אֵימָא לִקְטָלָא הוּא דַּאֲתָא? אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב: ״וְגַם בְּעָלָיו״, וְלִישְׁתּוֹק.

אימא לקטלא [אמור כי לדין מיתה] עצמו הוא דאתא [שבא], שהבעלים חייבים מיתה! ענה לו רבא: אם כן, שהכוונה היתה שגם הבעלים יומתו, ליכתוב [שיכתוב] באותו מקרא רק "השור יסקל וגם בעליו" ולישתוק [ושישתוק] ולא יוסיף עוד, ותהא המשמעות ברורה שגם בעליו במיתה.

אִי כָּתַב רַחֲמָנָא הָכִי, הֲוָה אָמִינָא: בִּסְקִילָה. בִּסְקִילָה סָלְקָא דַּעֲתָךְ? קָטַל אִיהוּ בְּסַיִיף; מָמוֹנוֹ, בִּסְקִילָה!

אמר לו אביי: אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא [אילו היתה כותבת התורה כך, הייתי אומר] שעונשו בסקילה, שהשור יסקל וגם בעליו. ודוחים: בסקילה סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? הלא אם קטל איהו [הורג הוא עצמו אדם] — בסייף, שהיא נחשבת מיתה קלה, אם ממונו הורג יהא עונשו בסקילה החמורה?!

וְדִילְמָא הַאי דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״יוּמָת״ לְאַקּוּלֵי עִילָּוֵיהּ, לְאַפּוּקֵי מִסַּיִיף לְחֶנֶק? הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק חָמוּר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק קִיל, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

אלא ודאי הכוונה כפי שהבינו מתחילה. ושואלים: ושמא נאמר שהכוונה באמת שגם הבעלים במיתה, ודילמא האי דכתב רחמנא [ושמא זה שכתבה התורה] "יומת" — הרי זה לאקולי עילויה [להקל עליו] בדינו, לאפוקי [להוציא] את דינו מדין סייף לדין חנק, שדין רוצח בעצמו בסייף, אבל מי שהרגה בהמתו עונשו קל יותר והוא בחנק! וממשיכים בשאלה: הניחא למאן ד אמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שחנק חמור מסייף, ואז ברור שאין מקום לטענה כגון זו, שוודאי אין באים להחמיר עליו ולדונו בעונש קשה יותר מרוצח בעצמו, אלא למאן ד אמר [לדעת מי שאומר] שחנק קיל [קל יותר], מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שמא בא הכתוב לצורך זה?

לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דִּכְתִיב: ״אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ בַּר קְטָלָא הוּא, וְהָכְתִיב: ״לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ״.

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שהרי נאמר שם] "אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" (שמות כא, ל), ואי סלקא דעתך בר קטלא [ואם עולה על דעתך לומר כי בן מוות] הוא, והכתיב [והרי נאמר במפורש] "ו לא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" (במדבר לה, לא), הרי מכאן נלמד כי אדם זה שלוקחים ממנו כופר אינו חייב מיתה!

אַדְּרַבָּה, מִשּׁוּם הִיא גּוּפָהּ: קָטַל אִיהוּ לָא תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּמָמוֹנָא, אֶלָּא בִּקְטָלָא, קָטַל שׁוֹרוֹ, לִיפְרוֹק נַפְשֵׁיהּ בְּמָמוֹנָא! אֶלָּא, אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: ״אָמַר קְרָא ׳מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא׳ עַל רְצִיחָתוֹ אַתָּה הוֹרְגוֹ, וְאִי אַתָּה הוֹרְגוֹ עַל רְצִיחַת שׁוֹרוֹ״.

ודוחים: אדרבה, משום היא (אותה טענה) גופה נאמר כך: אם קטל איהו [הרג הוא עצמו אדם], לא תיסגי ליה בממונא [יהיה די לו בעונש ממון] אלא בקטלא [במוות ממש], אם קטל [הרג] שורו — ליפרוק נפשיה בממונא [שיפדה את עצמו בממון], ואם לא פדה עצמו — דינו במיתה! אלא אין ראיה גמורה ממקראות אלה, ויש להוכיח ממה שאמר חזקיה, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה ברייתא זו, אמר קרא [הכתוב]: "מות יומת המכה רצח הוא" (במדבר לה, כא), ונדייק מן המלה "הוא": על רציחתו שלו אתה הורגו, ואי (ואין) אתה הורגו על רציחת שורו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שׁוֹר סִינַי בְּכַמָּה? מִי גָּמַר שָׁעָה מִדּוֹרוֹת, אוֹ לֹא? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל: ״׳אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה׳. מָה אִישׁ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה – אַף בְּהֵמָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה״.

אגב ענין זה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שור סיני בכמה? שכן בשעת מתן תורה נאסר על הכל לעלות על הר סיני, שנאמר: "לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יג), האם גם בהמה שעלתה על ההר מיתתה בעשרים ושלושה דיינים? ועיקר השאלה: מי גמר [האם לומדים אנו] הוראת שעה שהיתה בסיני מדין שנאמר לדורות, שבהמה הנסקלת נידונה בעשרים ושלושה, או לא? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתני [ששנה] רמי בר יחזקאל ברייתא זו על הכתוב "אם בהמה אם איש לא יחיה", שהשוואה זו בכתוב באה ללמד: מה איש נידון בעשרים ושלשה דיינים, אף בהמה בעשרים ושלשה.

״הָאֲרִי וְהַזְּאֵב״ כו׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְהוּא שֶׁהֵמִיתוּ, אֲבָל לֹא הֵמִיתוּ, לֹא. אַלְמָא קָסָבַר: יֵשׁ לָהֶן תַּרְבּוּת, וְיֵשׁ לָהֶן בְּעָלִים. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵמִיתוּ, אַלְמָא קָסָבַר: אֵין לָהֶם תַּרְבּוּת, וְאֵין לָהֶם בְּעָלִים.

במשנה הובאה מחלוקת ביחס לארי ולזאב, אם מיתתם בעשרים ושלושה. אמר ריש לקיש: והוא מדובר בזאב וארי שהמיתו אדם, אבל אם לא המיתו — לא, ומסבירים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] ריש לקיש כי יש להן תרבות, כלומר, בעלי חיים אלה נעשים בני תרבות ומותר לגדלם, ולכן יש להן בעלים, ואי אפשר להורגם ללא סיבה כשם שאין הורגים שאר בעלי חיים ביתיים. ואילו ר' יוחנן אמר: מחלוקת זו היתה אף על פי שלא המיתו, אלמא קסבר [מכאן שסבר] ר' יוחנן כי אין להם תרבות לחיות טרף אלה, ואין להם בעלים.

תְּנַן: ״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן זָכָה״. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, לְמַאי זָכָה? זָכָה לְעוֹרָן. אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ, לְמַאי זָכָה? כֵּיוָן שֶׁהֵמִיתוּ, שָׁוִינְהוּ רַבָּנַן כְּמַאן דְּגָמַר דִּינַיְיהוּ, וְאִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ!

תנן [שנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה, בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן, למאי [למה] זכה? הכוונה היא שזכה לעורן, שכיון שאין להם בעלים כל הקודם להורגן זכה, ולוקח את עורן לעצמו. אלא לדעת ריש לקיש, למאי [למה] זכה? הרי כיון שהמיתו כבר שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו [עשו אותם חכמים כמי שנגמר דינם] בבית דין (שהרי לדעת האומר שהקודם להורגן זכה, משמע שאין צריכים בהכרעת בית דין מיוחד, וכאילו נידונו כבר), ושור הנסקל כיון שנגמר דינו למיתה, אף לפני שסקלוהו בבית דין, אסור אף עורו בהנאה, ואם כן חיות אלה איסורי הנאה נינהו [הן], ואסור ליהנות לא רק מבשרן אלא גם מעורן!

מַאי זָכָה? זָכָה לַשָּׁמַיִם. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: ״אֶחָד שׁוֹר שֶׁהֵמִית וְאֶחָד בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהֵמִיתוּ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוֹר שֶׁהֵמִית בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וּשְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהֵמִיתוּ – כָּל הַקּוֹדֵם לְהוֹרְגָן זָכָה בָּהֶן לַשָּׁמַיִם״.

ודוחים: מאי [מה פירוש] "זכה" לדעת ריש לקיש, שזכה על פי שיטת ר' אליעזר לשמים, שעשה מעשה מצוה כשהשמיד דבר המזיק. ומעירים, תניא כוותיה [שנויה תוספתא כשיטתו] של ריש לקיש: אחד שור שהמית ואחד בהמה וחיה שהמיתו — דינם בעשרים ושלשה, ר' אליעזר אומר: שור שהמית דינו בעשרים ושלשה, ושאר בהמה וחיה שהמיתו — כל הקודם להורגן זכה בהן לשמים. משמע שנחלקו רק באלה שהמיתו. ו"זכה בהן" משמעו שזוהי זכיה מוסרית בלבד, וכדברי ריש לקיש.

״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר״ וכו׳. רַבִּי עֲקִיבָא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נָחָשׁ.

במשנה הובא שר' עקיבא אומר: מיתתן בעשרים ושלושה. ומקשים: שיטת ר' עקיבא לכאורה היינו [זוהי] ממש שיטת התנא קמא [הראשון], ומה חידוש בדבריו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין נחש, שלדעת התנא הראשון גם הוא נידון בעשרים ושלושה, ור' עקיבא סבור שרק חיות ובהמות בכלל זה, ולא נחשים.

״אֵין דָּנִין״ כו׳. הַאי שֵׁבֶט דְּחָטָא – בְּמַאי? אִילֵימָא שֵׁבֶט שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת – אֵימַר דְּפָלֵיג רַחֲמָנָא בֵּין יְחִידִים לִמְרוּבִּין לְעִנְיַן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. בִּשְׁאָר מִצְוֹת, מִי פָּלֵיג? אֶלָּא, בְּשֵׁבֶט שֶׁהוּדַּח.

שנינו במשנה שאין דנין את השבט אלא בשבעים ואחד דיינים. ומבררים: האי [זה] השבט שאמרנו שחטא, במאי [במה חטא]? אילימא [אם תאמר] שהיה זה שבט שחלל את השבת, אימר [אמור] דפליג רחמנא [שחילקה התורה] בין דין יחידים לדין מרובין לענין עבודה זרה, שיש דין מיוחד לעיר שלמה שהודחה אחרי עבודה זרה, ואולם בשאר מצו‍ת מי פליג [האם חילק] בין יחיד ובין רבים? אלא צריכים לומר שהמשנה מדברת בשבט שהודח לעבודה זרה.

לְמֵימְרָא דִּבְדִינָא דְּרַבִּים דָּיְינִינַן לֵיהּ? כְּמַאן? לָא כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וְלָא כְּרַבִּי יוֹנָתָן! דְּתַנְיָא: ״עַד כַּמָּה עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת? מֵעֲשָׂרָה וְעַד מֵאָה; דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִמֵּאָה וְעַד רוּבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט״.

ויש להקשות: למימרא דבדינא [האם לומר שבדין] של רבים דיינינן ליה [אנו דנים אותם] בעיר הנדחת? אם כן כמאן [כמי תהיה דעה זו]? הלא אין היא לא כר' יאשיה ולא כר' יונתן! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עד כמה אנשים הגרים בעיר עושין אותה עיר הנדחת? מעשרה ועד מאה אנשים, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: מעיר שיש בה מאה אנשים ועד רובו של שבט. שנחלקו חכמים אלה מהו הקרוי "עיר" בכתוב.

וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹנָתָן לָא קָאָמַר אֶלָּא רוּבּוֹ, אֲבָל כּוּלּוֹ – לֹא! אֲמַר רַב מַתָּנָה: הָכָא

ומשמע, שאפילו ר' יונתן לא קאמר [אמר] שעושים עיר הנדחת, אלא עד רובו של שבט, אבל כולו — לא, ודאי אין דין עיר הנדחת חל עליו, ושבט שחטא אינו נכלל בכלל זה! אמר רב מתנה: הכא [כאן] במשנה,