״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״. ״אֲחִיתוֹפֶל״ – זֶה יוֹעֵץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ״ וגו׳, ״וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע״ – זוֹ סַנְהֶדְרִין. ״אֶבְיָתָר״ – אֵלּוּ אוּרִים וְתוּמִּים,

"ואחרי אחיתפל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב" (ראה דברי הימים א' כז, לד). וכך יש להבין: "אחיתופל" — זה יועץ, וכן הוא אומר: "ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים" (שמואל ב' טז, כג). "ובניהו בן יהוידע" — זו סנהדרין, שהוא היה בראשה. "אביתר" — אלו אורים ותומים, שהוא היה הכהן הגדול.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְעַל הַפְּלֵתִי״. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּרֵתִי וּפְלֵתִי? כְּרֵתִי – שֶׁכּוֹרְתִין דִּבְרֵיהֶן, וּפְלֵתִי – שֶׁמּוּפְלָאִין מַעֲשֵׂיהֶן. וְאַחַר כָּךְ – ״שַׂר הַצָּבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״.

וראיה שבניהו בן יהוידע הוא סנהדרין, שכן הוא אומר "ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי" (דברי הימים א' יח, יז). ולמה נקרא שמן "כרתי" ו"פלתי"? "כרתי" — מפני שכורתין דבריהן ומחליטים, "ופלתי" — שמופלאין מעשיהן. ואחר כך לאחר שעשו את כל הדברים האלה "שר הצבא למלך יואב" שהוא מנהיג בפועל את המלחמה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָּא וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: מַאי קְרָא? ״עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָׁחַר״.

אמר ר' יצחק בריה [בנו] של רב אדא ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק בר אבודימי: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז מעשה זה בדוד שהיה כינור תלוי לו למעלה ממיטתו והיה מעירו משנתו — שנאמר: "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר" (תהלים נז, ט).

״וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר״. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: אָמַר קְרָא: ״כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן…וְכֵן תַּעֲשׂוּ״ – לַדּוֹרוֹת הַבָּאִין.

שנינו במשנה: ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה], מה מקורם במקרא? אמר רב שימי בר חייא: אמר קרא [הכתוב]: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (שמות כה, ט), "וכן תעשו" משמעו לדורות הבאין, וכשם שהמשכן נעשה בכל פרטיו על פי משה, כך בית המקדש צריך להיעשות על פי בית דין של שבעים ואחד שהם במקום משה.

מְתִיב רָבָא: ״כָּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, מְשִׁיחָתָן מְקַדְּשָׁן. מִיכָּן וְאֵילָךְ – עֲבוֹדָתָן מְחַנַּכְתָּן״. וְאַמַּאי? נֵימָא: ״וְכֵן תַּעֲשׂוּ״ – לַדּוֹרוֹת הַבָּאִין!

מתיב [מקשה] על כך רבא ממה ששנינו בברייתא אחרת: כל הכלים שעשה משה רבינו משיחתן בשמן הקודש היא שמקדשן להיות ראויים לעבודת המקדש, מיכן (מכאן) ואילך, לדורות הבאים, אין צורך במשיחה אלא עצם עבודתן מחנכתן, שכאשר עושים בהם עבודת קודש כדרכם ממילא הם נעשים כלי קודש. ואמאי [ומדוע יהיה כן]? נימא [נאמר] "וכן תעשו", שיעשו לדורות הבאין כבמשכן, ויהא צורך במשיחה בשמן הקודש בכל הדורות!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם״ – אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וְלֹא לְדוֹרוֹת – בִּמְשִׁיחָה.

ומשיבים, שאני התם [שונה שם] באותו ענין שאמר קרא [הכתוב]: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם" (במדבר ז, א), ויש כאן הדגשה "אתם" — רק הכלים ההם צריכים קידוש במשיחה, ולא לדורות יש צורך במשיחה.

וְאֵימָא: אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וּלְדוֹרוֹת – אִי בִּמְשִׁיחָה אִי בַּעֲבוֹדָה! אָמַר רַב פַּפָּא: אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ״ – הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּשֵׁירוּת.

ומקשים: ואימא [ואמור] באופן אחר: אותם יש לקדש במשיחה דווקא, ולדורות — אי [או] במשיחה אי [או] בעבודה, שיש גם דרך אחרת ולא רק בעבודה! אמר רב פפא: אמר קרא [הכתוב] לגבי זה: "ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" (במדבר ד, יב), הכתוב תלאן בשירות, שעם שירותם יתקדשו.

אֶלָּא, ״אֹתָם״ לָמָּה לִי? אִי לָאו ״אֹתָם״, הֲוָה אָמִינָא: לְדוֹרוֹת – בִּמְשִׁיחָה וּבַעֲבוֹדָה, דְּהָא כְּתִיב: ״וְכֵן תַּעֲשׂוּ״. כָּתַב רַחֲמָנָא ״אֹתָם״ – אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה, וְלֹא לְדוֹרוֹת – בִּמְשִׁיחָה.

ומקשים: אלא אם כן, שיש כתוב מיוחד לענין זה, ההדגשה "אתם" למה לי? הרי הדגשה זו מיותרת ואינה באה ללמד דבר! ומשיבים: אי לאו [אם לא] ההדגשה "אתם", הוה אמינא [הייתי אומר]: לדורות נעשה הדבר במשיחה ובעבודה גם יחד, דהא כתיב [שהרי נאמר]: "וכן תעשו", והייתי מצרף את האמור בשני הכתובים, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "אתם", ללמד: אותם בלבד במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

״וְאֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָאוֹת״ כו׳. מְנָא לָן? כִּדְאַשְׁכַּחַן בְּמֹשֶׁה, דְּאוֹקֵי סַנְהֶדְרָאוֹת, וּמֹשֶׁה בִּמְקוֹם שִׁבְעִים וְחַד קָאֵי.

עוד שנינו במשנה שאין עושין סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנא לן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: כדאשכחן [כפי שמצאנו] במשה, דאוקי [שהעמיד] סנהדראות, בתי הדין הקטנים לכל ישראל (שמות יח, כה–כו), ומשה במקום שבעים וחד קאי [ואחד עומד], שמינוי שבעים האיש הוא על ידי משה ומכוחו של משה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִנַּיִין שֶׁמַּעֲמִידִין שׁוֹפְטִים לְיִשְׂרָאֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳שֹׁפְטִים תִּתֶּן׳. שֹׁטְרִים לְיִשְׂרָאֵל מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳שֹׁטְרִים תִּתֶּן׳. שׁוֹפְטִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳שֹׁפְטִים…לִשְׁבָטֶיךָ׳. שׁוֹטְרִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳שֹׁטְרִים…לִשְׁבָטֶיךָ׳.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מניין שמעמידין שופטים לישראל? — תלמוד לומר: "שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). שטרים לישראל מניין שמעמידים? — תלמוד לומר: "ושטרים תתן". שופטים שצריכים למנות לא רק לכל ישראל אלא לכל שבט ושבט מניין? — תלמוד לומר: "שפטים... לשבטיך". שוטרים לכל שבט ושבט מניין? — תלמוד לומר: "שטרים... לשבטיך".

שׁוֹפְטִים לְכָל עִיר וְעִיר מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳שֹׁפְטִים…לִשְׁעָרֶיךָ׳. שׁוֹטְרִים לְכָל עִיר וְעִיר מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳שֹׁטְרִים…לִשְׁעָרֶיךָ׳. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מְמוּנֶּה עַל כּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳תִּתֶּן לְךָ׳. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ׳לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ׳ – מִצְוָה בַּשֵּׁבֶט לָדוּן אֶת שִׁבְטוֹ״.

שופטים שצריכים למנות לכל עיר ועיר מניין? — תלמוד לומר: "שפטים... לשעריך", ששער העיר הוא מושב זקני העיר ודייניה. שוטרים לכל עיר ועיר מניין? — תלמוד לומר: "שטרים... לשעריך". ר' יהודה אומר: צריך שיהא בית דין אחד הממונה על כולן, שנאמר: "תתן לך", שצריך שיהא מוסד הדואג לכל המינויים הללו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מאותו פסוק עצמו אפשר לדרוש "לשבטיך ושפטו", מכאן שמצוה בשבט לדון את החוטאים בתוך שבטו, ולא למסור את הדין לשבטים אחרים.

״וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא״ – אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ, וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ לִשְׁעָרֶיךָ.

שנינו במשנה שאין עושין עיר הנדחת אלא בסנהדרי גדולה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? אמר ר' חייא בר יוסף אמר ר' אושעיא: שכן אמר קרא [הכתוב] בעובד עבודה זרה: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך" (דברים יז, ה). ולמדנו מכאן: איש ואשה בודדים אתה מוציא לשעריך לבית הדין של שער העיר, ואי (אין) אתה מוציא את כל העיר כולה לשעריך. שאינה נידונה בבית דין של שער העיר אלא בבית דין הגדול.

״אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר״. מַאי טַעֲמָא? ״מִקִּרְבֶּךָ״, אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא מִן הַסְּפָר.

שנינו במשנה שאין עושין עיר הנדחת בספר. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומסבירים: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם" (דברים יג, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ובא אומר: מקרבך — מתוך המדינה עצמה ולא מן הספר, שהוא על גבול המדינה ולא בתוכה.

״וְלֹא שָׁלֹשׁ עָרֵי הַנִּדַּחַת״. דִּכְתִיב: ״אַחַת״. ״אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם״. דִּכְתִיב: ״עָרֶיךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אַחַת״ – אַחַת וְלֹא שָׁלֹשׁ. אַתָּה אוֹמֵר אַחַת וְלֹא שָׁלֹשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ׳עָרֶיךָ׳ – הֲרֵי שְׁתַּיִם אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ׳אַחַת׳ – אַחַת וְלֹא שָׁלֹשׁ״.

הדין המובא במשנה שלא עושים שלש ערי הנדחת נלמד ממה דכתיב [שנאמר] בדין עיר הנדחת: "כי תשמע באחת עריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבת שם לאמר" דברים טז, יג), ולא שלוש. אבל עושין עיר נידחת אחת או שתים, דכתיב [שנאמר]: "עריך", לשון רבים הרי שתים בכלל. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: "אחת" שבכתוב בא להדגיש — אחת ולא שלש. אתה אומר שהכוונה היא אחת ולא שלש, או אינו אלא אחת ולא שתים? — כשהוא אומר "עריך" — הרי שתים אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "אחת" — אחת ולא שלש.

זִימְנִין אֲמַר רַב: בְּבֵית דִּין אֶחָד הוּא דְּאֵין עוֹשִׂין; הָא בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִּינִין עוֹשִׂין. וְזִימְנִין אֲמַר רַב: אֲפִילּוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִין, לְעוֹלָם אֵין עוֹשִׂין. מַאי טַעֲמָא דְּרַב? מִשּׁוּם קָרְחָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, עוֹשִׂין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין עוֹשִׂין, מִשּׁוּם קָרְחָה.

זימנין [לעיתים, לפעמים] אמר רב: בבית דין אחד הוא שאין עושין יותר משתי ערים נדחות, הא [הרי] בשנים ושלשה בתי דינין — עושין. וזימנין [ופעמים] אמר רב: אפילו בשנים ושלשה בתי דינין — לעולם אין עושין. ולשיטה אחרונה זו שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רב? ומשיבים: משום קרחה, כלומר, שלא להרבות בישראל חלל ריק מישוב. אמר ריש לקיש: לא שנו שאין עושים שלוש ערים נדחות אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות — עושין. ר' יוחנן אמר: אין עושין כלל משום קרחה, שלא לעשות מקומות חסרי ישוב בתוך ארץ ישראל.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״אֵין עוֹשִׂין שָׁלֹשׁ עֲיָירוֹת מְנוּדָּחוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָם שְׁתַּיִם. כְּגוֹן, אַחַת בִּיהוּדָה וְאַחַת בַּגָּלִיל. אֲבָל שְׁתַּיִם בִּיהוּדָה וּשְׁתַּיִם בַּגָּלִיל אֵין עוֹשִׂין. וּסְמוּכָה לַסְּפָר, אֲפִילּוּ אַחַת אֵין עוֹשִׂין״. מַאי טַעֲמָא? שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ נָכְרִים וְיַחֲרִיבוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל, אבל עושין אותם שתים, כגון אחת ביהודה ואחת בגליל, אבל שתים ביהודה ושתים בגליל — אין עושין. וסמוכה לספר — אפילו אחת אין עושין. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שמא ישמעו גוים שיש בספר עיר אחת שאין בה ישוב כלל ויחריבו את ארץ ישראל, שיכנסו ללא הפרעה דרך מקום ריק זה.

וְתֵיפּוֹק לִי דְּ״מִקִּרְבֶּךָ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא מִן הַסְּפָר! רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּדָרֵישׁ טַעֲמָא דִּקְרָא.

ושואלים: ותיפוק ליה [ויצא לו] דין זה לא מטעם זה אלא משום גזירת הכתוב ש"מקרבך" אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא מן הספר! ומשיבים: תוספתא זו כשיטת ר' שמעון היא, דדריש טעמא דקרא [שהוא דורש את טעם הכתוב], ולדעתו זהו טעמו של הכתוב האומר שאין להרוס כלל עיר הנדחת שעל הספר.

״סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה הָיְתָה״. מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן? אָמַר קְרָא: ״וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם

שנינו במשנה שסנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד איש, ור' יהודה סבור כי היו בה רק שבעים, שמשה אסף רק שבעים מזקני ישראל ולא יותר. ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים]? — דאמרי [שהם אומרים] שאמנם נאמר שבעים איש, אבל משה על גביהן ומצטרף עמם. אמר קרא [הכתוב]: "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם