סֵירוּגוֹ מִתּוֹכוֹ; מִטָּה – סֵירוּגָהּ מֵעַל גַּבָּהּ.

סירוגו מתוכו, כלומר, הרצועות שמסרגים כדי לשים עליהן את המצעות, נקשרות בחורים שבתוך מוטות המיטה, ואילו מטה — סירוגה מעל גבה, שקושרים את הרצועות סביב המוטות.

מֵיתִיבִי: ״כְּלֵי עֵץ מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם בְּעוֹר הַדָּג״. וְאִי מִטָּה מְסוֹרֶגֶת הִיא מֵעַל גַּבָּהּ, לָמָּה לִי שִׁיפַת עוֹר הַדָּג? אֶלָּא, הָא וְהָא מִתּוֹכוֹ. מִטָּה, אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בְּבִזְיוֹנֵי. דַּרְגָּשׁ, אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בְּאִבְקָתָא.

על הסבר זה מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כלי עץ, מאימתי הם נחשבים גמורים וראויים להיות מקבלין טומאה? המטה והעריסה — משישופם (ישפשף אותם) בעור הדג הקשה כדי להחליק את העץ. ואי [ואם] מטה מסורגת היא מעל גבה, למה לי לשם מה הצורך בשיפת עור הדג? והלא הסירוג מכסה את חלק העץ של המיטה! אלא עלינו לחזור בנו מההסבר הקודם ולומר: הא והא [זה וזה] דרגש ומיטה, סירוגם מתוכו, אלא ההבדל הוא זה: מטה — אעולי ואפוקי בבזיוני [הרצועות נכנסות ויוצאות בנקבים שבתוך המוטות], דרגש — אעולי ואפוקי באבקתא [הן נכנסות ויוצאות בלולאות].

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַמִי: מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ יוֹצְאִין, זוֹקְפָהּ, וְדַיּוֹ.

אמר ר' יעקב אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל שדרגש אין צורך בכפייתו, אלא מתירים את נקליטיו והוא נופל מאליו. בקשר לענין זה אמר ר' יעקב בר אמי: מטה שנקליטיה (המוטות שעליהם פורשים את הכילה) יוצאין ובולטים החוצה, ואי אפשר לכפותה — זוקפה בזמן האבילות, ודיו.

מתני׳ וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ, וְאֵין מְמַחֶה בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁיעוּר. וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לוֹ, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בְּרֹאשׁ.

והמלך מוציא את העם למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד, ופורץ גדרות של כל אדם לעשות לו דרך לצרכיו השונים, ואין ממחה בידו. דרך המלך אין לו שיעור לא לארכו ולא לרחבו, ואין לומר לו שדרך זו רחבה מצרכו. וכל העם בוזזין במלחמה ונותנין לו, והוא נוטל חלק בראש מכל שלל המלחמה.

גמ׳ תָּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: ״אֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד״! אַיְּידֵי דְּתָנָא כָּל מִילֵּי דְּמֶלֶךְ, תָּנָא נַמִי מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת.

שואלים: הרי כבר תנינא חדא זימנא [שנינו דבר זה פעם אחת] בראש המסכת: אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד! ומסבירים: איידי דתנא [מתוך ששנה] את כל מילי [דבריו, דיניו] של המלך, תנא נמי [שנה גם כן] ענין של מוציאין למלחמת הרשות. ושם נשנה מפני דיני הסנהדרין.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ – מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַב אָמַר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.

בענין המלך וזכויותיו נחלקו דעות החכמים, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך שבספר שמואל (שמואל א' ח, יא–יז) מלך מותר בו, שיכול הוא לעשות את כל האמור שם, והוא חלק מזכויותיו המלכותיות. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שיקבלו עליהם את מרותו של המלך באימה, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) — שתהא אימתו עליך. אבל אין המלך רשאי לעשות כל מה שנאמר שם.

כְּתַנָּאֵי: ״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ – מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ׳ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.

ומעירים, דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו באותו נושא. שר' יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך — מלך מותר בו. ר' יהודה אומר: לא נאמרה פרשה (המלך) זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" — שתהא אימתו עליך.

וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְו‍ֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה.

וכן היה ר' יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ שאינן נוהגות בחוץ לארץ, ויש סדר מסויים לקיומן בארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק במלחמה בו, ולבנות להם בית הבחירה (בית המקדש).

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד תַּרְעוּמְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ׳״ וגו׳.

ר' נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי

תַּנְיָא: ״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר כַּהוֹגֶן שָׁאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳תְּנָה לָנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ׳. אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶן קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ׳״.

"(דברים יז, יד), שאין העמדת מלך מצוה, ורצה שמואל להפחידם אולי יתחרטו ולא ירצו עוד במלך. תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: זקנים שבדור בזמנו של שמואל כהוגן שאלו, שנאמר: "תנה לנו מלך לשפטנו" (שמואל א' ח, ו), שרצו שיהא מנהיג קבוע לעם במקום שמואל, אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו" (דברים יז, יט–כ).

תַּנְיָא: ״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלֹׁשׁ מִצְו‍ֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן תְּחִילָּה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן חייבים לעשותה תחילה.

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ׳כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה׳ בָּעֲמָלֵק׳, הֱוֵי אוֹמֵר לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ תְּחִילָּה; וְאֵין ׳כִּסֵּא׳ אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ׳.

כשהוא אומר "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז, טז), הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ולומדים זאת כך: אין "כסא" אלא כינוי סמלי עבור מלך, שנאמר: "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דברי הימים א' כט, כג), הרי שהמלך היושב על "כס יה".

וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה תְּחִלָּה, אוֹ לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ׳וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אוֹיְבֵיכֶם׳ וגו׳, ׳וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳׳ וגו׳, הֱוֵי אוֹמֵר לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה.

ועדיין איני יודע אם מצוה לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה. כשהוא אומר "והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים יב, י–יא), הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק חייבים לעשות תחלה.

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ׳וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּבֵיתוֹ וַה׳ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב׳, וּכְתִיב: ׳וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים׳״ וגו׳.

וכן בדוד הוא אומר: "ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו" (שמואל ב' ז, א), וכתיב [ומיד אחר כך נאמר] "ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (דברים יב, ב).

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בַּתְּחִילָּה מָלַךְ שְׁלֹמֹה עַל הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳״. וּלְבַסּוֹף מָלַךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה״.

אגב הזכרת הפסוק בדבר מלכות שלמה, מביאים את מה שאמר ריש לקיש: בתחילה מלך שלמה אף על העולמות העליונים, שנאמר: "וישב שלמה על כסא ה' "(דברי הימים א כט, כג), שהיתה מלכותו כמלכות ה' — בכל העולמות, ולבסוף כאשר נשא נשים נכריות לא מלך אלא על התחתונים בלבד, שנאמר: "כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" (מלכים א' ה, ד).

רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: תִּפְסַח בְּסוֹף הָעוֹלָם, וְעַזָּה בְּסוֹף הָעוֹלָם. וְחַד אָמַר: תִּפְסַח וְעַזָּה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי הָווּ יָתְבוּ, וּכְשֵׁם שֶׁמָּלַךְ עַל תִּפְסַח וְעַל עַזָּה, כָּךְ מָלַךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

בפירושו של פסוק זה נחלקו האמוראים רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: תפסח הוא שם מקום בסוף העולם כלומר, בקצה אחד של מלכותו, ועזה בסוף העולם. וחד [ואחד מהם] אמר: תפסח ועזה בהדי הדדי הוו יתבו [זו ליד זו היו יושבות], ובא הכתוב ללמד שכשם שמלך על תפסח ועל עזה, כך מל ך על כל העולם כולו,

וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי, קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל״ וגו׳. וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דִּבְרֵי קֹהֶלֶת, בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם״. וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה״ וגו׳.

ולבסוף ירד ירידה נוספת שלא מלך אלא על ישראל בלבד, שנאמר: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" (קהלת א, יב), ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים, שנאמר: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושל ם" (קהלת א, א), ולבסוף לא מלך אלא על מטתו, שנאמר: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל

וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מַקְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי״. רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: מַקְלוֹ. וְחַד אָמַר: גּוּנְדּוֹ.

"(שיר השירים ג, ז), ולבסוף ירד עד כדי כך שלא מלך אלא על מקלו, שנאמר: "וזה היה חלקי מכל עמלי" (קהלת ב, י). אף בענין זה נחלקו רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: כאשר אמר "זה" התכוון למקלו, וחד [ואחד מהם] אמר: התכוון לגונדו [טליתו].

הֲדַר אוֹ לָא הֲדַר? רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: הֲדַר. וְחַד אָמַר: לָא הֲדַר. מַאן דְּאָמַר לָא הֲדַר, מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט. וּמַאן דְּאָמַר: הֲדַר, מֶלֶךְ, וְהֶדְיוֹט וּמֶלֶךְ.

ושואלים: האם הדר [חזר] למלכותו לשלוט בעולם, כולו או לא הדר [חזר] לבסוף? רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: הדר [חזר], וחד [ואחד מהם] אמר: לא הדר [חזר]. מאן [מי] שאמר לא הדר [חזר], הרי לדעתו היה שלמה בתחילה מלך ואחר כך הדיוט, ולא שב יותר למלכותו, ומאן [מי] שאמר הדר [חזר], לדעתו היה שלמה בתחילה מלך ואחר כך הדיוט ולבסוף שב להיות מלך.

״פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אוֹצְרוֹת מְלָכִים לַמֶּלֶךְ. וּשְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין, מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם״. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב דִּימִי, וְאָמְרִי לָהּ לְרַב אַחָא: בִּשְׁלָמָא אוֹצְרוֹת מְלָכִים לַמֶּלֶךְ – אוֹרְחָא דְּמִלְּתָא. אֶלָּא שְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין, מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם מְנָלַן? דִּכְתִיב

שנינו במשנה כי המלך פורץ לעשות לו דרך. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אוצרות מלכים שלוקחים שלל במלחמה שייכים למלך, ושאר ביזה שבוזזין במלחמה — מחצה למלך ומחצה לעם. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי, ואמרי לה [ויש אומרים שאמר זאת] לרב אחא: בשלמא [נניח] הלכה זו שאוצרות מלכים למלך — כך הוא אורחא דמלתא [דרך הדברים], וראוי שישתמש המלך באוצרות המלכים שהוא כובש, אלא שאר ביזה שבוזזין במלחמה, שהיא מחצה למלך ומחצה לעם, מנלן [מנין לנו] שמגיע למלך? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]