אֲמַר לֵיהּ: ״כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מַהְדְּרַא לְהוּ גֵּיהִנָּם כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַּחַת, וְאָמְרִי הָכִי: ׳מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִים׳״.

אמר ליה [לו] הערבי: כל תלתין יומין מהדרא להו [שלושים יום מחזירה אותם] גיהנם למקום זה כדרך שמתבשל בשר בתוך קלחת, ואמרי הכי [ואומרים הם כך]: "משה ותורתו אמת והן בדאים".

״דּוֹר הַמִּדְבָּר אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״דּוֹר הַמִּדְבָּר אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ׳. ׳יִתַּמּוּ׳ – בָּעוֹלָם הַזֶּה. ׳וְשָׁם יָמֻתוּ׳ – בָּעוֹלָם הַבָּא. וְאָמַר: ׳אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי׳. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

שנינו במשנה שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא. תנו רבנן [שנו חכמים]: דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימתו" (במדבר יד, לה) ומפרשים: "יתמו" — בעולם הזה, "ושם ימתו" — בעולם הבא. ואמר בענין דור המדבר: "אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי" (תהלים צה, יא), כלומר, שאינם זוכים למנוחת הנצח, אלו דברי ר' עקיבא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֵן בָּאִין לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אִסְפוּ לִי חֲסִידָי; כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח׳. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים, ׳אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי׳? בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי, וְחוֹזְרֵנִי בִּי.

ר' אליעזר אומר: באין הן לעולם הבא, שנאמר: "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה) — אלו יוצאי מצרים שכרתו ברית עולם עם ה' בהר סיני. אלא מה אני מקיים "אשר נשבעתי באפי"? יש להבין: באפי (בכעסי) נשבעתי בשעתו, וחוזרני בי כאשר סרה חמת ה' מהם.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר פָּסוּק זֶה אֶלָּא כְּנֶגֶד דּוֹרוֹת הַבָּאִים. ׳אִסְפוּ לִי חֲסִידָי׳ – אֵלּוּ צַדִּיקִים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר; ׳כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח׳ – אֵלּוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לְתוֹךְ כֶּבֶשׁ הָאֵשׁ. ׳עֲלֵי זָבַח׳ – [אֵלּוּ] רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לִשְׁחִיטָה עַל דִּבְרֵי תוֹרָה.

ר' יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה לדור המדבר אלא כנגד דורות הבאים, וכך יש להבינו: "אספו לי חסידי" — אלו צדיקים שבכל דור ודור, "כרתי בריתי".. — אלו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קידוש השם לתוך כבש האש, "עלי זבח" — אלו ר' עקיבא וחביריו, שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: בָּאִים הֵן לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וּפְדוּיֵי ה׳ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה׳״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבַקָהּ רַבִּי עֲקִיבָא לַחֲסִידוּתֵיהּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר…זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״. וּמָה אֲחֵרִים בָּאִים בִּזְכוּתָם, הֵם עַצְמָן לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

ר' שמעון בן מנסיא אומר: באים הן דור המדבר לעולם הבא, שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה" (ישעיה לה, י), לומר שאותם שפדה ה' פעם — עוד יבואו לציון. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: שבקה [עזב, הניח אותה] ר' עקיבא לחסידותיה [את חסידותו] ודרש דברים קשים מאוד. והרי אלו יוצאי מצרים שהרי נאמר עליהם "הלך וקראת באזני ירושל ם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב) — ומה אחרים באים לעולם הבא בזכותם של יוצאי מצרים שהלכו אחרי ה' במדבר, הם עצמן לא כל שכן.

מתני׳ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָן עֲתִידִין לַחֲזוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה״. מָה הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִים וְאֵינָן חוֹזְרִים. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״כַּיּוֹם הַזֶּה״. מַה יּוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁאֲפֵילָה לָהֶן, כָּךְ עֲתִידָה לְהָאִיר לָהֶם.

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור עוד לארץ ישראל אף בימות המשיח, שנאמר: "וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (דברים כט, כז), מה היום הולך ואינו חוזר — אף הם הולכים ואינן חוזרים, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: "כיום הזה", משמעו — מה יום מאפיל ומאיר למחרת — אף עשרת השבטים שאפילה להן בזמנו, כך עתידה להאיר להם לעתיד לבא.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַיִּתְּשֵׁם ה׳ מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל׳. ׳וַיִּתְּשֵׁם ה׳ מֵעַל אַדְמָתָם׳ – בָּעוֹלָם הַזֶּה; ׳וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת׳ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם מַעֲשֵׂיהֶם כַּיּוֹם הַזֶּה, אֵינָן חוֹזְרִין. וְאִם לָאו, חוֹזְרִין.

ועוד בענין עשרת השבטים תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בני עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" (דברים כט, כז, ודורשים: "ויתשם ה' מעל אדמתם" — בעולם הזה, "וישלכם אל ארץ אחרת" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום (בשם) ר' שמעון: אם מעשיהם ממשיכים להיות רעים כיום הזה שהם חוטאים — אינן חוזרין, ואם לאו [לא] שישובו בתשובה — חוזרין.

רַבִּי אוֹמֵר: בָּאִים הֵם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל׳״ וגו׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבַקָהּ רַבִּי עֲקִיבָא לַחֲסִידוּתֵיהּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה׳ לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה׳ לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם״.

רבי אומר: באים הם בני עשרת השבטים לעולם הבא, שנאמר: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה כז, יג). אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אף כאן שבקה [עזב, הניח אותה] ר' עקיבא לחסידותיה [את חסידותו] ודרש דברים קשים, אף על פי שנאמר: "הלך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משבה ישראל נאם ה' לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם" (ירמיה ג, יב), הרי שניבא הנביא לשיבת עשרת השבטים לארץ.

מַאי חֲסִידוּתֵיהּ? דְּתַנְיָא: ״קְטַנֵּי בְנֵי רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין בָּאִין לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֶׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף׳. ׳שֹׁרֶשׁ׳ – בָּעוֹלָם הַזֶּה; ׳וְעָנָף׳ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

כיון שהוזכר הדבר שואלים: מאי חסידותיה [מהי חסידותו] של ר' עקיבא שהוזכרה כאן? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קטני בני רשעי ישראל, כלומר, ילדים קטנים שמתו לרשעי ישראל, שאין להם לא זכות עצמם ולא זכות אבות אין באין לעולם הבא, שנאמר: "כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף" (מלאכי ג, יט), "שורש וענף" משמעו צאצאים, וכך הוא נדרש: לא יעזב להם "שרש" משמעו — בעולם הזה, "וענף" — לעולם הבא, אלו דברי רבן גמליאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בָּאִים הֵם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה׳׳, שֶׁכֵּן קוֹרִין בִּכְרַכֵּי הַיָּם לִינוּקָא פַּתְיָא. וְאוֹמֵר: ׳גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ׳. וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים, ׳לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף׳? שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לָהֶם לֹא מִצְוָה וְלֹא שִׁיּוּרֵי מִצְוָה. דָּבָר אַחֵר: ׳שֹׁרֶשׁ׳ – זוֹ נְשָׁמָה. ׳וְעָנָף׳ – זֶה הַגּוּף.

ר' עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר: "שמר פתאים ה' דלותי ולי יהושיע" (תהלים קטז, ו), שכן קורין בכרכי הים לינוקא [לתינוק] "פתיא", ואם כן "פתאים" הם התינוקות. ואומר "גדו אילנא וחבלוהי ברם עקר שרשוהי בארעא שבקו" (דניאל ד, כ) [קצצו את האילן וחבלוהו, אבל את עיקר שורשיו בארץ הניחו], ואם לנבוכדנצר נאמר כך, כל שכן לרשעי ישראל. אלא מה אני מקיים "לא יעזב להם שרש וענף" — שלא יניח להם לא מצוה ולא שיורי מצוה שיקבלו עליה שכר. הרי שר' עקיבא מהפך בזכות אלה ומוצא להם תקוה. דבר אחר: "שרש" — זו נשמה, "וענף" — זה הגוף,

אֲבָל קְטַנֵּי בְנֵי רִשְׁעֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין בָּאִין לָעוֹלָם הַבָּא״. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל נָפְקָא לֵיהּ מִ״וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ״.

אבל קטני בני רשעי אומות העולם דברי הכל אין באין לעולם הבא, שאין להם זכות כלל. ורבן גמליאל נפקא ליה [יוצא לו דבר זה] בקטני רשעי האומות מהכתוב "ותאבד כל זכר למו" (ישעיה כו, יד).

אִתְמַר: קָטָן, מֵאֵימָתַי בָּא לָעוֹלָם הַבָּא? רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי. חַד אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלַד. וְחַד אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁסִּיפֵּר. מַאן דְּאָמַר מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה״. וּמַאן דְּאָמַר מִשָּׁעָה שֶׁסִּיפֵּר, דִּכְתִיב: ״זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַה׳ לַדּוֹר״.

אתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בנושא דומה: קטן (תינוק) שמת מאימתי הוא בא לעולם הבא? ר' חייא ור' שמעון בר רבי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: משעה שנולד, וחד [ואחד מהם] אמר: משעה שסיפר (דיבר), ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] משעה שנולד, הוא לומד זאת ממה שנאמר: "יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה" (תהלים כב, לב). ומאן דאמר [ומי שאומר] משעה שסיפר (שדיבר), הוא לומד זאת דכתיב [שנאמר]: "זרע יעבדנו יספר לה' לדור" (שם לא), שמשעה שהוא מספר, מאז שייך הוא לה'.

אִתְמַר: רָבִינָא אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁנִּזְרַע, דִּכְתִיב: ״זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ״. רַבִּי נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁנִּימּוֹל, דִּכְתִיב: ״עָנִי אֲנִי וְגֹוֵע מִנֹּעַר; נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ, אָפוּנָה״.

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים אחרים באותו ענין, רבינא אמר: משעה שנזרע אף לפני שנולד הוא בא לחיי העולם הבא, דכתיב [שנאמר]: "זרע יעבדנו" (תהלים כב, לב), משמע שכבר מהיותו זרע בלבד הריהו זוכה לחיי עולם. ר' נחמן בר יצחק אמר: משעה שנימול, דכתיב [שנאמר]: "עני אני וגוע מנער נשאתי אמיך אפונה" (תהלים פח, טז), שמשעה שהוא נושא עליו את סימן הברית מפני מורא ה' ("אמיך"), מאז פונה הוא אליו ושייך לו.

תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: ״מִשָּׁעָה שֶׁיֹּאמַר אָמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים׳. אַל תִּקְרֵי ׳שֹׁמֵר אֱמֻנִים׳, אֶלָּא ׳שֶׁאוֹמֵר אָמֵן׳״.

תנא [שנה החכם] משום (בשם) ר' מאיר: משעה שיאמר הילד "אמן", שנאמר: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים" (ישעיה כו, ב), אל תקרי [תקרא] "שמר אמנים", אלא: "שאומר אמן", שמשעה זו נפתחים בפניו שערי העולם הבא.