הַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל, אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם. אֵימָא לָא לִיגְלֵי! קָא מַשְׁמַע לָן. וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אָמַר קְרָא: ״לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ״, אֲפִילּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּמַשְׁמַע.

ההורג כהן גדול, או כהן גדול שהרג את הנפש — אינו יוצא משם, ממקום גלותו, לעולם, שכיון שבאותה שעה אין כהן גדול משמש, אין לו תקנה במותו של הכהן הגדול שיתמנה תחתיו, ומשום כך אימא [אמור] שלא ליגלי [יגלה] כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגולה. ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] הדין וכהן גדול אכן לא יגלה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] שערי המקלט נועדו "לנוס שמה כל רצח" (דברים יט, ג), "כל" לרבות אפילו כהן גדול במשמע.

״עוֹבֵר עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה״. לָא סַגִּי דְּלָא עָבַר?! הָכִי קָאָמַר: אִם עָבַר עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה, הֲרֵי הוּא כְּהֶדְיוֹט לְכָל דְּבָרָיו.

שנינו בתוספתא שכהן גדול שהרג את הנפש במזיד עובר על מצות "עשה" ועל מצות "לא תעשה". ותוהים על סגנון זה: וכי לא סגי דלא עבר [וכי אין די שאינו עובר], וכי חייב הוא לעבור על מצות "עשה" ועל "לא תעשה"? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: אם עבר על "עשה" ועל "לא תעשה" — הרי הוא כהדיוט לכל דבריו.

פְּשִׁיטָא! סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּתְנַן: ״אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד״, וְאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: ״כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ״ – דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל; אֵימָא כָּל דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל! קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר], הואיל ותנן [ושנינו במשנה]: אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר, ולא את הכהן הגדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואמר רב אדא בר אהבה מקור לדין זה בכהן גדול: "כל הדבר הגדל יביאו אליך" (שמות יח, כב), שפירשו: דבריו של גדול, שגדול בישראל ככהן גדול, נידון בבית דין של שבעים ואחד, אימא [אמור] שהכוונה היא כל דבריו של גדול, ואפילו נידון על עבירה שאין עונשה מיתה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] על שאר דברים שהריהו כהדיוט, ונידון אף בבית דין של שלושה.

וְאֵימָא הָכִי נַמִי! מִי כְּתִיב ״דִּבְרֵי גָדוֹל״? ״הַדָּבָר הַגָּדֹל״ כְּתִיב! דָּבָר גָּדוֹל מַמָּשׁ.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] ויהיו כל דיניו בשבעים ואחד! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "דברי גדול"? "הדבר הגדל" כתיב [נאמר], משמע: דבר גדול ממש, כלומר, שזה דבר הקשור באדם גדול בישראל וגם בעונש גדול.

״מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ״. מֵעִיד? וְהָתַנְיָא: ״׳וְהִתְעַלַּמְתָּ׳ – פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם, וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם. הָא כֵּיצַד?

שנינו במשנה כי הכהן הגדול מעיד ומעידין אותו. ותוהים: מעיד? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב במצות השבת אבידה "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך" (דברים כב, א), שמשינוי הסגנון שלא נאמר בו "לא תתעלם" נרמזת האפשרות של "והתעלמת", ולמדו מכאן להלכה: פעמים שאתה מתעלם מן האבידה ופעמים שאי (אין) אתה מתעלם. הא [הרי] כיצד?

כֹּהֵן וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר ׳וְהִתְעַלַּמְתָּ׳״!

— היה המוצא כהן, והוא, האבידה, בבית הקברות, ואין הכהן רשאי להיכנס לשם, או שהיה המוצא זקן וחשוב, ואינה מסוג כזה שתהא לפי כבודו לטלטלה ולטפל בה, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו ונמצא מפסיד הרבה בטיפול באבידה זו, לכך נאמר "והתעלמת"! ומהלכה זו אפשר ללמוד כי משום כבודו של אדם מתירים לו להתעלם ממצוה החלה על אחרים, ואף נאמר שמפני כבודו יכול הוא להתעלם מחובת העדות!

אֲמַר רַב יוֹסֵף: מֵעִיד לַמֶּלֶךְ. וְהָתְנַן: ״לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ״! אֶלָּא אֲמַר רַבִּי זֵירָא: מֵעִיד לְבֶן מֶלֶךְ. בֶּן מֶלֶךְ הֶדְיוֹט הוּא!

אמר רב יוסף: כהן גדול מעיד למלך, שבעדות כזו ודאי אין משום חילול כבודו. ומקשים: והתנן [והרי שנינו במשנה] שהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, ואם כן אין אפשרות להעיד למלך? אלא אמר ר' זירא: הכוונה שמעיד לבן מלך, שאין דינו כמלך לענין שאינו נידון. ומקשים: בן מלך הדיוט הוא, שכל עוד אינו מלך הוא ככל האדם ואין לו דין מיוחד, ואין מכבוד הכהן הגדול להעיד לו!

אֶלָּא: מֵעִיד בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְהָא אֵין מוֹשִׁיבִין מֶלֶךְ בַּסַּנְהֶדְרִין! מִשּׁוּם יְקָרָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל, אֲתָא וְיָתֵיב. מְקַבְּלֵי נִיהָלֵיהּ לְסָהֲדוּתֵיהּ, קָאֵי הוּא, וְאָזֵיל וּמְעַיְּינִינָא לֵיהּ אֲנַן בְּדִינֵיהּ.

אלא הכוונה היא שהוא מעיד בפני המלך כאשר המלך יושב בבית הדין, ומפני כבוד המלכות שוב אין בכך ירידה בכבוד של הכהן הגדול כאשר הוא מעיד. ומקשים: והא [והרי] שנינו שאין מושיבין מלך בסנהדרין! ומסבירים שיש כאן רק סידור מיוחד שמשום יקרא [כבודו] של הכהן הגדול אתא ויתיב [בא המלך ויושב] בין הדיינים, ואז מקבלי ניהלי לסהדותיה [מקבלים את עדותו] של הכהן הגדול, ואחר כך קאי [עומד] הוא, המלך, ואזיל ומעיינינא ליה אנן בדיניה [והולך, ומעיינים אנו הדיינים בדינו].

גּוּפָא: ״אֵין מוֹשִׁיבִין מֶלֶךְ בַּסַּנְהֶדְרִין, וְלֹא מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל בְּעִיבּוּר שָׁנָה״. מֶלֶךְ בַּסַּנְהֶדְרִין – דִּכְתִיב ״לֹא תַעֲנֶה עַל רִב״ – לֹא תַעֲנֶה עַל רַב.

כיון שהוזכרה הלכה זו, מעירים: גופא [לגופה] של אותה הלכה אמרנו שאין מושיבין מלך בסנהדרין, ולא מלך וכהן גדול בבית הדין הדן בעיבור השנה. ומסבירים: לענין אי הכללת מלך בסנהדרין, הטעם הוא דכתיב [שנאמר] "לא תענה על רב" (שמות כג, ב), והוא נדרש לא תענה על רב (גדול), שאין ראוי להושיב בסנהדרין אדם כזה ששאר הדיינים יחששו להביע דעה הנוגדת את דעתו.

לֹא מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל בְּעִיבּוּר שָׁנָה – מֶלֶךְ, מִשּׁוּם אַפְסַנְיָא; כֹּהֵן גָּדוֹל, מִשּׁוּם צִינָּה.

ולענין לא מלך וכהן גדול בעיבור שנה: מלך אין דן — משום אפסניא, הספקת מזון ומשכורת לצבא, שאין המלך מעוניין בתוספת חודש לשנה, שהוא הוספה גדולה בהוצאותיו. כהן גדול — משום צינה הוא מעונין שהטבילות שהוא טובל ביום הכיפורים ורצפת המקדש (שהרי הוא עובד יחף) יהיו חמים ככל האפשר. ויש לו גם נגיעה בשאלת העיבור שהרי רצונו שיהא יום הכיפורים בעונת שנת חמה.

אָמַר רַב פַּפָּא: שְׁמַע מִינָּהּ שַׁתָּא בָּתַר יַרְחָא אָזֵיל. אִינִי? וְהָא הָנָךְ שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר דַּהֲווּ קַיְימִי, וּשְׁמָעִינְהוּ רַבָּנַן דְּקָאָמְרִי;

אמר רב פפא: שמע מינה, שתא בתר ירחא אזיל [למד מכאן שהשנה הולכת אחר החדשים] כלומר, שכל השינויים הקשורים במזג האויר, בהבשלת הפירות וכיוצא בהם, כולם תלויים בתקופת השנה ומשתנים עמה. שהרי הכהן הגדול רוצה שלא תהא צינת מרחשון בתשרי על ידי העיבור. ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא הנך [והרי אותם] שלשה רועי בקר דהוו קיימי [שהיו עומדים] פעם במקום אחד, ושמעינהו רבנן דקאמרי [ושמעו אותם חכמים שהם אומרים] ומדברים בסימני מזג האויר של השנה,

חַד אֲמַר: אִם בַּכִּיר וְלָקִישׁ כַּחֲדָא יֵינֵץ, דֵּין הוּא אֲדָר, וְאִם לָאו, לֵית דֵּין אֲדָר. וְחַד אֲמַר: אִם תּוֹר בִּצְפַר בִּתְלָג יְמוּת, וּבְטִיהֲרָא בְּטוּל תְּאֵינָה יִדְמוֹךְ, יַשְׁלַח מַשְׁכֵּיהּ, דֵּין הוּא אֲדָר, וְאִם לָאו, לֵית דֵּין אֲדָר. וְחַד אֲמַר: אִם קִידּוּם תַּקִּיף לַחֲדָא יְהֵא, יִפַּח בְּלוֹעָךְ נָפֵיק לְקִיבְלֵיהּ, דֵּין הוּא אֲדָר, וְאִם לָאו, לֵית דֵּין אֲדָר. וְעִבְּרוּהָ רַבָּנַן לְהַהִיא שַׁתָּא!

חד [אחד מהם] אמר: אם בכיר ולקיש כחדא יינץ [התבואה הבכירה והתבואה האפילה כאחת הן צומחות] — דין [זה] הוא אדר באמת, ואם לאו [לא] — לית דין [אין זה] אדר אלא עדיין שבט הוא. וחד [ואחד מהם] אמר: אם תור בצפר בתלג [השור בבוקר בשלג] ימות, כלומר, יהא עדיין קר מאד, ובטיהרא בטול [ובצהרים בצל] התאינה ידמוך [יישן] ויתחכך בה כחפץ מרוב חום ישלח משכיה [לפשוט את עורו] — דין [זה] הוא אדר, ואם לאו [לא] — לית דין [אין זה] אדר. וחד [ואחד מהם] אמר: אם קידום תקיף לחדא יהא [רוח קדים עזה תהיה], ובכל זאת יפח בלועך נפיק לקיבליה [הרוח שאתה נופח בפיך יוצאת לקראתו ומבטלת אותה] — דין [זה] הוא אדר, ואם לאו [לא] — לית דין [אין זה] אדר, ובאותה שנה לא היו סימנים אלה, ואכן עברוה רבנן לההיא שתא [חכמים לאותה שנה], משמע שאין תקופת השנה גוררת אחריה את השינוי במזג האויר ובהבשלת הפירות.

וְתִסְבְּרָא, רַבָּנַן אַרַעֲוָותָא סַמוּךְ? אֶלָּא, רַבָּנַן אַחוּשְׁבְּנַיְיהוּ סַמוּךְ, וְרוֹעֵי בָקָר אִיסְתַּיּוּעֵי הוּא דְּאִיסְתַּיְּיעָא מִילְּתַיְיהוּ.

ודוחים: ותסברא, רבנן ארעוותא סמוך [וכי סבור אתה שחכמים על הרועים סמכו] ועל פי סימניהם עיברו את השנה?! אלא, רבנן אחושבנייהו סמוך [חכמים על חשבונם סמכו] והיו צריכים לעבר את השנה לפי חשבונם, ואותם רועי הבקר איסתיועי [סיוע] הוא דאיסתייעא מילתייהו [שהסתייע, הצליח להם הדבר] שסימניהם היו מכוונים להחלטת חכמים באותה שנה.

״חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין״ כו׳. קָא פָּסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא מִן הָאֵירוּסִין, וְלָא שְׁנָא מִן הַנִּישּׂוּאִין. בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּישּׂוּאִין – הַוֵי עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה,

שנינו במשנה שהכהן הגדול חולץ וחולצין לו, אבל בכל מקרה אינו מייבם את אשת אחיו. ושואלים: קא פסיק ותני [פסק ושנה] בהחלטיות ובלא לחלק שאין הכהן מייבם כלל, לא שנא [אינו שונה] אם היתה זו אלמנה מן האירוסין בלבד שהיא עדיין בתולה, ולא שנא [ואינו שונה] אם היתה זו אלמנה מן הנישואין. ומעתה, בשלמא [נניח] שאינו מייבם, אלמנה מן הנישואין שהרי הוי [יש] באשה זו שני איסורים לגבי הכהן הגדול, גם מצות "עשה" של "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא, יג), וגם מצות "לא תעשה" של "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח" (ויקרא כא, יד),