וּמַה נָּחָשׁ שֶׁמֵּמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה טָהוֹר, שֶׁרֶץ שֶׁאֵינוֹ מֵמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָהוֹר!? וְלָא הִיא, מִידֵּי דַּהֲוָה אַקּוֹץ בְּעָלְמָא.

ומה נחש שהוא עצמו ממית ומרבה על ידי כך טומאה, בכל זאת טהור נבלתו ואינו מטמא (שהרי אינו כלול ברשימת השרצים המטמאים), שרץ שאינו ממית ואינו מרבה טומאה, אינו דין שיהא טהור?! אם כן למדנו מקל וחומר שהשרץ טהור. את ה"הוכחה" הזו דוחים: ולא היא (ואינו כן), מידי דהוה [כמו שהדבר הוא] בקוץ בעלמא [סתם], שאף הקוץ פעמים פוצע ועלול אף להמית ולהוסיף טומאה, ואין אומרים שיהא טמא בשל כך. משמע שאין טומאת עצמו קשורה בשיקול זה כלל.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ שְׁנַיִם לְדַבֵּר וְאֶחָד לִשְׁמוֹעַ, אֵין מוֹשִׁיבִין בָּהּ סַנְהֶדְרִי. וּבְבֵיתָר הָווּ שְׁלֹשָׁה, וּבְיַבְנֶה אַרְבָּעָה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְרַבִּי עֲקִיבָא, וְשִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי דָּן לִפְנֵיהֶם בַּקַּרְקַע.

אמר רב יהודה אמר רב: כל עיר שאין בה שנים שיודעים לדבר בשבעים לשון, ואחד שיודע לשמוע (להבין) — אין מושיבין בה סנהדרי, משום שאמנם כל חברי הסנהדרין אינם צריכים לדעת כל הלשונות, אבל לפחות צריכים להיות שנים כאלה. ובביתר הוו [היו] שלשה שהיו בקיאים בכל השפות, וביבנה היו ארבעה כאלה, והם: ר' אליעזר, ור' יהושע, ור' עקיבא, ושמעון התימני שלא נסמך, היה דן לפניהם בקרקע שלא בשורת החכמים.

מֵיתִיבִי: ״שְׁלִישִׁית – חֲכָמָה; רְבִיעִית – אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה״! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: ״שְׁנִיָּה – חֲכָמָה; שְׁלִישִׁית – אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה״.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: שלישית, כלומר, סנהדרין שיש בה שלושה כאלה — היא סנהדרין חכמה, רביעית — אין למעלה הימנה, כלומר, אין צורך ביותר, ואולם משמע שצריכים להיות שלושה ולא רק שנים! ומשיבים: הוא, רב יהודה בשם רב, שאמר דבריו, אמרם כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: שניה — חכמה, שלישית — אין למעלה הימנה.

״לְמֵידִין לִפְנֵי חֲכָמִים״ – לֵוִי מֵרַבִּי, ״דָּנִין לִפְנֵי חֲכָמִים״ – שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, וְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, וְחָנָן הַמִּצְרִי, וַחֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי חֲמִשָּׁה: שִׁמְעוֹן, שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן, חָנָן, וַחֲנַנְיָה.

כיון שהזכרנו קודם ששמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע, מביאים כמה מן הכינויים המקובלים שהיו לחכמים במשך הדורות. כאשר נאמר "למידין לפני חכמים" — הכוונה היא שהיה זה החכם לוי שישב לפני רבי (ר' יהודה הנשיא). כשאומרים "דנין לפני חכמים" הרי הם שמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא, וחנן המצרי, וחנניא בן חכינאי. ואילו רב נחמן בר יצחק מתני [היה שונה] כאן חמשה שמות: שמעון בן עזאי, שמעון בן זומא, ושמעון התימני, חנן המצרי, וחנניה בן חכינאי.

״רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל״ – רַב וּשְׁמוּאֵל. ״רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״ – רַבִּי אַבָּא. ״דַּיָּינֵי גוֹלָה״ – קַרְנָא. ״דַּיָּינֵי דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״ – רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי. ״דַּיָּינֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא״ – רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל, ״דַּיָּינֵי דִּנְהַרְדְּעָא״ – רַב אַדָּא בַּר מִנְיוּמִי, ״סָבֵי דְּסוּרָא״ – רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא. ״סָבֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא״ – רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא, ״חֲרִיפֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא״ – עֵיפָה וַאֲבִימִי בְּנֵי רַחֲבָה. ״אֲמוֹרָאֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא״ – רַבָּה וְרַב יוֹסֵף. ״אֲמוֹרָאֵי דִּנְהַרְדְּעֵי״ – רַב חָמָא.

כשאומרים בתלמוד "רבותינו שבבבל" הכוונה היא לרב ושמואל. כשאומרים "רבותינו שבארץ ישראל" הכוונה היא לר' אבא. אם נאמר "דייני גולה" — הרי זה כינוי לחכם קרנא. אם אומרים "דייני דארץ ישראל" הרי אלה ר' אמי ור' אסי. כשמזכירים את "דייני דפומבדיתא" מדובר על רב פפא בר שמואל העומד בראשם. "דייני דנהרדעא" כוונתו לבית דין שבראשו עומד רב אדא בר מניומי. "סבי [זקני] דסורא" הם רב הונא ורב חסדא. "סבי [זקני] דפומבדיתא" הם רב יהודה ורב עינא. אם מדברים על "חריפי [החריפים] דפומבדיתא" הלא הם עיפה ואבימי בני רחבה. וכשנזכרים "אמוראי [אמוראים] דפומבדיתא" הרי הם רבה ורב יוסף. "אמוראי [אמוראים] דנהרדעי" הכוונה לרב חמא.

״נְהַרְבְּלָאֵי מַתְנוּ״ – רָמִי בַּר בְּרַבִּי. ״אָמְרִי בֵּי רַב״ – רַב הוּנָא. וְהָאָמַר רַב הוּנָא: אָמְרִי בֵּי רַב! אֶלָּא: רַב הַמְנוּנָא. ״אָמְרִי בְּמַעַרְבָא״ – רַבִּי יִרְמְיָה. ״שָׁלְחוּ מִתָּם״ – רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. ״מְחַכוּ עֲלָהּ בְּמַעַרְבָא״ – רַבִּי אֶלְעָזָר.

אם נאמר "נהרבלאי מתנו [שנו] "הכוונה היא לרמי בר ברבי. אם אומרים בתלמוד "אמרי בי [אומרים בני בית מדרשו] של רב" הכוונה היא לרב הונא. ומקשים: והאמר [והרי במקום אחד יודעים שאמר] רב הונא: אמרי בי [אומרים בני בית מדרשו] של רב, משמע שרב הונא אינו זהה עם חכמי בית רב! אלא "אמרי בי רב" הוא רב המנונא. סתם "אמרי במערבא" [אומרים בארץ ישראל] הוא מדברי ר' ירמיה, אם נאמר סתם "שלחו מתם [משם, מארץ ישראל] ", הוא ר' יוסי בר חנינא. ואם נאמר בתלמוד "מחכו עלה במערבא [צוחקים על דבר זה בארץ ישראל] "מתכוונים לר' אלעזר, כשלא קיבל דעה מסויימת.

וְהָא ״שָׁלְחוּ מִתָּם״ לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא! אֶלָּא אֵיפּוֹךְ: ״שָׁלְחוּ מִתָּם״ – רַבִּי אֶלְעָזָר, ״מְחַכוּ עֲלָהּ בְּמַעַרְבָא״ – רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא.

ומקשים: והא [והרי] שלחו מתם [משם] לדברי ר' יוסי בר חנינא ההלכה היא כך וכך, משמע "ששלחו מתם" אינו ר' יוסי בר' חנינא עצמו! אלא איפוך [הפוך את הדברים], ואמור כי "שלחו מתם [משם] "כוונתו לר' אלעזר. "מחכו עלה במערבא [צוחקים על דבר זה בארץ ישראל] "הוא ר' יוסי בר חנינא.

״וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין? מֵאָה וְעֶשְׂרִים״ וכו׳. מֵאָה וְעֶשְׂרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה כְּנֶגֶד סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה, וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה – הֲרֵי תִּשְׁעִים וְתַרְתֵּי. וַעֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת – הֲרֵי מֵאָה וּתְרֵי.

במשנה נידונה השאלה: וכמה אנשים יהא צריכים להיות בעיר כדי שתהא ראויה שיעשו בה סנהדרין? ושיטת חכמים היא שצריכים מאה ועשרים. שואלים: מאה ועשרים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם]? כלומר, מה טעמו של מספר זה? ומסבירים: עשרים ושלשה צריך כנגד מספר סנהדרי קטנה, ושלש שורות של עשרים ושלשה תלמידים היושבים לפניהם ללמוד ופעמים גם ליעץ — הרי בסך הכל תשעים ותרתי [ושנים] איש, ועוד צריכים שיהיו בעיר עשרה בטלנין של בית הכנסת, כלומר, אנשים הפנויים מעבודות דוחקות, ויושבים תמיד בבית הכנסת ודואגים לתיקונו ולשאר צרכי הציבור — הרי מאה ותרי [ושנים].

וּשְׁנֵי סוֹפְרִים, וּשְׁנֵי חַזָּנִין, וּשְׁנֵי בַעֲלֵי דִינִין וּשְׁנֵי עֵדִים, וּשְׁנֵי זוֹמְמִין, וּשְׁנֵי זוֹמְמֵי זוֹמְמִין – הֲרֵי מֵאָה וְאַרְבֵּיסַר.

ושני סופרים בסנהדרין, ושני חזנין (שמשים), ושני בעלי דינין שיבואו להתדיין, ושני עדים לצד אחד, ושני זוממין שיאמרו שעדים ראשונים אלה לא היו בשעת המעשה, ושני זוממי זוממין שיוכלו להכחיש את העדים המזימים. וכל זאת כדי שיוכל להתקיים דיון כפי שהוא מתואר בפרשת המשפט בספר דברים (יט, טו—כא) — הרי בסך הכל מאה וארביסר [וארבעה עשר] איש בעיר.

וְתַנְיָא: ״כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה דְּבָרִים הַלָּלוּ – אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ: בֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין, וְקוּפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכִּסֵּא, רוֹפֵא, וְאוּמָּן, וְלַבְלָר, וְטַבָּח, וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: אַף מִינֵי פֵירָא, מִפְּנֵי שֶׁמִּינֵי פֵירָא מְאִירִין אֶת הָעֵינַיִם״.

ותניא [ושנויה ברייתא]: כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואלו הם: בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה הנגבית כפי הדין בשנים (שני אנשים הממונים על כך) ומתחלקת על פי שלשה, אם כן לגבאי צדקה יש צורך בעוד שלושה אנשים — הרי מאה ושבעה עשר. ויש צורך שיהא בעיר בית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא ואומן (מקיז דם) שהוא כעין חובש עוזר לרופא המומחה, ולבלר (סופר) לכתוב ספרי קודש ושטרות נחוצים, וטבח (שוחט) ומלמד תינוקות — הרי בסך הכל מאה ועשרים איש. משום (בשם) ר' עקיבא אמרו: צריך שיהיו בעיר שתלמיד חכם ראוי לדור בה אף מיני פירא [פירות], מפני שמיני פירא [פירות] מאירין את העינים.

״רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר״ וכו׳. תַּנְיָא: ״רַבִּי אוֹמֵר:

במשנה שנינו שר' נחמיה אומר: צריכים להיות בעיר מאתים ושלושים איש, כדי שתהא ראויה לסנהדרין, כנגד שרי עשרות. תניא [שנינו בתוספתא] גם שיטה אחרת, רבי אומר: