נִפְנָה לִימִינוֹ, כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. נִפְנָה לִשְׂמֹאלוֹ, וְכָבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶן שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: ״בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם. יָבֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם״! מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע, וָמֵתוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: ״מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ״.

נפנה שמעון בן שטח לימינו — כבשו הדיינים פניהם בקרקע מחמת אימה ולא אמרו דבר, נפנה לשמאלו — וכבשו פניהם בקרקע ולא אמרו דבר. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, כלומר, עושים אתם חשבונות להנאתכם שלא לדבר עתה, יבא בעל מחשבות (הקדוש ברוך הוא) ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן לאותם דיינים בקרקע, ומתו. באותה שעה שראו שאין בידי הסנהדרין כוח לכוף את המלך, אמרו חכמים: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו מפני הסכנה שבדבר.

״לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין״ וכו׳. אִינִי? וְהָאָמַר רַב אַשִׁי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל; מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ! מִצְוָה שָׁאנֵי.

שנינו במשנה כי המלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו. ור' יהודה אומר שהרשות בידו אם רצה. על דברי ר' יהודה מקשים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שנשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, ואולם מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), וכוונתו: שתהא אימתו עליך. הרי שכבוד המלך הוא מן התורה ואינו ברשות המלך למחול עליו. ומשיבים: לענין מצוה שאני [שונה], ואין בכך משום בזיון המלך כשמוחל על כבודו לשם מצוה.

״וְאֵין נוֹשְׂאִין״ כו׳. תַּנְיָא: ״אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: נָשִׁים הָרְאוּיוֹת לוֹ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ. וּמַאי נִינְהוּ? מֵירַב וּמִיכַל״.

במשנה שנינו שאין נושאין אלמנתו של מלך, ור' יהודה אומר שמותר למלך לשאת אלמנת מלך אחר, וראיה לדבר מן האמור בדוד "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך" (שמואל ב' יב, ח). תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לר' יהודה: הכוונה בפסוק היא לנשים הראויות לו מבית המלך. ומאי נינהו [ומי הן]? — מירב ומיכל בנות שאול.

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי יוֹסֵי: הֵיאָךְ נָשָׂא דָּוִד שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּחַיֵּיהֶן? אָמַר לָהֶן: מִיכַל אַחַר מִיתַת מֵירַב נְשָׂאָהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: קִידּוּשֵׁי טָעוּת הָיוּ לוֹ בְּמֵירַב, שֶׁנֶּאֱמַר ״תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַסְתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים״.

כיון שהוזכר ענין זה, מוסרים כי שאלו תלמידיו את ר' יוסי: היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן? אמר להן: מיכל אחר מיתת מירב נשאה ודבר זה מותר. ר' יהושע בן קרחה אומר: לא כן, אלא קידושי טעות היו לו במירב ונתבטלו הקידושין מעיקרם, וכיון שבטלו הקידושין הרי מיכל מותרת לו, שנאמר בדברי דוד לאיש בושת בן שאול: "תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים" (שמואל ב' ג, יד).

מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַב פַּפָּא: מִיכַל ״אִשְׁתִּי״, וְלֹא מֵירַב ״אִשְׁתִּי״.

ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד], כלומר, כיצד למדים מפסוק זה לענייננו? אמר רב פפא כך יש לדייק: מיכל היא אשתי ולא מירב היא אשתי.

מַאי קִידּוּשֵׁי טָעוּת? דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל״ וגו׳. אֲזַל קַטְלֵיהּ. אָמַר לוֹ: מִלְוֶה אִית לָךְ גַּבַּאי, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה, אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

ושואלים: מאי [מה] קידושי טעות היו בדבר? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] במלחמת ישראל בפלישתים ובגלית: "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו" (שמואל א' יז, כה). אזל קטליה [הלך דוד והרגו לגלית]. אמר לו שאול: מלוה (הלוואה) אית [יש] לך גבאי [אצלי], שהרי חייב אני לפרוע לך את העושר הגדול שהבטחתי, ובמחילת מלוה זה תתקדש לך בתי מירב לאשה. ודוד אכן מחל לו מתוך כוונה לקדש את מירב, אבל כסף ממש לא נתן לו. ושנינו שהמקדש במלוה אינה מקודשת ולכן לא התקיים קשר קידושין בין דוד למירב.

אֲזַל יְהַבָהּ לְעַדְרִיאֵל, דִּכְתִיב, ״וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵירַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד״ וגו׳. אֲמַר לֵיהּ: ״אִי בָּעֵית דְּאֶתֵּן לָךְ מִיכַל, זִיל אַיְיתֵי לִי מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים״. אֲזַל אַיְיתֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״מִלְוֶה וּפְרוּטָה אִית לָךְ גַּבַּאי״.

אזל יהבה [הלך שאול ונתנה] לעדריאל, דכתיב [שנאמר]: "ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה" (שמואל א' יח, יט). אמר ליה [לו] שאול לדוד: אי בעית [אם רוצה אתה] שאתן לך את מיכל, זיל אייתי [לך הבא] לי מאה ערלות פלשתים ("ויאמר שאול כה תאמרו לדוד אין חפץ למלך במוהר כי במאה ערלות פלישתים להינקם באוייבי המלך". שמואל א' יח, כה). אזל אייתי ליה [הלך והביא לו] מאתיים ערלות (ראה שמואל א' יח, כז). אמר ליה [לו] שאול: גם לאחר הבאת הערלות אין הקידושין תופסים, שכן מלוה ופרוטה אית [יש] לך גבאי [אצלי], שהרי הבטיח לו עושר גדול, ונוסף לזה עוד נתן דוד דבר קל ערך (מבחינה כספית) שהוא ערלות פלשתים. וכאן יש מחלוקת בהלכה.

שָׁאוּל סְבַר: מִלְוֶה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַמִּלְוֶה, וְדָוִד סְבַר: מִלְוֶה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה.

שאול סבר שהמקדש במלוה ופרוטה — דעתיה [דעתו] על המלוה ולא על הפרוטה הנוספת, ומשום כך אין הקידושין תופסים. ואילו דוד סבר שהמקדש במלוה ופרוטה — דעתיה [דעתו] על הפרוטה ותפסו הקידושין.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִלְוֶה וּפְרוּטָה דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה, שָׁאוּל סָבַר: לָא חֲזוּ וְלָא מִידֵּי, וְדָוִד סָבַר: חֲזוּ לְכַלְבֵי וְשׁוּנְרֵי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] מלוה ופרוטה — דעתיה [דעתו] על הפרוטה, ואולם שאול סבר כי ערלות פלשתים לא חזו ולא מידי [אינן ראויות לדבר] ואינן שוות אפילו פרוטה, ואין מקום לקידושין לחול. ודוד סבר: חזו לכלבי ושונרי [ראויות הן לכלבים וחתולים] כאוכל, ושוות הן פרוטה לפחות.

וְרַבִּי יוֹסֵי, הַאי, ״תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל״, מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? רַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּתַנְיָא: ״רַבִּי יוֹסֵי הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָאוֹת מְעוֹרָבִין.

ושואלים: ור' יוסי שפירש שנשא את מיכל אחר מות מירב, האי [הדגשה זו] "תנה את אשתי את מיכל" (שמואל ב' ג, יד) מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? ומשיבים: ר' יוסי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יוסי היה דורש מקראות מעורבין,

כְּתִיב: ׳וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִיבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי׳ וגו׳. וְכִי לְעַדְרִיאֵל נְתָנָהּ? וַהֲלֹא לְפַלְטִי בֶּן לַיִשׁ נְתָנָהּ! דִּכְתִיב: ׳וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ׳ וגו׳!

כתיב [נאמר]: "ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפיבשת ואת חמשת בני מיכל אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחלתי" (שמואל ב' כא, ח). וכי לעדריאל נתנה שאול? והלא לפלטי בן ליש נתנה! דכתיב [שכן נאמר] "ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש" (שמואל א' כה, מד), הרי שמיכל לא נישאה כלל לעדריאל!

אֶלָּא, מַקִּישׁ קִידּוּשֵׁי מֵירַב לְעַדְרִיאֵל לְקִידּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי. מַה קִּידּוּשֵׁי מִיכַל לְפַלְטִי בַּעֲבֵירָה, אַף קִידּוּשֵׁי מֵירַב לְעַדְרִיאֵל בַּעֲבֵירָה״.

אלא מקיש [משווה הכתוב] את קידושי מירב לעדריאל לקידושי מיכל לפלטי בן ליש, מה קידושי מיכל לפלטי לכל הדעות היו בעבירה, שהרי כבר היתה נשואה לדוד, אף קידושי מירב לעדריאל בעבירה היו. שעל פי דין היתה מקודשת לדוד.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה נַמִי, הָכְתִיב: ״אֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל״. אֲמַר לְךָ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי מִיכַל יָלְדָה? וַהֲלֹא מֵירַב יָלְדָה! מֵירַב יָלְדָה וּמִיכַל גִּידְּלָה. לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמָהּ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמְגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדוֹ.

ושואלים: ור' יהושע בן קרחה נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר]: "את חמשת בני מיכל בת שאול" (שמואל א' יח, יט) אמר לך ר' יהושע כך יש להבין: וכי מיכל ילדה ילדים אלה? והלא מירב ילדה אותם לעדריאל! אלא מירב ילדה ומתה ומיכל גידלה אותם בביתה, לפיכך נקראו הילדים על שמה. ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

(חֲנִינָא קָרָא, יוֹחָנָן וְאִשְׁתּוֹ, אֶלְעָזָר וּגְאוּלָּה, וּשְׁמוּאֵל בְּלִימּוּדַי, סִימָן). רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: מֵהָכָא: ״וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם, לֵאמֹר: יוּלַּד בֵּן לְנָעֳמִי״. וְכִי נָעֳמִי יָלְדָה? וַהֲלֹא רוּת יָלְדָה! אֶלָּא, רוּת יָלְדָה וְנָעֳמִי גִּידְּלָה. לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ.

(חנינא קרא — ר' חנינא מוכיח מן הפסוק "ותקראנה". ר' יוחנן מוכיח מן הפסוק המתחיל "ואשתו". ר' אלעזר וגאולה מן הכתוב "גאלת". ור' שמואל בר נחמני בלימודי מענין המלמד בן חבירו, הם סימן לראיות הבאות ולאומריהן) ר' חנינא אומר: מהכא [מכאן, מפסוק זה] יש ראיה לדבר, שנאמר: "ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי" (רות ד, יז). וכי נעמי ילדה את הילד? והלא רות ילדה! אלא רות ילדה ונעמי גידלה, לפיכך נקרא על שמה שבן נולד לנעמי.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֵהָכָא: ״וְאִשְׁתּוֹ הַיְּהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר״ וגו׳. ״וְאֵלֶּה בְנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח (לוֹ) מָרֶד״. מֶרֶד זֶה כָּלֵב. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מֶרֶד? שֶׁמָּרַד בַּעֲצַת מְרַגְּלִים. וְכִי בִּתְיָה יָלְדָה? וַהֲלֹא יוֹכֶבֶד יָלְדָה, אֶלָּא, יוֹכֶבֶד יָלְדָה וּבִתְיָה גִּידְּלָה, לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמָהּ.

ר' יוחנן אמר: מהכא [מכאן, ממקור זה] יש ראיה לדבר, נאמר: "ואשתו היהדיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד" (דברי הימים א' ד, יח). "מרד" זה כלב, ולמה נקרא שמו מרד? — שמרד בעצת מרגלים. וירד אבי גדור וכו' הם לפי המדרש כולם כינויים למשה רבינו. וכי בתיה ילדה את משה? והלא יוכבד ילדה! אלא יוכבד ילדה אותו ובתיה גידלה אותו, לפיכך נקרא על שמה כאילו היא ילדתו.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: מֵהָכָא: ״גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה״. וְכִי יוֹסֵף יָלַד? וַהֲלֹא יַעֲקֹב יָלַד. אֶלָּא, יַעֲקֹב יָלַד וְיוֹסֵף כִּילְכֵּל. לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.

ר' אלעזר אמר: מהכא [מכאן] ראיה לדבר, שנאמר: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה" (תהלים עז, טז). וכי יוסף ילד את כל בני ישראל? והלא יעקב ילד! אלא יעקב ילד ויוסף כילכל, לפיכך נקראו על שמו של יוסף, שכל ישראל קרויים גם בני יוסף.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמְלַמֵּד בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״. וּכְתִיב ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן״. לוֹמַר לְךָ: אַהֲרֹן יָלַד וּמֹשֶׁה לִימֵּד. לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר: "ואלה תולדת אהרן ומשה" (במדבר ג, א), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך "ואלה שמות בני אהרן הבכר נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר" (במדבר ג, ב), ולא נאמרו שמות בני משה, לומר לך: אמנם אהרן ילד את בניו, אבל משה לימד אותם תורה, לפיכך נקראו הבנים גם על שמו.

״לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״. וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב שֶׁפְּדָאוֹ לְאַבְרָהָם? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁפְּדָאוֹ מִצַּעַר גִּידּוּל בָּנִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ״לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב״ וגו׳. ״לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב״ – מֵאָבִיו, ״וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ״ – מֵאֲבִי אָבִיו.

בקשר לענין זה מביאים את דרשת הכתוב "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" (ישעיה כט, כב). ויש לשאול: וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם? אמר רב יהודה: שפדאו מצער גידול בנים, שלא היו לו לאברהם שנים עשר שבטים וצרותיהם כפי שהיו ליעקב, וקיבל יעקב על עצמו את הטורח לגדל את שבטי ישראל. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו" (ישעיה כט, כב), ונפרש: "לא עתה יבוש יעקב" — מאביו, "ולא עתה פניו יחורו" — מאבי אביו, שקיבל על עצמו תפקיד שהיה מוטל גם עליהם.

כְּתִיב ״פַּלְטִי״. וּכְתִיב ״פַּלְטִיאֵל״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּלְטִי שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פַּלְטִיאֵל? שֶׁפְּלָטוֹ אֵל מִן הָעֲבֵירָה. מֶה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אָמַר: ״כָּל הָעוֹסֵק בְּדָבָר זֶה – יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה״.

בענין של פלטי בן ליש דרשו: כתיב [נאמר] במקום אחד "פלטי" (שמואל א' כה, מד), וכתיב [ונאמר] במקום אחר "פלטיאל" (שמואל ב' ג, טו). אמר ר' יוחנן: פלטי שמו האמיתי, ולמה נקרא שמו פלטיאל? ללמד שפלטו אל מן העבירה ולא נגע כלל במיכל בת שאול, משום שהיה סבור שאסורה היא לו, שכן עודנה אשת דוד. מה עשה? נעץ חרב במיטה בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה (תשמיש) ידקר בחרב זה.

וְהָכְתִיב ״וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ״! שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאִישָׁהּ. וְהָכְתִיב: ״הָלוֹךְ וּבָכֹה״! עַל הַמִּצְוָה דְּאָזֵיל מִינֵּיהּ. ״עַד בַּחֻרִים״ – שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנֵיהֶם כְּבַחוּרִים, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם בִּיאָה.

ושואלים: והכתיב [והרי נאמר] "וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחורים" (שמואל ב', ג, טז), ואם כן הרי שאישה־בעלה היה! ומשיבים: שנעשה לה כאישה לענין חיבה ודאגה לה. ושואלים: והכתיב [והרי נאמר שם] "הלוך ובכה", ואם מתחילה סבר שהיא אשת דוד, מפני מה בכה. ומשיבים: על המצוה דאזיל מיניה [שהלכה ממנו] משום שמעכשיו אינו יכול לקבל עוד שכר על כבישת יצרו. בהמשך הכתוב נאמר "עד בחרים", ודורשים: שנעשו שניהם כבחורים, כלומר, שלא טעמו טעם ביאה כלל.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תּוֹקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף – עַנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל בּוֹעַז. תּוֹקְפּוֹ שֶׁל בּוֹעַז – עַנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל פַּלְטִי בֶּן לַיִשׁ. תּוֹקְפּוֹ שֶׁל יוֹסֵף עַנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל בּוֹעַז, דִּכְתִיב ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת״. מַאי ״וַיִּלָּפֵת״? אָמַר רַב שֶׁנַּעֲשָׂה בְּשָׂרוֹ כְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת.

אמר ר' יוחנן: מה שהוא תוקפו של יוסף, כלומר, הדבר הגדול המסופר בכתוב בשבחו של יוסף — הוא ענוותנותו של בועז, כלומר, דבר שאין נחשב לגבי בועז, ומה שהוא תוקפו וחשיבותו של בועז — הוא ענוותנותו של פלטי בן ליש, שגדול היה ממנו במעלת הפרישות. והיכן מצינו שבאותו דבר שהוא תוקפו של יוסף הוא ענוותנותו של בועז? דכתיב [שנאמר] בבועז "ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו" (רות ג, ח). מאי [מה פירוש] "וילפת"? אמר רב: שנעשה בשרו (אברו) כראשי לפתות (שנתקשה מפני התאוה), ואף על פי שפנויה היתה והיתה עימו במיטה אחת — פרש ממנה ולא בא עליה, ואילו ביוסף אשת פוטיפר אשת איש היתה ולא היתה עימו יחד.