כך וכך והפטר אימא מודי להו לרבנן [אמור שמודה הוא להם לחכמים] שכיון שגמר וויתר על זכויותיו אינו יכול עוד לחזור בו.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנַן, אֲבָל בְּהַהִיא: אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי מֵאִיר. צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי אשמעינן בהא [ואילו היה משמיע לנו בזה], בתולה בדעת עצמו, היינו אומרים: בהא קאמרי רבנן [בזה אמרו חכמים] שאינו יכול לחזור בו, אבל בההיא שתולה בדעת אחרים — אימא מודו ליה רבנן [אמור שמודים לו חכמים] לר' מאיר, על כן צריכא [נצרכה] לומר בשני המקרים.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַחֲלוֹקֶת לִפְנֵי גְמַר דִּין. אֲבָל, לְאַחַר גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְאַחַר גְּמַר דִּין מַחֲלוֹקֶת.

אמר ריש לקיש: מחלוקת זו בין ר' מאיר וחכמים אם יכול או אינו יכול לחזור, היא לפני גמר דין, שלדעת ר' מאיר עדיין יכול לחזור בו. אבל לאחר גמר דין שנתחייב בדינו דברי הכל אין יכול לחזור בו. ור' יוחנן אמר: לאחר גמר דין מחלוקת.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: לְאַחַר גְּמַר דִּין מַחֲלוֹקֶת – אֲבָל לִפְנֵי גְּמַר דִּין, דִּבְרֵי הַכֹּל יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ – אוֹ דִּילְמָא: בֵּין בְּזוֹ וּבֵין בְּזוֹ מַחֲלוֹקֶת?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם כוונת ר' יוחנן לומר כי לאחר גמר דין מחלוקת, אבל לפני גמר דין דברי הכל אפילו לדעת חכמים יכול לחזור בו, או דילמא [שמא] כוונתו היתה: בין בזו ובין בזו מחלוקת?

תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רָבָא: קִיבֵּל עָלָיו קָרוֹב אוֹ פָּסוּל – לִפְנֵי גְּמַר דִּין, יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ; לְאַחַר גְּמַר דִּין, אֵין יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר רבא: מי שקיבל עליו קרוב או פסול כדיין או כעד, אם היה זה לפני גמר דין — יכול לחזור בו, לאחר גמר דין — אין יכול לחזור בו.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְאַחַר גְּמַר דִּין מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל לִפְנֵי גְּמַר דִּין דִּבְרֵי הַכֹּל יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ – רָבָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בֵּין בְּזוֹ בֵּין בְּזוֹ מַחֲלוֹקֶת, רָבָא דְּאָמַר כְּמַאן?

ונצרף את הדברים: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי לאחר גמר דין מחלוקת, אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו, הרי שרבא אמר כשיטת ר' יוחנן ואליבא דרבנן [ועל פי שיטת חכמים] וכן מסתבר לפסוק. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בין בזו בין בזו מחלוקת, רבא שאמר כמאן [כשיטת מי] אמר דבריו?

אֶלָּא, לָאו שְׁמַע מִינָּהּ לְאַחַר גְּמַר דִּין מַחֲלוֹקֶת. שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי לאחר גמר דין מחלוקת ולא לפני כן. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

שְׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, לִפְנֵי גְמַר דִּין מַחֲלוֹקֶת אוֹ לְאַחַר גְּמַר דִּין מַחֲלוֹקֶת? וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? שְׁלַח לֵיהּ: לְאַחַר גְּמַר דִּין מַחֲלוֹקֶת, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב שאלה זו: ילמדנו רבינו, לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת, והלכה כדברי מי? שלח ליה רב נחמן בר יעקב בתשובה: לאחר גמר דין מחלוקת, והלכה כדברי חכמים.

רַב אַשִׁי אָמַר: הָכִי שְׁלַח לֵיהּ: בְּ״אֶתֵּן לְךָ״ מַחֲלוֹקֶת, אוֹ בְּ״מָחוּל לְךָ״ מַחֲלוֹקֶת? וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? שְׁלַח לֵיהּ: בְּ״אֶתֵּן לְךָ״ מַחֲלוֹקֶת, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.

רב אשי היתה לו מסורת אחרת ולפיה הכי [כך] שלח ליה [לו], בשאלה: האם ב"אתן לך" מחלוקת או ב"מחול לך" מחלוקת, והלכה כדברי מי? ושלח ליה [לו] בתשובה: ב"אתן לך" מחלוקת, והלכה כדברי חכמים.

בְּסוּרָא מַתְנֵי הָכִי. בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָה: שְׁלַחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, לִפְנֵי גְמַר דִּין וְקָנוּ מִיָּדוֹ, מַאי? שְׁלַח לְהוּ: אֵין לְאַחַר קִנְיָין כְּלוּם.

בסורא מתני הכי [היו שונים כך] כפי הדברים שלמדנו עד כאן. ואילו בפומבדיתא מתני הכי [היו שונים כך], אמר ר' חנינא בר שלמיה: שלחו ליה מבי [לו מבית מדרשו] של רב לשמואל, ילמדנו רבינו אם היה זה לפני גמר דין, אבל קנו מידו של אחד הצדדים ועשה מעשה של קנין שבו הקנה את הזכויות שיש לו, מאי [מה הדין], האם יכול לחזור בו, או לא? שלח להו [להם] שמואל בתשובה: אין לאחר קניין כלום, שכל העושה קנין שוב אינו יכול לחזור בו בכל מקרה.

מתני׳ וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין: הַמְשַׂחֵק בְּקוּבִּיָּא וְהַמַּלְוֶה בְּרִיבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית.

ואלו הן הפסולין לעדות ולדון מפני מעשיהם הרעים, שהם בגדר "עד חמס" הפסול להעיד: המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בַּתְּחִילָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן ״אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית״, מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין, חָזְרוּ לִקְרוֹתָן ״סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית״.

אמר ר' שמעון: בתחילה היו קורין אותן "אוספי שביעית", משרבו האנסין חזרו לקרותן "סוחרי שביעית".

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶן אוּמָּנוּת אֶלָּא הוּא. אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אוּמָּנוּת שֶׁלֹּא הוּא, כְּשֵׁרִין.

אמר ר' יהודה: אימתי פסולים כל אלה שמנינו — בזמן שאין להן אומנות אלא הוא ואינם עוסקים בכל מקצוע אחר, אבל אם יש להן אומנות אחרת שלא הוא — הרי אלה כשרין.

גמ׳ ״מְשַׂחֵק בְּקוּבִּיָּא״ – מַאי קָא עָבֵיד? אָמַר רָמִי בַּר חָמָא: מִשּׁוּם דַּהֲוָה אַסְמַכְתָּא, וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא.

ומבררים את מה ששנינו במשנתנו: משחק בקוביא מאי קא עביד [מה הוא עושה], מה טעם יפסל לעדות בשל כך? אמר רמי בר חמא: משום דהוה [שהוא] אסמכתא. כלומר, הבטחה לתת דברים שאין הקנאתם בשלמות מתוך ידיעה ברורה, אלא מתוך הנחה שלא יצטרך בסופו של דבר לתת מה שהבטיח. ואסמכתא לא קניא [אינה קונה], שהרי הנותן לא גמר בלבו לתת מה שנתן. ומי שמרוויח כספים במשחקי מזל, הריהו נהנה מכסף שאינו שלו על פי דין, והוא נחשב כגזלן.

רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כָּל כִּי הַאי גַּוְונָא לָאו אַסְמַכְתָּא הִיא. אֶלָּא, לְפִי שֶׁאֵין עֲסוּקִין בְּיִישּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם.

רב ששת אמר: כל כי האי גוונא לאו כל דבר כעין זה לא] אסמכתא היא, שבמשחק בקוביה שני הצדדים מוותרים זה לזה מראש וביודעים על מה שהם עלולים להפסיד, שהרי אינם יכולים להניח שרק אחד מהם ירוויח. אלא הטעם הוא לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם, בעבודה יצרנית ומועילה וכספם בא להם בקלות יתירה בלא טורח, ואנשים כאלה אף אינם מקפידים על ממונם של אחרים, ואין לסמוך על עדותם.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּגָמַר אוּמָּנוּתָא אַחֲרִיתִי.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם], בין רמי בר חמא ורב ששת? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] באופן דגמר אומנותא אחריתי [שלמד אומנות אחרת] והוא עוסק גם בה.

וּתְנַן: ״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶן אוּמָּנוּת אֶלָּא הוּא. אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אוּמָּנוּת שֶׁלֹּא הוּא, הֲרֵי זֶה כְּשֵׁרִים״. אַלְמָא טַעְמָא דְּמַתְנִיתִין – מִשּׁוּם יִישּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא. קַשְׁיָא לְרָמִי בַּר חָמָא!

ותנן [וכן שנינו במשנתנו], אמר ר' יהודה: אימתי הם פסולים — בזמן שאין להם אומנות אלא הוא, אבל אם יש להן אומנות שלא הוא — הרי זה כשרים, אלמא [מכאן] טעמא דמתניתין [טעם משנתנו] משום יישובו של עולם הוא ולא משום פסול שבעצם המעשה. ואומרים: אם כן, קשיא [קשה] הדבר לשיטת רמי בר חמא,

וְכִי תֵּימָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה – וְהָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה

וכי תימא פליגי רבנן עליה [ואם תאמר שחלוקים חכמים עליו] על ר' יהודה ודעתם שונה מדעתו, והאמר ר' יהושע בן לוי: כל מקום שאמר ר' יהודה