תַּקִּיפָאֵי קַדְמָאֵי לְעִינְוְותָנֵי בַּתְרָאֵי,

תקיפאי קדמאי לעינוותני בתראי [התקיפים הראשונים לענוותנים האחרונים], שתקיפי דורות הראשונים היו ענווים יותר מאשר הענווים שבדורות מאוחרים. שרבן שמעון בן גמליאל היה מפורסם כעניו, ורבן גמליאל היה איש תקיף ביותר, ובכל זאת לשון התקיפים הקדומים צנועה יותר.

דְּתַנְיָא: ״מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, וְהָיָה יוֹחָנָן סוֹפֵר הַלָּז עוֹמֵד לְפָנָיו, וְשָׁלֹשׁ אִיגְּרוֹת חֲתוּכוֹת לְפָנָיו מוּנָּחוֹת.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה (מדרגה) בהר הבית, והיה יוחנן סופר הלז [הזה] עומד לפניו ומתכונן לכתוב את האגרות השייכות לדבר, ושלש איגרות קלף היו חתוכות לפניו מונחות ומוכנות כבר ליכתב, ו

אָמַר לוֹ: טוֹל אִיגַּרְתָּא חֲדָא, וּכְתוֹב: ׳לַאֲחַנָא, בְּנֵי גְלִילָאָה עִילָּאָה, וְלַאֲחַנָא, בְּנֵי גְלִילָאָה תַּתָּאָה, שְׁלוֹמְכוֹן יִסְגֵּא! מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָא לְכוֹן דִּזְמַן בִּיעוּרָא מְטָא, לְאַפְרוּשֵׁי מַעְשָׂרָא מִמַּעְטָנָא דְּזֵיתָא׳. וְטוֹל אִיגַּרְתָּא חֲדָא וּכְתוֹב: ׳לַאֲחַנָא, בְּנֵי דְרוֹמָא, שְׁלוֹמְכוֹן יִסְגֵּא! מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָא לְכוֹן דִּזְמַן בִּיעוּרָא מְטָא, לְאַפְרוּשֵׁי מַעְשָׂרָא מֵעוֹמְרֵי שִׁיבָּלַיָּא׳.

אמר לו: טול איגרתא חדא [אגרת אחת] וכתוב: לאחנא [לאחינו] בני גלילאה עילאה [הגליל העליון], ולאחנא [ולאחינו] בני גלילאה תתאה [הגליל התחתון], שלומכון יסגא [שלומכם ירבה]! מהודעין אנחנא לכון [מודיעים אנו לכם] שזמן ביעורא מטא [הביעור בשנה השלישית או השישית לשמיטה הגיע], לאפרושי מעשרא ממעטנא דזיתא [להפריש את המעשר ממעטן הזיתים]. והוסף וטול איגרתא חדא [וטול אגרת אחת] וכתוב: לאחנא [לאחינו] בני דרומא [הדרום], יהודה וסביבתה, שלומכון יסגא [שלומכם ירבה]! מהודעין אנחנא לכון [מודיעים אנו לכם] שזמן ביעורא מטא [הביעור הגיע], לאפרושי מעשרא [להפריש את המעשר] מעומרי שיבליא [השבלים], כי רוב זיתי הארץ היו גדלים בגליל, ורוב דגני הארץ היו גדלים ביהודה.

וְטוֹל אִיגַּרְתָּא חֲדָא וּכְתוֹב: ׳לַאֲחַנָא, בְּנֵי גַלְוָותָא בְּבָבֶל, וְלַאֲחַנָא דִּבְמָדַי, וְלִשְׁאָר כָּל גַּלְוָותָא דְּיִשְׂרָאֵל, שְׁלוֹמְכוֹן יִסְגֵּא לְעָלַם! מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָא לְכוֹן דְּגוֹזְלַיָּא רַכִּיכִין, וְאִימְרַיָּא עָרְקִין, וְזִמְנָא דַּאֲבִיבָא לָא מְטָא; וְשָׁפְרָא מִילְּתָא בְּאַנְפַּאי וּבְאַנְפֵּי חֲבֵירַיי, וְאוֹסִיפִית עַל שַׁתָּא דָּא יוֹמִין תְּלָתִין׳״. דִּילְמָא, בָּתַר דְּעַבְּרוּהוּ.

וטול איגרתא חדא [וטול אגרת אחת] וכתוב בה: לאחנא [לאחינו] בני גלוותא [הגלויות] בבבל, ולאחנא [ולאחינו] שבמדי, ולשאר כל גלוותא [גלויות] ישראל, שלומכון יסגא לעלם [שלומכם ירבה לעולם]! מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין, ואימריא ערקין, וזמנא דאביבא לא מטא [מודיעים אנו לכם שהגוזלים רכים, והטלאים דקים, וזמן האביב לא הגיע עדיין], ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי, ואוסיפית על שתא דא יומין תלתין [ויפה היה הדבר בפני ובפני חברי, והוספתי על שנה זו שלושים ימים], על כל פנים רואים אנו שרבן גמליאל התקיף אומר שלא הוא עצמו החליט אלא צירף גם את חבריו עמו. ודוחים: דילמא בתר דעברוהו [שמא מדובר כאן לאחר הזמן שהעבירוהו] מנשיאותו, ועשו לו חבר בנשיאות את ר' אלעזר בן עזריה, ומשום כך היה צריך לכתוב בשמו ובשם חבירו.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה: עַל הָאָבִיב, וְעַל פֵּירוֹת הָאִילָן, וְעַל הַתְּקוּפָה. עַל שְׁנַיִם מֵהֶן – מְעַבְּרִין, וְעַל אֶחָד מֵהֶן – אֵין מְעַבְּרִין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב, שלא הגיע עדיין זמן הבשלת השעורים, ועל פירות האילן שלא הבשילו עדיין, ועל התקופה שלא הגיעה התקופה (זמן שויון היום והלילה האביבי) לפני פסח (מאירי). ומעירים: על שנים מהן אם הגיעו — מעברין גם אם לא היה השלישי, ועל אחד מהן — אין מעברין,

וּבִזְמַן שֶׁאָבִיב אֶחָד מֵהֶן, הַכֹּל שְׂמֵחִין, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל הַתְּקוּפָה״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: ״עַל הַתְּקוּפָה״ שְׂמֵחִין, אוֹ ״עַל הַתְּקוּפָה״ מְעַבְּרִין? תֵּיקוּ.

ובזמן שאביב אחד מהן — הכל שמחין, כי בפעמים אחרות שכבר הבשילה התבואה ועושים בכל זאת חודש נוסף, הרי אסורה התבואה באכילה מפני איסור חדש, ואילו כשמתחשבים באביב אין חשש כזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: על התקופה. דבר זה לא היה ברור כל צרכו, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם היתה כוונתו לומר כי על התקופה שמחין, או רצה לומר כי על התקופה לבדה מעברין, שלא כדברי התנא הראשון? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״עַל שְׁלֹשָׁה אֲרָצוֹת מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה: יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. עַל שְׁתַּיִם מֵהֶן – מְעַבְּרִין, וְעַל אַחַת מֵהֶן – אֵין מְעַבְּרִין. וּבִזְמַן שֶׁיְּהוּדָה אַחַת מֵהֶן – הַכֹּל שְׂמֵחִין, שֶׁאֵין עוֹמֶר בָּא אֶלָּא מִיהוּדָה״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: על שלשה ארצות מעברין את השנה, כלומר, בודקים את המצב בשלושה חלקים של ארץ ישראל: על יהודה, ועבר הירדן, והגליל. על שתים מהן — מעברין, ועל אחת מהן בלבד — אין מעברין. ובזמן שיהודה אחת מהן — הכל שמחין, שאין עומר בא אלא מיהודה, ואם ידאגו שיגיע זמן הבשלת התבואה ביהודה סמוך לעומר, ודאי שכבר הבשילה התבואה במקומות אחרים, ולא יהיו קשיים בענין התבואה החדשה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנִים אֶלָּא בִּיהוּדָה. וְאִם עִיבְּרוּהָ בַּגָּלִיל, מְעוּבֶּרֶת. הֵעִיד חֲנַנְיָה אִישׁ אוֹנוֹ: אִם עִיבְּרוּהָ בַּגָּלִיל אֵינָהּ מְעוּבֶּרֶת״. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: מַאי טַעֲמָא דַּחֲנַנְיָה אִישׁ אוֹנוֹ? אָמַר קְרָא: ״לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה״. כָּל דְּרִישָׁה שֶׁאַתָּה דּוֹרֵשׁ לֹא יִהְיוּ אֶלָּא בְּשִׁכְנוֹ שֶׁל מָקוֹם.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין מעברין את השנים אלא ביהודה, ואם עיברוה בגליל — מעוברת. והעיד חנניה איש אונו: אם עיברוה בגליל — אינה מעוברת. אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: מאי טעמא [מה הטעם] של חנניה איש אונו? — אמר קרא [הכתוב]: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה), וכוונתו: כל דרישה שאתה דורש בכל דבר שאתה צריך לעשותו בעיקר בהלכה, לא יהיו אלא בשכנו (בשכנותו) של מקום, כלומר, בארץ יהודה, הסמוכה לירושלים.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בַּיּוֹם, וְאִם עִיבְּרוּהָ בַּלַּיְלָה, אֵינָהּ מְעוּבֶּרֶת. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם, וְאִם קִידְּשׁוּהוּ בַּלַּיְלָה, אֵינוֹ מְקוּדָּשׁ״. אָמַר רַב אַבָּא: מַאי קְרָא? ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ״. אֵיזֶהוּ חַג שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּכְתִיב: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״. מַה מִּשְׁפָּט בַּיּוֹם, אַף קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מעברין את השנה אלא ביום, ואם עיברוה בלילה — אינה מעוברת. ואין מקדשין את החדש אלא ביום, ואם קידשוהו בלילה — אינו מקודש. אמר ר' אבא: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך? — "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד), איזהו חג שהחדש, כלומר, הירח החדש מתכסה בו ("כסה"), שהרי רוב חגי ישראל הם באמצע החודש או סמוך לו, ורואים בהם את הירח? — הוי אומר: זה ראש השנה שהוא בראשית החודש, וכתיב [ונאמר] בו "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ה), ונלמד: מה משפט נעשה רק ביום כפי שלמדנו בהלכות דיינים, אף קידוש החדש נעשה רק ביום, שקביעת ראש השנה הריהי כשאר ראשי החודשים, ונעשית משום כך ביום בלבד.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין מעברין את השנה