״דְּאִית לֵיהּ תּוֹרָא נִשְׁקוֹל חַד מַשְׁכָּא. דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרָא נִשְׁקוֹל תְּרֵי מַשְׁכֵּי״. אֲמַרוּ לֵיהּ: ״מַאי הַאי״? אֲמַר לְהוּ: ״סוֹף דִּינָא כִּתְחִילַּת דִּינָא. מַה תְּחִילַּת דִּינָא, דְּאִית לֵיהּ תּוֹרָא מַרְעֵי חַד יוֹמָא, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרֵי מַרְעֵי תְּרֵי יוֹמֵי, אַף סוֹף דִּינָא: דְּאִית לֵיהּ חַד תּוֹרָא לִשְׁקוֹל חַד, דְּלֵית לֵיהּ תּוֹרָא לִשְׁקוֹל תְּרֵי״.

דאית ליה תורא [מי שיש לו שור] — נשקול חד משכא [יטול עור אחד], דלית ליה תורא [מי שאין לו שור] — נשקול תרי משכי [יטול שני עורות]. אמרו ליה [לו] בני סדום ליתום: מאי האי [מה זה] מה טעם בדברים אלה? אמר להו [להם]: סוף דינא [הדין] כתחילת דינא [הדין]; מה תחילת דינא [דין], דאית ליה תורא [מי שיש לו שור אחד] — מרעי חד יומא [ירעה את עדרי העיר יום אחד], דלית ליה תורא [מי שאין לו שור] — לירעי תרי יומי [ירעה את עדרי העיר שני ימים]. מרעי תרי יומי, אף סוף דינא [הדין], דאית ליה חד תורא [מי שיש לו שור אחד] — לשקול חד [יטול אחד], דלית ליה תורא [מי שאין לו שור] — לשקול תרי [יטול שנים].

דַּעֲבַר בְּמַבָּרָא נֵיתֵיב חַד זוּזָא. דְּלָא עֲבַר בְּמַבָּרָא נֵיתֵיב תְּרֵי. דַּהֲוָה לֵיהּ תּוֹרָא [דָּרָא] דְּלִבְנֵי – אָתֵי כָּל חַד וְחַד שָׁקִיל חֲדָא, אָמַר לֵיהּ: ״אֲנָא חֲדָא דִשְׁקַלִי״. דַּהֲוָה שָׁדֵי תּוּמֵי אוֹ שַׁמְכֵּי – אָתוּ כָּל חַד וְחַד שָׁקִיל חֲדָא, אָמַר לֵיהּ: ״אֲנָא חֲדָא דִשְׁקַלִי״.

ועוד גזרו בסדום: מי שעבר במברא [במעבורת] — ניתיב חד זוזא [יתן, ישלם זוז אחד], מי שלא עבר במברא [במעבורת], אלא בתוך הנהר — ניתיב תרי [שיתן שנים]. דהוה ליה תורא דלבני, אתי כל חד וחד שקיל חדא [מי שהיתה לו שורת אבנים, היה בא כל אחד ואחד ולוקח אחת] מהן, אמר ליה [ואומר לו]: אנא חדא דשקלי [אני אחת בלבד לקחתי], עד שנטלו הכל. דהוה שדי תומי [מי שהיה מניח שומים] או שמכי [בצלים] ליבשם, אתו [היו באים], כל חד וחד שקיל חדא אמר ליה [אחד ואחד לוקח אחד ואומר לו]: אנא חדא דשקלי [אני רק שום אחד לקחתי], ובוודאי לא תקפיד על דבר קטן כל כך.

אַרְבַּע דַּיָּינֵי הָיוּ בִּסְדוֹם: שַׁקְרַאי, וְשַׁקְרוּרַאי, זַיְּיפַי, וּמַצְלֵי דִּינָא. דְּמָחֵי לֵיהּ לְאִיתְּתָא דְּחַבְרֵיהּ וּמַפְלָא לֵיהּ – אָמְרִי לֵיהּ: ״יְהַבָהּ נִיהֲלֵיהּ דְּנִיעַבְּרָהּ נִיהֲלִיךְ״. דְּפָסֵיק לֵיהּ לְאוּדְנָא דַּחֲמָרָא דְּחַבְרֵיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: ״הֲבָה נִיהֲלֵיהּ עַד דְּקָדְחָא״. דִּפְדַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – אָמְרִי לֵיהּ: ״הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא״.

ארבע דייני [דיינים] היו בסדום ושמותיהם לפי מעשיהם: שקראי [שקרן] ושקרוראי [שקרני] זייפי [זייפן] ומצלי דינא [מטה דין]. ואלה תקנות שתיקנו: דמחי ליה לאיתתא דחבריה ומפלא ליה [המכה את אשת חבירו והיתה מפילה את עוברה] אמרי ליה [היו אומרים לו] לבעל האשה: יהבה ניהליה דניעברה ניהליך [תן את האשה לו, למכה, שיעבר אותה בשבילך שנית]. דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה [מי שחתך את אוזן חמורו של חבירו], אמרו ליה [היו אומרים לו]: הבה ניהליה [תן לו] עד דקדחא [שתצמח האוזן]. דפדע ליה לחבריה, אמרי ליה [מי שהיה פוצע את חבירו, היו אומרים לו] למוכה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא [תן לו לפוצע שכר, שהקיז ממך דם] ומגיע לו שכר מלאכה זו.

דַּעֲבַר בְּמַבָּרָא יָהֵיב אַרְבָּעָה זוּזֵי. דַּעֲבַר בְּמַיָּא יָהֵיב תְּמָנֵי זוּזֵי. זִימְנָא חֲדָא אֲתָא הַהוּא כּוֹבֵס, אִיקְלַע לְהָתָם. אֲמַרוּ לֵיהּ: הַב אַרְבַּע זוּזֵי. אֲמַר לְהוּ: ״אֲנָא בְּמַיָּא עֲבַרִי״. אֲמַרוּ לֵיהּ: ״אִם כֵּן הַב תְּמַנְיָא, דַּעֲבַרְתְּ בְּמַיָּא״. לָא יָהֵיב, פַּדְיוּהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּדַיָּינָא, אֲמַר לֵיהּ: ״הַב לֵיהּ אַגְרָא דְּשָׁקֵיל לָךְ דְּמָא, וּתְמַנְיָא זוּזֵי דַּעֲבַרְתְּ בְּמַיָּא״.

מי שעבר במברא [במעבורת] — יהיב [נותן] ארבעה זוזי [זוזים], ומי שעבר במיא [במים] יהיב תמני זוזי [נותן שמונה זוזים]. זימנא חדא אתא ההוא כובס, איקלע להתם [פעם אחת בא כובס אחד, הזדמן לשם], אמרו ליה [לו]: הב [תן] ארבע זוזי [זוזים] שכר מעבורת! אמר להו: אנא במיא עברי [אני במים עברתי] אמרו ליה [לו]: אם כן הב תמניא [תן שמונה] לפי שעברת במיא [במים]. לא יהיב [נתן]. פדיוהו [הכוהו ופצעוהו]. אתא לקמיה דדיינא [בא לפני הדיין] לתבוע פיצויים. אמר ליה [לו] הדיין: הב ליה אגרא דשקיל [תן לו שכר על שנטל, הקיז] לך דמא [דם], ותמניא זוזי [ועוד שמונה זוזים] על שעברת במיא [במים].

אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אִיתְרַמִּי הָתָם, פַּדְיוּהִי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דַּיָּינָא, אֲמַר לֵיהּ: ״הַב לֵיהּ אַגְרָא דִּשְׁקַל לָךְ דְּמָא״. שְׁקַל גְּלָלָא, פַּדְיוּהִי אִיהוּ לְדַיָּינָא. אֲמַר: ״מַאי הַאי״? אֲמַר לֵיהּ: ״אַגְרָא דִּנְפַק לִי מִינָּךְ – הַב נִיהֲלֵיהּ לְהַאי, וְזוּזֵי דִּידִי כִּדְקָיְימִי קָיְימִי״.

אליעזר עבד אברהם איתרמי התם, פדיוהו [הזדמן לשם, ופצעוהו]. אתא לקמיה דיינא [בא לפני הדיין] לתבוע פיצויים. אמר ליה [לו] הדיין: הב ליה אגרא דשקל [תן לו שכר על שנטל, הקיז] לך דמא [דם]. שקל גללא, פדיוהי איהו לדיינא [לקח אבן, ופצע הוא את הדיין]. אמר הדיין: מאי האי [מה זה]? אמר ליה [לו] אליעזר: אגרא דנפק [את השכר שיצא, מגיע] לי מינך [ממך], הב ניהליה להאי [תן לו לזה], וזוזי דידי כדקיימי קיימי [והכסף שלי כמו שנמצא נמצא].

הָוְיָא לְהוּ פּוּרְיָיתָא דְּהָווּ מַגְנִי עֲלָהּ אוֹרְחִין. כִּי מַאֲרִיךְ, גָּיְיזִי לֵיהּ. כִּי גּוּץ, מַתְחִין לֵיהּ. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם אִקְלַע לְהָתָם, אֲמַרוּ לֵיהּ: ״קוּם גְּנֵי אַפּוּרְיָא״. אֲמַר לְהוֹן: ״נִדְרָא נְדַרִי, מִן יוֹמָא דְּמִיתַת אִמָּא לָא גָנֵינָא אַפּוּרְיָא״.

ועוד ממנהגי אנשי סדום: הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין [היתה להם מטה שהיו משכיבים עליה את האורחים], כי מאריך [כאשר היה האורח ארוך] — גייזי ליה [היו מקצצים אותו], כי [וכאשר] דהיה גוץ, וקצר היה מן המיטה — מתחין ליה [היו מותחים אותו]. אליעזר עבד אברהם אקלע להתם [הזדמן לשם] אמרו ליה [לו]: קום גני אפוריא [בוא ושכב על המטה], אמר להון [להם]: נדרא נדרי, מן יומא דמיתת אמא לא גנינא אפוריא [נדר נדרתי, מיום שמתה אמי איני שוכב על מטה].

כִּי הֲוָה מִתְרַמֵּי לְהוּ עַנְיָא יְהַבוּ לֵיהּ כָּל חַד וְחַד דִּינָרָא, וּכְתִיב שְׁמֵיהּ עֲלֵיהּ, וְרִיפְתָּא לָא הָווּ מַמְטִי לֵיהּ. כִּי הֲוָה מִית, אָתֵי כָּל חַד וְחַד שָׁקֵיל דִּידֵיהּ.

ועוד נהגו: כי הוה מתרמי להו עניא, יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתיב שמיה עליה [כאשר היה מזדמן להם עני, היו נותנים לו כל אחד ואחד דינר וכתוב שמו של הנותן על הדינר], וריפתא [ולחם] לא הוו ממטי ליה [היו נותנים, או מוכרים, לו] כדי שלא יוכל להוציא את דינריו, וימות ברעב. כי הוה מית, אתי [כאשר היה מת, היה בא] כל חד וחד שקיל דידיה [אחד ואחד ולוקח את דינרו שלו].

הָכִי אַתְנֵי בֵּינַיְיהוּ: כָּל מַאן דְּמַזְמִין גַּבְרָא לְבֵי הִילּוּלָא – לְשַׁלַח גְּלִימָא. הָוֵי הַאי הִילּוּלָא, אִקְלַע אֱלִיעֶזֶר לְהָתָם, וְלָא יְהַבוּ לֵיהּ נַהֲמָא. כִּי בָּעֵי לְמִסְעַד, אֲתָא אֱלִיעֶזֶר וִיתֵיב לְסֵיפָא דְּכוּלְּהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: ״מַאן אַזְמָנָךְ לְהָכָא״? אֲמַר לֵיהּ לְהַהוּא [דִּיתֵיב]: ״אַתָּה זְמַנְתָּן״. [אֲמַר: ״דִּילְמָא שָׁמְעִי בִּי דַּאֲנָא אַזְמִינְתֵּיהּ וּמְשַׁלְחִי לֵיהּ מָאנֵיהּ דְּהַאי גַּבְרָא״]. שְׁקַל גְּלִימֵיהּ הַהוּא דִּיתֵיב גַּבֵּיהּ, וּרְהַט לְבָרָא. וְכֵן עֲבַד לְכוּלְּהוּ עַד דְּנָפְקִי כּוּלְּהוּ וְאָכְלָא אִיהוּ לִסְעוּדְתָא.

הכי אתני בינייהו [כך התנו ביניהם]: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא, לשלח גלימא [מי שמזמין אורח לחתונה, יורידו את גלימתו]. הוי האי הילולא [היתה חתונה אחת], אקלע [הזדמן] אליעזר עבד אברהם להתם [לשם] ולא יהבו ליה נהמא [נתנו לו לחם]. כי בעי למסעד, אתא [כאשר רצה לסעוד, בא] אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו [וישב לסוף כולם] אמרו ליה [לו]: מאן אזמנך להכא [מי הזמינך לכאן]? אמר ליה לההוא דיתיב [לו לזה שישב] לצידו: אתה זמנתן [הזמנתני]. אמר אותו אדם בלבו: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא [שמא ישמעו עלי שאני הזמנתי אותו ויפשיטו את בגדיו של אותו איש, כלומר, שלי]. שקל גלימיה [לקח את גלימתו] ההוא דיתיב גביה [שישב אצלו, לידו] ורהט לברא [וברח החוצה]. וכן עבד לכולהו [עשה אליעזר לכולם] עד דנפקי כולהו ואכלא איהו לסעודתא [שיצאו כולם, ואכל הוא את הסעודה].

הָוְיָא הַהִיא רְבִיתָא דַּהֲוַת קָא מַפְּקָא רִיפְתָּא לְעַנְיָא בְּחַצְבָּא. אִיגַּלַּאי מִלְּתָא. שַׁפְיוּהָ דּוּבְשָׁא וְאוֹקְמוּהָ עַל אִיגַר שׁוּרָא. אֲתָא זִיבּוּרֵי וַאֲכַלוּהָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עַל עִיסְקֵי רִיבָה.

הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא [היתה שם נערה אחת שהיתה מוציאה לחם לעניים בתוך כד] שלא יראוה בני המקום, איגלאי מלתא, שפיוה דובשא, ואוקמוה [נתגלה הדבר, משחוה בדבש, והעמידוה] על איגר שורא [גג חומת העיר], אתא זיבורי ואכלוה [באו הצרעות ואכלוה]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה" (בראשית יח, כ), ואמר רב יהודה אמר רב: המלה "רבה" מרמזת על עיסקי ריבה (נערה) זו שהמיתוה על שעשתה חסד. ועל עוון זה נחתם גזר דינם.

״מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה׳. ׳וַיָּמֻתוּ׳ – בָּעוֹלָם הַזֶּה. ׳בַּמַּגֵּפָה׳ – לָעוֹלָם הַבָּא״.

שנינו במשנה שהמרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' " (במדבר יד, לז), "וימתו" — בעולם הזה, "במגפה" — לעולם הבא.

״עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ׳ – בָּעוֹלָם הַזֶּה. ׳וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל׳ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב: ׳ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל׳״.

עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" (במדבר טז, לג) — בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז, לג) — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: עליהם אמר הכתוב "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" (שמואל א' ב, ו) ויש להם תקומה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ׳ – בָּעוֹלָם הַזֶּה. ׳וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל׳ – לָעוֹלָם הַבָּא. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן כַּאֲבֵידָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי׳״.

תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" — משמע שאבדו בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' יהודה בן בתירא אומר: אף שנאמר שאבדו, הרי הן כאבידה המתבקשת שמחפשים אותה וגואלים אותה לבסוף, שנאמר: "תעיתי כשה אבד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי" (תהלים קיט, קעו). כיון שהוזכר קרח, דורשים מה שנאמר בו.

״וַיִּקַּח [קֹרַח]״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ. ״קֹרַח״ – שֶׁנַּעֲשָׂה קָרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל. ״בֶּן יִצְהָר״ – בֵּן שֶׁהִרְתִּיחַ עָלָיו אֶת כָּל הָעוֹלָם כַּצָּהֳרַיִם. ״בֶּן קְהָת״ – בֵּן שֶׁהִקְהָה שִׁינֵּי מוֹלִידָיו. ״בֶּן לֵוִי״ – בֵּן שֶׁנַּעֲשָׂה לְוָיָה בְּגֵיהִנָּם.

על הנאמר "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (במדבר טז, א), אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו, שעל ידי מעשיו אבד עצמו מן העולם. "קרח" — רמז שנעשה קרחה בישראל. "בן יצהר" — בן שהרתיח (הכעיס) עליו את כל העולם כצהרים ("יצהר"). "בן קהת" — בן שהקהה שיני מולידיו, "בן לוי" — בן שנעשה לויה בגיהנם.

וְלִיחֲשׁוֹב נַמִי בֶּן יַעֲקֹב – בֵּן שֶׁעָקַב עַצְמוֹ לְגֵיהִנָּם! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: יַעֲקֹב בִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״. ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי״ – אֵלּוּ מְרַגְּלִים. ״בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״ – זֶה עֲדַת קֹרַח.

ושואלים: אם יחוסו של קרח כולו נדרש לגנאי וליחשוב נמי [שיחשבו גם כן] ברשימה "בן יעקב" ונדרשנו: בן שעקב (עיקם) עצמו עד שהגיע לגיהנם! אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב ביקש רחמים על עצמו שלא ימנה בתוך יחוס זה, והוא שנאמר: "בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי" (בראשית מט, ו), וכך פירושו של כתוב זה: "בסדם אל תבא נפשי" — אלו מרגלים שלא יזכר שמו של יעקב ביחוסם, "בקהלם אל תחד כבדי" — זה עדת קרח.

״דָּתָן״ – שֶׁעָבַר עַל דַּת אֵל, ״אֲבִירָם״ – שֶׁאִיבֵּר עַצְמוֹ מֵעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, ״וְאוֹן״ – שֶׁיָּשַׁב בַּאֲנִינוּת, ״פֶּלֶת״ – שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ פְּלָאוֹת, ״בֶּן רְאוּבֵן״ – בֵּן שֶׁרָאָה וְהֵבִין.

ועוד דורשים את שאר שמות מנהיגי החבורה: "דתן" נדרש: שעבר על דת אל. "אבירם" — שאיבר (חיזק) עצמו מעשות תשובה. "ואון" — שישב באנינות (כאבל על חטא שחטא, שהוא חזר בו ונשאר קיים). "פלת" — שנעשו לו פלאות, "בן ראובן" — בן שראה והבין טיבם של דברים שעשה וחזר בו.

אָמַר רַב: אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ. אֲמַרָה לֵיהּ: ״מַאי נָפְקָא לָךְ מִינָּהּ? אִי מָר רַבָּה, אַנְתְּ תַּלְמִידָא. וְאִי מָר רַבָּה, אַנְתְּ תַּלְמִידָא״. אֲמַר לָהּ: ״מַאי אַעֲבֵיד? הֲוַאי בְּעֵצָה, וְאִשְׁתַּבַּעִי לִי בַּהֲדַיְיהוּ״. אֲמַרָה לֵיהּ: ״יָדַעְנָא דְּכוּלָּהּ כְּנִישְׁתָּא קַדִּישְׁתָּא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ׳כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים׳״. אֲמַרָה לֵיהּ: ״תּוּב, דַּאֲנָא מַצִּילְנָא לָךְ״. אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא, וְאַרְוִיתֵיהּ, וְאַגְנִיתֵיהּ גַּוַּאי. אוֹתְבָה עַל בָּבָא,

אמר רב: און בן פלת לא מכח עצמו עשה תשובה, אלא אשתו הצילתו, אמרה ליה [לו]: מאי נפקא [מה יצא] לך מינה [מקטטה זו]? אי מר רבה [אם זה, משה, הוא הרב] — תהיה אנת תלמידא [אתה התלמיד], ואי מר רבה [אם זה, קרח, הוא הרב] — תהיה אנת תלמידא [אתה התלמיד], ולשם מה לך לריב? אמר לה: מאי אעביד [מה אעשה]? הואי [הייתי] בעצה ואשתבעי לי בהדייהו [ונשבעתי עמם] שאהיה עמם בכל דבר. אמרה ליה [לו]: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו [יודעת אני שכל העדה קדושה היא], דכתיב [שנאמר]: "כי כל העדה כלם קדשים" (במדבר, טז, ג), ונזהרים הם בצניעות. אמרה ליה [לו]: תוב, דאנא מצילנא לך [שב, שאני מצילה אותך]. אשקיתיה חמרא וארויתיה, ואגניתיה גואי [השקתו יין ושכרתו, והשכיבה אותו בפנים]. אותבה [התיישבה] על בבא [שער פתח הבית],