״וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבָּהּ יִפָּדוּ״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הָיוּ בָּהּ קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ יָמוּתוּ; קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת יִפָּדוּ; וּתְרוּמוֹת יֵרָקְבוּ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִגָּנְזוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ׳בְּהֶמְתָּהּ׳ – וְלֹא בֶּהֱמַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר; ׳שְׁלָלָהּ׳ – פְּרָט לְכֶסֶף הֶקְדֵּשׁ וְכֶסֶף מַעֲשֵׂר״.

שנינו במשנה כי ההקדשות שבה יפדו, תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: היו בה קדשי קדשים, קדשי מזבח (בהמות המוקדשות לצורך קרבנות) — ימותו, שגורמים להם מיתה, קדשי בדק הבית — יפדו, ותרומות — ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש — יגנזו, ר' שמעון אומר: לא כן, אלא נאמר "בהמתה", והרי זה בא להוציא — ולא בהמת בכור ומעשר שאינה שייכת קודם לעיר הנדחת. "שללה" — פרט לכסף הקדש וכסף מעשר.

אָמַר מָר: ״הָיוּ בָּהּ קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ יָמוּתוּ״. וְאַמַּאי יָמוּתוּ? יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה!

ומפרשים את הדברים, אמר מר [החכם]: היו בה קדשי קדשים, קדשי מזבח ימותו. ושואלים: ואמאי [ומדוע] ימותו? ירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום) ואז ימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה (קרבן נדבה למזבח).

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מָמוֹן בְּעָלִים הוּא, וְהָכָא בְּקָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מָמוֹן בְּעָלִים הוּא.

ר' יוחנן אמר: טעם הדבר הוא ככתוב "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), ואין רוצים שמממון רשעים ייעשה זבח. ריש לקיש אמר: ממון בעלים הוא קרבן זה, שאינו לגמרי ממון גבוה, והכא [וכאן] בקדשים שחייב באחריותן אנו דנים, שהתנדב קדשים אלה, ואמר שמקבל על עצמו לשלם אם יאבדו, וכיון שאחריותם עליו הרי הם כשאר ממונו, וכשיטת ר' שמעון היא, שאמר שקדשים שחייב באחריותם ממון בעלים הוא.

הָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, רֵישָׁא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן! בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים מָמוֹן בְּעָלִים. אֲבָל קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, מַאי? יִפָּדוּ.

ועל הסבר זה מקשים: הא מדסיפא [מאחר שסופה] של אותה ברייתא מפורש שכשיטת ר' שמעון היא, משמע שרישא לאו [תחילתה לא] כשיטת ר' שמעון, ואי אפשר לפרש כן. אלא יש להסביר שמדובר בקדשים קלים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי שאמר: קדשים קלים ממון בעלים הם, ומדייקים אבל קדשי קדשים מאי [מה דינם] — יפדו,

אַדְּתָנֵי סֵיפָא: ״קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת יִפָּדוּ״, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָדָשִׁים קַלִּים. אֲבָל קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים יִפָּדוּ! כֵּיוָן דְּאִיכָּא חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ דִּלְמִיתָה אָזְלָא, לָא פְּסִיקָא לֵיהּ.

אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה] של אותה ברייתא "קדשי בדק הבית יפדו", ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בתוך הלכה זו עצמה] באופן זה: במה דברים אמורים — בקדשים קלים, אבל קדשי קדשים — יפדו! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] בין קדשי הקדשים קרבן חטאת, והבעלים שהפרישו את הקרבן נהרגים והרי זו אם כן חטאת שמתו בעליה, ולפי ההלכה חטאת כזו דינה היא שלמיתה אזלא [היא הולכת], מכיון שכך, לא פסיקא ליה [אינה פסוקה, גמורה, לו] ההלכה ביתר קדשי קדשים, שיוכל לקבוע דין זה תמיד, ולכן נקט בדבר שהוא הלכה פסוקה.

בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן לֹא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ, דִּכְתִיב: ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״. אֶלָּא רֵישׁ לָקִישׁ מַאי טַעְמָא לֹא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן? אָמַר לָךְ: כִּי אָמְרִינַן ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיתְנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ. אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּאִישְׁתַּנֵּי, אִישְׁתַּנֵּי.

ומעירים: בשלמא [נניח] ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש יש טעם לדבר דכתיב [שנאמר] "זבח רשעים תועבה" ועל פסוק זה הוא סומך. אלא ריש לקיש, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן? אמר [יכול היה לומר] לך: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] "זבח רשעים תועבה" — הני מילי היכא דאיתנהו בעינייהו [דברים אלה אמורים כשהם נמצאים בעינם בעצמם] כשיקריב בהמה עצמה, אבל הכא [כאן] כיון דאישתני אישתני [שהשתנו השתנו] — ששוב אינם בעינם, ואין בהם איסור.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ׳בְּהֶמְתְּךָ׳ – וְלֹא בֶּהֱמַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר״. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּתְמִימִין – שְׁלַל שָׁמַיִם הוּא! אֶלָּא, בְּבַעֲלֵי מוּמִין. ״שְׁלָלָהּ״ נִינְהוּ!

שנינו בברייתא שר' שמעון אומר שהכתוב "בהמתך" בא להוציא — ולא בהמת בכור ומעשר. ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים], באיזה קרבן בכור ומעשר? אילימא [אם תאמר] בתמימין, באלה שלא נפל בהם מום, אם כן הרי אלה כשאר קדשים הם, שאינם שייכים כלל לעיר ושלל שמים הוא. אלא ודאי מדובר בבכורות בעלי מומין שהם רכוש הבעלים ואם כן "שללה" נינהו [הם], ומה טעמו של ר' שמעון!

אָמַר רָבִינָא: לְעוֹלָם בְּבַעֲלֵי מוּמִין, וּמִי שֶׁנֶּאֱכָל בְּתוֹרַת ״בְּהֶמְתְּךָ״. יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין בְּתוֹרַת ״בְּהֶמְתְּךָ״, אֶלָּא בְּתוֹרַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר, דִּשְׁלַל שָׁמַיִם נִינְהוּ.

אמר רבינא: לעולם מדובר בבעלי מומין, וכך יש להבין את דברי ר' שמעון: המצוה לבער הכל היא לגבי מי שנאכל בתורת "בהמתך" שהוא רכוש פרטי של בני עיר הנדחת, יצאו אלו בכור ומעשר (אפילו במומם) שאין נאכלין בכל זאת בתורת "בהמתך", אלא בתורת בכור ומעשר שהם מתנות הנתונות לכהנים ששלל שמים נינהו [הם] מצד שמם לפחות.

וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַכֹּל קָרֵב, וְהַכֹּל נִפְדֶּה. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: כָּל שֶׁקָּרֵב כְּשֶׁהוּא תָּם, וְנִפְדֶּה כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם, מִ״שְׁלַל״ אִימְעִיט. וְכָל שֶׁקָּרֵב כְּשֶׁהוּא תָּם, וְאֵינוֹ נִפְדֶּה כְּשֶׁהוּא בַּעַל מוּם, כְּגוֹן בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר, מִ״בְּהֵמָה״ נָפְקָא.

ופליגא [וחלוקה] הלכה זו כולה על דברי שמואל, שאמר שמואל: הכל קרב והכל נפדה. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר]? שהרי אין דברים אלה מובנים. ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר]: כל קרבן שקרב למזבח כשהוא תם, ונפדה כשהוא בעל מום — מ"שלל" אימעיט [נתמעט], שאינו שייך לעיר הנדחת, אלא שלל שמים הוא, וכל שקרב כשהוא תם, ואינו נפדה כשהוא בעל מום, כגון בכור "ומעשר", מ"בהמה" ("בהמתך") נפקא [יוצא], שאין אלה בהמות העיר ואינן בכלל נכסי העיר.

״תְּרוּמוֹת יֵרָקְבוּ״. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תְּרוּמָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל. אֲבָל תְּרוּמָה בְּיַד כֹּהֵן, כֵּיוָן דְּמָמוֹנֵיהּ הוּא, תִּשָּׂרֵף.

שנינו בברייתא כי תרומות ירקבו. אמר רב חסדא: לא שנו אלא תרומה שהיתה ביד ישראל ולא הספיק לתת אותה לכהן מסוים, אבל תרומה שנמסרה כבר ביד כהן הגר בעיר הנדחת, כיון דממוניה [שממונו, רכושו] הוא — תשרף.

מְתִיב רַב יוֹסֵף: ״מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִגָּנְזוּ״. וְהָא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּיַד יִשְׂרָאֵל כִּתְרוּמָה בְּיַד כֹּהֵן דָּמֵי, וְקָתָנֵי: ״יִגָּנְזוּ״! אֶלָּא, אִי אִתְמַר הָכִי אִתְמַר: אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא תְּרוּמָה בְּיַד כֹּהֵן. אֲבָל תְּרוּמָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל – תִּנָּתֵן לַכֹּהֵן שֶׁבְּעִיר אַחֶרֶת.

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו במשנתנו "מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו" והא [והרי] מעשר שני ביד ישראל כתרומה ביד כהן דמי [הוא נחשב], שהרי מותר לו לאוכלו וליהנות ממנו בירושלים, וקתני [ושנינו] בכל זאת: יגנזו! אלא אי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר], אמר רב חסדא: לא שנו אלא תרומה ביד כהן, שאף שהיא רכושו יש בה קדושת תרומה, אבל תרומה ביד ישראל שאינה כלל כרכושו — תנתן לכהן שבעיר אחרת ולא תרקב כלל.

תְּנַן הָתָם: ״עִיסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין״. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא. אֲבָל בַּגְּבוּלִין – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר.

תנן התם [שנינו שם] במשנה: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה לפי שהוא ממון גבוה, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים מחייבין אותה בהפרשת חלה. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא במעשר שני בירושלים, שר' מאיר סבר [סבור] שמעשר שני ממון גבוה הוא, אלא שנתנה התורה זכות לבעליו לאכלו. וכיון שממון גבוה הוא אין מפרישים ממנו מתנות כהונה, ורבנן סברי [סבורים] שממון הדיוט הוא, אבל עיסת מעשר שני בגבולין (מחוץ לירושלים) — דברי הכל פטור, שהרי בגבולים אסורה היא באכילה.

מְתִיב רַב יוֹסֵף: ״מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִגָּנְזוּ״. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּירוּשָׁלַיִם, מִי הָוְיָא עִיר הַנִּדַּחַת? וְהָתַנְיָא: ״עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם, וְזוֹ אַחַת מֵהֶן: אֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת״. וְאֶלָּא בְּעִיר אַחֶרֶת, וְאַסְּקוּהוּ לְגַוָּהּ. הָא קְלָטוּהוּ מְחִיצּוֹת!

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו במשנתנו: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר במעשר שני בירושלים, ואולם ירושלים מי הויא [האם היא נעשית] אי פעם עיר הנדחת? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשרה דברים נאמרו בירושלים, וזו אחת מהן: אינה נעשית לעולם עיר הנדחת! ואלא הכוונה שהיה המעשר בעיר אחרת שנעשתה עיר נדחת ואסקוהו לגוה [והכניסוה לתוכה], לתוך ירושלים קודם שהוכרזה לעיר הנדחת, הא [והרי] קלטוהו המחיצות של ירושלים ואינו קשור עוד לעיר הנדחת, והיה צריך להיות מותר אף באכילה!

אֶלָּא לָאו בַּגְּבוּלִין? וְקָתָנֵי: ״יִגָּנְזוּ״! לֹא, לְעוֹלָם דְּעִיר אַחֶרֶת, וְאַסְּקוּהוּ לְגַוָּהּ. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן שֶׁנִּטְמָא.

אלא לאו [האם לא] מדובר במעשר שהיה בגבולין, וקתני [ושנינו] בכל זאת: יגנזו, משמע שמעשר שני אינו נחשב לרכוש שמים אלא כשייך לעיר הנדחת! ודוחים: לא, לעולם מדובר שהיה זה מעשר של עיר אחרת שהודחה ואסקוהו לגוה [והכניסוהו לתוכה] של ירושלים והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — שנטמא אותו מעשר ואסור באכילה, ואין לו תקנה אלא גניזה.

וְלִפְרְקֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִין לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ״. וְאֵין ״שְׂאֵת״ אֶלָּא אֲכִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו״. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּלָקוּחַ.

ומקשים: ולפרקיה [ושיפדוהו] בירושלים עצמה, שאמר ר' אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים — תלמוד לומר: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו... ונתתה בכסף" (דברים יד, כד-כה), ואין משמעות לשון "שאת" אלא אכילה, שנאמר: "וישא משאת מאת פניו" (בראשית מג, לד), משמע שמעשר שאי אפשר לאוכלו ("לא תוכל שאתו") אם מפני המרחק מירושלים, ואם מפני הטומאה — מותר לפדותו, ואם כן, שיפדו מעשר זה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] לא במעשר עצמו שנטמא אלא שהיה זה כבר דבר שהוא לקוח (קנוי) בכסף מעשר, שנטמא.