אָמַר לְפָנָיו: ׳רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְלֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי אַף לָרְשָׁעִים׳? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ׳וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה׳ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר׳״.

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שיתן מזיוו עליו, שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו" (ישעיה כח, ה), מאי [מה פירוש] "לעטרת צבי ולצפירת תפארה"? — לעושים רצונו ("צבי" — לשון רצון בארמית) ומצפים ("צפירה") לישועתו, יכול יהא עטרת לכל — תלמוד לומר: "לשאר עמו" — למי שמשים עצמו כשירים מתוך ענוה.

רַבִּי חַגָּא הֲוָה סָלֵיק וְאָזֵיל בְּדַרְגָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר שֵׁילָא. שַׁמְעֵיהּ לְהַהוּא יְנוּקָא דַּאֲמַר: ״עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נָאֲוָה קֹדֶשׁ ה׳ לְאֹרֶךְ יָמִים״. וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה״ וגו׳. אֲמַר: שְׁמַע מִינָּהּ ״אֶרֶךְ אַפַּיִם״ רָאָה.

ועוד נאמר שם "ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה" (ישעיה כח, ו), "ולרוח משפט" — זה הרודה את יצרו וכופהו מלחטוא, "וליושב על המשפט" — זה הדן דין אמת לאמיתו, "ולגבורה" — זה המתגבר ביצרו, "משיבי מלחמה" — זה שנושא ונותן במלחמתה של תורה, "שערה" — אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ״ וגו׳. מַאי ״לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה״? לָעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ וּמְצַפִּים לִישׁוּעָתוֹ. יָכוֹל לַכֹּל. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִשְׁאָר עַמּוֹ״ – לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כִּשְׁיָרִים.

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו מה דינם של אחרים העוסקים בתורה ואין בהם מדות טובות אלה? אמר לה: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו.. פקו פליליה" (שם ז), ואין "פוקה" אלא גיהנם, שנאמר בדברי אביגיל לדוד: "ולא תהיה זאת לך לפוקה" (שמואל א' כה, לא), ואין משמעות לשון "פלילה" אלא דיינין, שנאמר: "ונתן בפללים" (שמות כא, כב), שאנשים שלא עסקו כך בתורה תעו ושגו, ואין ראוים למתן שכר, אלא להיפך מזה.

״וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה״. ״וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט״ – זֶה הָרוֹדֶה אֶת יִצְרוֹ. ״וְלַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט״ – זֶה הַדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ. ״וְלִגְבוּרָה״ – זֶה הַמִּתְגַּבֵּר בְּיִצְרוֹ. ״מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה״ – זֶה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. ״שָׁעְרָה״ – אֵלּוּ שֶׁמַּשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.

אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם" (דברים יג, יד). ואינן נהרגים בדין עיר הנדחת עד שיתקיימו כמה וכמה תנאים: שיהיו מדיחיה מאותה העיר, ומאותו השבט, ועד שיודח רובה של העיר, ועד שידיחוה אנשים (גברים). ואולם אם הדיחוה נשים או קטנים, או שהודח רק מיעוטה של העיר, או שהיו מדיחיה חוצה לה ולא מבני העיר והשבט — בכל אלה הרי אלו נדונים כיחידים. וכדי לדון את העיר צריכין כל בני העיר שני עדים והתראה לכל אחד ואחד שאכן עבד עבודה זרה.

אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ״? אָמַר לָהּ: ״וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ [וגו׳] פָּקוּ פְּלִילִיָּה״. וְאֵין פּוּקָה אֶלָּא גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה״. וְאֵין פְּלִילָה אֶלָּא דַּיָּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַן בִּפְלִלִים״.

זה חומר בדינם של יחידים העובדים עבודה זרה מבמרובים (תושבי עיר שלמה שהודחו) — שהיחידים שעובדים עבודה זרה נידונים במיתה חמורה של סקילה, לפיכך ממונם פלט (ניצל) וניתן ליורשיהם. ואילו המרובין נדונים בסייף, לפיכך ממונם כולו אבד, שמחרימים את כל העיר.

מתני׳ אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר״. וְאֵינָן נֶהֱרָגִים עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר, וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט, וְעַד שֶׁיּוּדַּח רוּבָּהּ, וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּהָ אֲנָשִׁים. הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים, אוֹ שֶׁהוּדַּח מִיעוּטָהּ, אוֹ שֶׁהָיָה מַדִּיחֶיהָ חוּצָה לָהּ – הֲרֵי אֵלּוּ כַּיְּחִידִים. וּצְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

נאמר: "הכה תכה את ישבי העיר ההיא לפי חרב" (דברים יג, טז), לומר כי החמרת (שיירת חמורים) והגמלת (שיירת גמלים) העוברת ממקום למקום — הרי אלו מצילין אותה.

זֶה חוֹמֶר בַּיְּחִידִים מִבַּמְּרוּבִּים: שֶׁהַיְּחִידִים בִּסְקִילָה; לְפִיכָךְ מָמוֹנָם פָּלֵט. וְהַמְרוּבִּין בְּסַיִיף; לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד.

שאם היו בעיר ולא נדחו לעבודה זרה — מצטרפים להיות כרובה של עיר להצילה מהשמדה, שנאמר: "החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב" (דברים יג טז) מכאן אמרו: נכסי צדיקים (שלא חטאו בעבודה זרה) שהיו בתוכה — אובדין עם כל העיר, אבל שבחוצה לה פליטין (ניצלים). ונכסים של רשעים, בין שהיו בתוכה בין שבחוצה לה — הרי אלו אובדין,

״הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹּאת לְפִי חָרֶב״. הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם – הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִין אוֹתָהּ.

שנאמר: "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה" (דברים יג יז). ואם אין לה רחוב לאותה עיר — עושין לה רחוב כדי לקיים בה כלשון הכתוב, היתה רחבה חוצה לה מחוץ לחומתה — כונסין אותה לתוכה, שמוסיפים חומה שתכלול גם את הרחוב,

שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב״. מִכָּאן אָמְרוּ: נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ אוֹבְדִין; שֶׁבְּחוּצָה לָהּ פְּלֵיטִין. וְשֶׁל רְשָׁעִים, בֵּין שֶׁבְּתוֹכָהּ בֵּין שֶׁבְּחוּצָה לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ אוֹבְדִין.

שנאמר: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלהיך" (דברים יג יז), ומדייקים: "שללה" — ולא שלל שמים, מכאן אמרו: ההקדשות שבה שהוקדשו לשמים ואינם עוד רכוש אנשי העיר — יפדו, ותרומות — לא יאכלו ולא ישרפו, אלא ירקבו, מעשר שני וכתבי הקדש שהיו בה — יגנזו.

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ״ וגו׳. אִם אֵין לָהּ רְחוֹב, עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. הָיְתָה רְחֹבָהּ חוּצָה לָהּ, כּוֹנְסִין אוֹתָהּ לְתוֹכָהּ.

על הנאמר "כליל לה' אלהיך", אמר ר' שמעון: אמר הקדוש ברוך הוא, אם אתם עושין דין בעיר הנדחת — מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני.

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָה כָּלִיל לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״. ״שְׁלָלָהּ״ – וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם. מִכָּאן אָמְרוּ: הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבָּהּ יִפָּדוּ, וּתְרוּמוֹת יֵרָקְבוּ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִגָּנְזוּ.

ומה שנאמר "והיתה תל עולם" (דברים יג יז), כוונתו: לא תעשה אפילו מקום גנות ופרדסים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר, מה שנאמר: "לא תבנה עוד", הכוונה: לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים. "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח) — שכל זמן שהרשעים בעולם — חרון אף בעולם כולו, אבדו רשעים מן העולם — נסתלק חרון אף מן העולם.

״כָּלִיל לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״אִם אַתֶּם עוֹשִׂין דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת – מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ אַתֶּם מַעֲלִים עוֹלָה כָּלִיל לְפָנַי״.

תנו רבנן [שנו חכמים] במדרש הכתוב "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמור נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יג יד), "יצאו" כוונתו — הן, המדיחים עצמם, ולא שלוחין ששלחו להדחה. "אנשים" — אין אנשים פחות משנים, שמיעוט רבים שנים. דבר אחר: "אנשים" להדגיש: ולא נשים. "אנשים" — ולא קטנים.

״וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם״ – לֹא תֵּעָשֶׂה גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״לֹא תִבָּנֶה עוֹד״ – לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִבְנֵית, אֲבָל נַעֲשֵׂית הִיא גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. אָבְדוּ רְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם – נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם.

"בני בליעל" — בנים שפרקו עול שמים מצואריהם. "מקרבך" — ללמד שעיר זו היא בתוך ישוב ישראל ולא מן הספר, שאז אין נוהגים בה בדין זה. "ישבי עירם" — ולא יושבי עיר אחרת. "לאמר" — רמז שצריכין עדים והתראה ("לאמר") לכל אחד ואחד שחטא.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״׳יָצְאוּ׳ – הֵן, וְלֹא שְׁלוּחִין. ׳אֲנָשִׁים׳ – אֵין אֲנָשִׁים פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. דָּבָר אַחֵר: ׳אֲנָשִׁים׳, וְלֹא נָשִׁים; ׳אֲנָשִׁים׳ – וְלֹא קְטַנִּים.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה, ר' יוחנן אמר: חולקין עיר אחת שתהא נחלה לשני שבטים יחד, וריש לקיש אמר: אין חולקין עיר אחת לשני שבטים. איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו: עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותו שבט, מאי לאו [האם לא] הכוונה אף על גב [אף על פי] שמדיחיה מאותה העיר, אי איכא [אם יש] גם תנאי זה שהם מאותו שבט — אין [כן] אי [אם] לא — לא, ולכן שמע מינה [למד מכאן] שחולקין עיר אחת לשני שבטים, שאם לא כן הרי יושבי העיר הם ממילא גם בני אותו שבט!

׳בְּנֵי בְלִיַּעַל׳ – בָּנִים שֶׁפָּרְקוּ עוֹל שָׁמַיִם מִצַּוְּארֵיהֶם. ׳מִקִּרְבֶּךָ׳ – וְלֹא מִן הַסְּפָר. ׳יֹשְׁבֵי עִירָם׳ – וְלֹא יוֹשְׁבֵי עִיר אַחֶרֶת. ׳לֵאמֹר׳ – שֶׁצְּרִיכִין עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד״.

ודוחים: לא, אין זו הוכחה, יתכן שנפלה ליה [לו] נחלה בעיר זו בירושה מצד אמו שהיתה משבט אחר. אי נמי דיהבוה ניהליה [שנתנו לו אותה] נחלה במתנה, אבל בחלוקה לשבטים אין נותנים עיר אחת לשני שבטים יחד.

אִיתְמַר: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוֹלְקִין עִיר אַחַת לִשְׁנֵי שְׁבָטִים. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין חוֹלְקִין עִיר אַחַת לִשְׁנֵי שְׁבָטִים. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״עַד שֶׁיְּהוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר, וּמֵאוֹתוֹ שֵׁבֶט״. מַאי לָאו אַף עַל גַּב דְּמַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר – אִי אִיכָּא מֵאוֹתוֹ שֵׁבֶט, אִין; אִי לָא, לָא? שְׁמַע מִינָּהּ: חוֹלְקִין עִיר אַחַת לִשְׁנֵי שְׁבָטִים!

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש: נאמר בהקצאת ערים ללויים "ערים תשע מאת שני השבטים האלה" (יהושע כא, טז), מאי לאו [האם לא] הכוונה ארבע ופלגא מהאי וארבע ופלגא מהאי [ארבע וחצי משבט זה, וארבע וחצי מזה] ושמע מינה [ולמד מכאן] שחולקין עיר אחת לשני שבטים! ודוחים: לא, ארבעה מהאי [משבט זה] וחמש מהאי [משבט זה] והקשה לו:

לָא, דְּנָפְלָה לֵיהּ בִּירוּשָּׁה. אִי נַמִי, דִּיהַבוּהָ נִיהֲלֵיהּ בְּמַתָּנָה.

אי הכי לפרוש פרושי [שיפרש] איזה שבט נתן את העיר היתירה!

אֵיתִיבֵיהּ: ״עָרִים תֵּשַׁע מֵאֵת שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים הָאֵלֶּה״. מַאי לָאו אַרְבַּע וּפַלְגָּא מֵהַאי, וְאַרְבַּע וּפַלְגָּא מֵהַאי. וּשְׁמַע מִינָּהּ: חוֹלְקִין עִיר אַחַת לִשְׁנֵי שְׁבָטִים! לָא, אַרְבָּעָה מֵהַאי וְחָמֵשׁ מֵהַאי.

אמר לפניו: רבונו של עולם! ולא כך אמרת לי, שאתה מאריך אף לרשעים? והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר" (במדבר יד, יז), משמע שחוזר ומזכיר כביכול הבטחת ה', בענין זה.

אִי הָכִי לִפְרוֹשׁ פָּרוֹשֵׁי!

מסופר: ר' חגא הוה סליק ואזיל בדרגא דבי [היה עולה והולך במדרגות בית] רבה בר שילא, שמעיה לההוא ינוקא דאמר [שמע תינוק אחד שאומר] "עדתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש ה' לארך ימים" (תהלים צג, ה) ולמד מכאן שגם אריכות אפים של ה' לאורך ימים, וסמיך ליה [וסמוך לו] "תפלה למשה" (תהלים צ, א), לומר שפרק זה אף הוא מדבריו של משה רבינו הוא. אמר כששמע דברים אלה: שמע מינה [למד מכאן] מדת ארך אפים ראה ועל כך שיבח.