וְאָמַר רַב דִּימִי בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: כְּגוֹן דְּקַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בְּחַד!

ואמר רב דימי בריה [בנו] של רב נחמן בריה [בנו] של רב יוסף: מדובר באופן מסויים וכגון דקבליה עליה בחד [שקיבל עליו את הקרוב הזה כאחד הדיינים] ועמו שנים אחרים כשרים. ואם כבר נחלקו ר' מאיר וחכמים בענין חזרה כזו מדוע שנו במשנתנו דין שהוא דומה בכל דבר להלכה זו?

צְרִיכָא. דְּאִי תְּנָא ״אַבָּא״ וְ״אָבִיךָ״, בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא מָצֵי הֲדַר בֵּיהּ – מִשּׁוּם דְּ״אַבָּא״ וְ״אָבִיךָ״ חֲזוּ לְעָלְמָא. אֲבָל חַד כְּבֵי תְרֵי – דִּלְעָלְמָא לָא חֲזִי – אֵימָא: מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר.

ומשיבים: צריכא [נצרכה] לומר בשני המקרים: דאי תנא [שאילו היה שונה] רק "אבא" ו"אביך" — הייתי אומר כי רק בהא קאמרי רבנן דלא מצי הדר ביה [בזה אמרו חכמים שאינו יכול לחזור בו] משום שאבא ואביך חזו לעלמא [ראויים הם בכלל], שהרי כשרים הם מכל בחינה ורק בדין זה אינם רשאים לדון מפני קרבתם, אבל לעשות חד [אחד] שיהיה נאמן כבי תרי [כשנים], דלעלמא לא חזי [שבכלל איננו ראוי] — אימא [אמור]: מודו ליה [שמודים הם לו] לר' מאיר שבזה יוכל לחזור בו מהסכמתו. ולכן היה צורך לשנות את משנתנו.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל בְּהַהִיא, אֵימָא: מוֹדוּ לְהוּ לְרַבָּנַן. צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי אשמעינן בהא [ואילו היה משמיע לנו רק בזה], בעד אחד שהאמינוהו כשנים, היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בזה אמר] ר' מאיר שיכול לחזור, אבל בההיא [באותו ענין] של אבא ואביך — אימא [אמור]: שמא מודו להו לרבנן [מודה הוא להם, לחכמים], על כן צריכא [נצרכה] לומר שניהם.

הָא, מִדְּקָתָנֵי רֵישָׁא ״דַּיָּינוֹ״ וְסֵיפָא ״עֵדָיו״, אַלְמָא דַּוְקָא קָתָנֵי!

את הקושי הזה תירצנו, ואולם על עיקר ההסבר מקשים: הא מדקתני רישא [הרי ממה ששנינו בתחילה] בלשון יחיד, "זה פוסל דיינו של זה", וסיפא [וסופו] של הענין שנינו בלשון רבים, "עדיו", אלמא [מכאן] שדוקא בדיוק קתני [שנה] ואין לתקן "עדו" במקום "עדיו".

אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּבָא הוּא וְאַחֵר לְפוֹסְלָן.

אמר ר' אלעזר: כאן מדובר בבא הוא, כלומר, אחד הצדדים ועוד אדם אחר, לפוסלן את העדים משום פסול שבהם.

כָּל כְּמִינֵיהּ? נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא!

ותוהים: כל כמיניה [וכי הכל בכוחו]?! והלא נוגע בעדותו הוא וכיצד נאמין לו לפוסלם כשהוא מסייע על ידי כך לעצמו?

אֲמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: כְּגוֹן שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר.

אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: כגון שקרא עליו ערער, כלומר, שאיננו פוסלם בדברים סתם אלא הוא מצא מקום לערער על כשרותו ולכן אפשר לחשוב שעדותו תצטרף.

עַרְעָר דְּמַאי? אִילֵימָא עַרְעָר דְּגַזְלָנוּתָא, כָּל כְּמִינֵיהּ? נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא!

ושואלים: ערער דמאי [של מה, באיזה ענין]? אילימא ערער [אם תאמר] דגזלנותא [של גזלנות] שהוא מעיד עליו שחטא בגזל או בעבירה אחרת שמחמתה הוא פסול — כל כמיניה [וכי הכל ממנו] וכי יכול הוא לעשות זאת? הרי נוגע בעדותו הוא ואינו נאמן.

אֶלָּא, עַרְעָר דִּפְגַם מִשְׁפָּחָה. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: הָנֵי אַמִּשְׁפָּחָה קָמַסְהֲדֵי וְאִיהוּ מִמֵּילָא קָפָסֵיל. וְרַבָּנַן סָבְרִי: סוֹף סוֹף נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא.

אלא: ערער של פגם משפחה, שהוא אומר שהוא פסול לעדות משום פגם שבמשפחתו, וכגון שמעיד עליו שהוא ממשפחת עבדים, ובענין זה נחלקו: ר' מאיר סבר [סבור]: כי הני [אלה], גם המתדיין וגם העד שעמו — על המשפחה של העד האחר קמסהדי [הם מעידים], שהיא משפחה פסולה, ואיהו [והוא, העד] ממילא קפסיל [נפסל] ואין זו איפוא עדות הנוגעת ישירות למשפטו של המתדיין, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי סוף סוף נוגע בעדותו הוא, וכיון שכך אי אפשר להאמין לו לענין דין זה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: המחלוקת כאן היא בשתי כיתי [כיתות, קבוצות] עדים, שאחד הצדדים אומר שיש שתי קבוצות עדים המעידות לטובתו, והצד השני טוען שקבוצה אחת של עדים פסולה היא, ובמקרה זה איננו נוגע בדבר שכן יש עדים אחרים כנגדו, שלדעת

דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: צָרִיךְ לְבָרֵר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵר. אֲבָל בְּכַת אַחַת, דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין יָכוֹל לְפוֹסְלָן.

ר' מאיר: צריך לברר מראש אם באמת מצויים כל העדים שבעל הדין טוען שישנם, ומאחר ואכן נמצאים עדים אלה, וגם יש עדים נוספים — אין נפגע הצד המביא אותם אם נפסלת עדות של קבוצה אחת (תוס'). ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שאינו צריך לברר, ולכן יכול לקרות שלא יבואו העדים האחרים ובינתיים יפסיד צד אחד במשפט מפני טעם זה. אבל בכת אחת של עדים ל דברי הכל אין יכול לפוסלן. דאמרו

אָמְרוּ לְפָנָיו רַב אַמִי וְרַב אַסִי: אֵין שָׁם אֶלָּא כַּת אַחַת, מַהוּ?

לפניו רב אמי ורב אסי לפני ר' יוחנן: אם אין שם אלא כת אחת של עדים מהו הדין בכגון זה?

אֵין שָׁם אֶלָּא כַּת אַחַת? וְהָאָמְרַתְּ: ״אֲבָל בְּכַת אַחַת – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין יָכוֹל לְפוֹסְלָן״! אֶלָּא: נִמְצֵאת כַּת שְׁנִיָּה קְרוֹבִין אוֹ פְּסוּלִין, מַהוּ?

על שאלה זו תוהים: אין שם אלא כת אחת? והאמרת [והרי כבר אמרת]: אבל בכת אחת — דברי הכל אין יכול לפוסלן! אלא יש לומר כי השאלה היתה זו: אם לאחר זמן אין שם אלא כת אחת וכגון שנמצאת כת שניה קרובין או פסולין מהו? האם יכול אותו אדם לטעון כי לא היה בעל הדין רשאי לפסול את העדים המעידים כנגדו, שהרי נתברר שאלה היו עדים יחידים?

אָמַר לָהֶן: כְּבָר הֵעִידוּ עֵדִים הָרִאשׁוֹנִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב אַשִׁי: כְּבָר הֵעִידוּ עֵדִים הָרִאשׁוֹנִים.

אמר להן: כבר העידו עדים הראשונים ונתקבלה עדותם ושוב אי אפשר לבטל עדות זו. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי אמר דבר זה רב אשי ולא ר' יוחנן: כבר העידו עדים הראשונים.

נֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָמִיפַּלְגִי?

ושואלים: נימא [האם נאמר] כי ר' מאיר וחכמים בפלוגתא [במחלוקת] של רבי ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי [נחלקו]?!

דְּתַנְיָא: ״הַבָּא לִידוֹן בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, נִידּוֹן בִּשְׁטָר. דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נִידּוֹן בַּחֲזָקָה״.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הבא לידון בשטר ובחזקה, שהיה אדם מחזיק בקרקע וטענו כנגדו שאין הקרקע שלו, והוא טוען שנמצא בידו שטר המכירה, וטוען עוד כי כבר יש לו חזקה של שלוש שנים על הקרקע (ואינו זקוק עוד לשטר כראיה) — הריהו נידון בשטר, שיש לברר את מהותו של שטר זה אם אמיתי הוא אם לאו, דברי רבי. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: הריהו נידון בחזקה.

וְהָוֵינַן בָּהּ: בַּחֲזָקָה וְלֹא בִּשְׁטָר?! אֶלָּא, אֵימָא: אַף בַּחֲזָקָה.

והוינן [ועסקנו] בה בהלכה זו, ותהינו: האם אמר רבן שמעון בן גמליאל שנידון בחזקה ולא בשטר, שאינו רשאי לדון בשטר?! אלא אימא [אמור] כי כוונתו היא שאף בחזקה נידונים שיכול לסמוך על כל טענה שירצה,

וְקַיְּימָא לָן דִּבְצָרִיךְ לְבָרֵר פְּלִיגִי.

וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שבסיס המחלוקת הוא בשאלה האם צריך לברר פליגי [נחלקו], שלדעת רבי כיון שיש שטר יש לברר את היסוד הראשון של החזקה — והוא השטר, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל יכול המחזיק בקרקע לטעון שאין צורך לברר אם השטר אמיתי שכן די בחזקה, ואין צריך לדון כלל בשטר.

לָא. אַלִּיבָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי. דְּרַבִּי מֵאִיר כְּרַבִּי,

ודוחים: לא, אין שתי המחלוקות זהות, אליבא [לשיטתו] של רבן שמעון בן גמליאל כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין צריך לברר, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של רבי, שר' מאיר סבור כשיטת רבי,

וְרַבָּנַן אָמְרִי לָךְ עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם אֶלָּא בַּחֲזָקָה, דְּמִכֹּחַ שְׁטָרָא קָאָתֵי. אֲבָל הָכָא, דְּהָנֵי עֵדִים לָאו מִכֹּחַ עֵדִים אַחֲרִינֵי קָאָתוּ, אֲפִילּוּ רַבִּי מוֹדֶה דְּאֵין צָרִיךְ לְבָרֵר.

ורבנן אמרי [היו יכולים לומר] לך כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי התם [שם] שצריך לברר אלא בחזקה, שמכח שטרא קאתי [השטר היא באה], שהרי חזקה סתם בלא טענה המסבירה כיצד הגיע לחזקה זו אין לה תוקף, אבל הכא דהני [כאן שאלה] העדים לאו [לא] מכח העדים אחריני קאתו [האחרים באו] אפילו רבי מודה שאין צריך לברר דברים שאין בהם צורך לענין משפט זה.

כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רֵישָׁא

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן מסורת שונה: רישא [בתחילה] מדובר