״אִם כֵּן לֹא נְפַנֶּה דֶּרֶךְ כְּרָמִים״.

אמרו לו: אם כן לא נפנה דרך כרמים ויכולים אנו להמשיך ברשעותינו.

דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל״? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נֹחַ הַצַּדִּיק מוֹכִיחַ אוֹתָם, וְאָמַר לָהֶם דְּבָרִים שֶׁהֵם קָשִׁים כְּלַפִּידִים, וְהָיוּ (בּוֹזִים) [מְבַזִּין] אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ: ״זָקֵן! תֵּיבָה זוֹ – לָמָּה״? אָמַר לָהֶם: ״הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיכֶם אֶת הַמַּבּוּל״. אָמְרוּ: ״מַבּוּל שֶׁל מָה? אִם מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ, יֵשׁ לָנוּ דָּבָר אַחֵר וַעֲלִיתָה שְׁמָהּ. וְאִם שֶׁל מַיִם הוּא מֵבִיא – אִם מִן הָאָרֶץ הוּא מֵבִיא, יֵשׁ לָנוּ עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁאָנוּ מְחַפִּין בָּהֶם אֶת הָאָרֶץ, וְאִם מִן הַשָּׁמַיִם הוּא מֵבִיא, יֵשׁ לָנוּ דָּבָר וְעֶקֶב שְׁמוֹ, וְאָמְרִי לָהּ עִקֵּשׁ שְׁמוֹ״.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל" (איוב יב, ה) — מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים שהם קשים ובוערים כלפידים, והיו הם מבזין אותו. אמרו לו: זקן, תיבה זו למה? אמר להם: הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול. אמרו לו: מבול של מה? אם מבול של אש — יש לנו דבר אחר ועליתה שמה שעומד בפני האש. ואם מבול של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא — יש לנו עששיות (פחים) של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ ואין המים יוצאים, ואם מן השמים הוא מביא, יש לנו דבר ועקב שמו, ואמרי לה [ויש אומרים] עקש שמו שבו נספוג את המים.

אָמַר לָהֶם: ״הוּא מֵבִיא מִבֵּין עִקְבֵי רַגְלֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל׳״. תַּנְיָא: ״מֵימֵי הַמַּבּוּל קָשִׁים כְּשִׁכְבַת זֶרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל׳״. אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ בַּעֲבֵירָה, וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ. כְּתִיב הָכָא: ״וַיָּשֹׁכּוּ הַמַּיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה״.

אמר להם: אם ירצה הוא מביא מבול מבין עקבי רגליכם, שנאמר: "נכון למועדי רגל" (איוב יב, ה), שמן הרגלים עצמן יוכל להוציא מבול, ואין דבר שיוכל לעמוד נגדם. תניא [שנויה ברייתא] מימי המבול קשים היו וסמיכים כשכבת זרע, שנאמר: "נכון למועדי רגל" (איוב יב, ה), ו"רגל" לשון נקיה הוא. אמר רב חסדא: ברותחין קלקלו בעבירה, שהרי חטאו בהוצאת שכבת זרע שהיא חמה, וברותחין נידונו. ורמז לדבר — כתיב הכא [נאמר כאן] בסוף המבול: "וישכו המים" (בראשית ח, א), וכתיב התם [ונאמר שם]: "וחמת המלך שככה" (אסתר ז, י), ונלמד שאף "שככה" שבמבול היתה שככה שלאחר חום.

״וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ״, מַה טִּיבָם שֶׁל שִׁבְעַת הַיָּמִים?

נאמר: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז, י). ושואלים: מה טיבם של שבעת הימים הנוספים הללו?

אָמַר רַב: אֵלּוּ יְמֵי אֲבֵילוּת שֶׁל מְתוּשֶׁלַח. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהֶסְפֵּדָן שֶׁל צַדִּיקִים מְעַכְּבִין אֶת הַפּוּרְעָנוּת לָבֹא. דָּבָר אַחֵר: ״לְשִׁבְעַת״ – שֶׁשִּׁינָּה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֵדֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁהָיְתָה חַמָּה יוֹצֵאת מִמַּעֲרָב וְשׁוֹקַעַת בַּמִּזְרָח. דָּבָר אַחֵר: שֶׁקָּבַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זְמַן גָּדוֹל, וְאַחַר כָּךְ זְמַן קָטָן. דָּבָר אַחֵר: ״לְשִׁבְעַת הַיָּמִים״ – שֶׁהִטְעִימָם מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ מַה טּוֹבָה מָנְעוּ מֵהֶן.

אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח שמת אז, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא. דבר אחר: "לשבעת הימים "— שבאותם הימים שינה עליהם הקדוש ברוך הוא סדר בראשית, סדרו של עולם שנברא לשבעה ימים, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח. דבר אחר: שקבע להם הקדוש ברוך הוא זמן גדול של מאה ועשרים שנה לתשובה, ואחר כך קבע זמן קטן של שבעה ימים נוספים. דבר אחר: "לשבעת הימים" — שהטעימם באותם שבעת הימים עונג מעין העולם הבא שהוא היום השביעי מאלפי שנות העולם כדי שידעו מה טובה מנעו מהן על ידי חטאיהם.

״מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ״. אִישּׁוּת לַבְּהֵמָה מִי אִית לָהּ? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מֵאוֹתָם שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהֶם עֲבֵירָה.

נאמר שם: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו" (בראשית ז ב). ושואלים: וכי אישות לבהמה מי אית [האם יש] לה? ומה לשון "אשתו" בבהמה, וכי יש להם נשואין? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאותם שלא נעבדה בהם עבירה של הרבעה בשאינו מינו, ולכן מודגש שכאן היה זה זוג.

מְנָא יָדַע? אָמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁהֶעֱבִירָן לִפְנֵי הַתֵּיבָה. כָּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתּוֹ, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהֶם עֲבֵירָה. וְכָל שֶׁאֵין הַתֵּיבָה קוֹלַטְתּוֹ – בְּיָדוּעַ שֶׁנֶעֶבְדָה בָהּ עֲבֵירָה. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מֵאוֹתָן הַבָּאִין מֵאֵילֵיהֶן.

ושואלים: מנא [מניין] ידע נח מי הם בעלי החיים שלא נעבדה בהם עבירה? אמר רב חסדא: שהעבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו — בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, וכל שאין התיבה קולטתו — בידוע שנעבדה בה עבירה. ר' אבהו אמר: נטל מאותן הבאין מאיליהן, שנראה שמידי שמים נשלחו אליו, ובוודאי כשרים הם.

״עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר״. מַאי גּוֹפֶר? אָמַר רַב אַדָּא: אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: זוֹ מַבְלִיגָה. וְאָמְרִי לָהּ: גּוּלָמִישׁ.

נאמר: "עשה לך תבת עצי גפר" (בראשית ו, יד). ושואלים: מאי [מה הוא] גופר זה? אמר רב אדא, אמרי [אומרים] דבי [החכמים מבית מדרשו] של ר' שילא: זה העץ הקרויה "מבליגה". ואמרי לה [ויש אומרים] שהוא העץ הקרוי "גולמיש".

״צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: ״קְבַע בָּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְאִירוֹת לָכֶם כַּצָּהֳרַיִם״.

ולפרש את הכתוב "צהר תעשה לתבה" (בראשית ו, טז), אמר ר' יוחנן, אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים.

״וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה״. דִּבְהָכִי [הוּא] דְּקַיְימָא.

נאמר: "ואל אמה תכלנה מלמעלה" (בראשית ו, טז), ומסבירים את טעם הדבר: דבהכי [שבכך] הוא האופן דקיימא [שתעמוד] ולא תיהפך במים, כאשר תהיה רחבה מלמטה וצרה מלמעלה.

״תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ״. תָּנָא: ״תַּחְתִּיִּים לַזֶּבֶל, אֶמְצָעִיִּים לַבְּהֵמָה, עֶלְיוֹנִים לָאָדָם״.

ועל הכתוב "תחתים שנים ושלשים תעשה" (בראשית ו, טז), תנא [שנה החכם]: תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם.

״וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תְּשׁוּבָה נִיצַּחַת הֵשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ. אָמַר לוֹ: ״רַבְּךָ שׂוֹנְאֵנִי וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי. רַבְּךָ שׂוֹנְאֵנִי – מִן הַטְּהוֹרִין שִׁבְעָה, מִן הַטְּמֵאִים שְׁנַיִם. וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי – שֶׁאַתָּה מַנִּיחַ מִמִּין שִׁבְעָה וְשׁוֹלֵחַ מִמִּין שְׁנַיִם. אִם פּוֹגֵעַ בִּי שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה, לֹא נִמְצָא עוֹלָם חָסֵר בְּרִיָּה אַחַת? אוֹ שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ״?

ועל הנאמר "וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ" (בראשית ח, ז), אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו העורב לנח, שכשלא רצה לעזוב את התיבה אמר לו: רבך הקדוש ברוך הוא שונאני, ואתה שנאתני, והראיה שרבך שונאני — שצוה לקחת מן הטהורין שבעה ואילו מן הטמאים רק שנים, ואתה שנאתני — שאתה מניח ממין שבעה הטהורים ואינך שולח, ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה או שר צנה וממיתני וכי לא נמצא עולם חסר בריה אחת, שהרי מין העורבים הוא רק זוג אחד. או שמא לאשתי אתה צריך לתשמיש ולכן אתה משלח אותי מן התיבה.

אָמַר לוֹ: ״רָשָׁע! בַּמּוּתָּר לִי נֶאֱסַר לִי; בַּנֶּאֱסָר לִי לֹא כָּל שֶׁכֵּן״.

אמר לו נח: רשע! במותר לי, באשתי שלי, נאסר לי, בנאסר לי בבהמות וחיות לא כל שכן.

וּמְנָלַן דְּנֶאֶסְרוּ? דִּכְתִיב: ״וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ״. וּכְתִיב: ״צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיכָּן אָמְרוּ שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

ושואלים: ומנלן שנאסרו באי התיבה לבוא על נשיהם? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" (בראשית ו, יח), שמבדיל בין גברים ונשים ללמד שאסורים בתשמיש, וכתיב [ונאמר] "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" (בראשית ח, טז), שביציאתם מן התיבה רואים שהם מצורפים איש ואשתו יחד. ואמר ר' יוחנן: מיכן (מכאן) אמרו שנאסרו בתשמיש המטה בהיותם בתיבה והותרו ביציאתם.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁלֹשָׁה שִׁמְּשׁוּ בַּתֵּיבָה, וְכוּלָּם לָקוּ: כֶּלֶב, וְעוֹרֵב, וְחָם. כֶּלֶב נִקְשַׁר, עוֹרֵב רָק, חָם לָקָה בְּעוֹרוֹ״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה עברו ושמשו מיטתם בתיבה, וכולם לקו בשל כך, והיו אלה כלב ועורב וחם בן נח. כלב ענשו שנקשר לבת זוגו לאחר תשמיש. עורב רק (יורק), וחם לקה בעורו ונהיה שחור.

״וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִכָּאן שֶׁדִּירָתָן שֶׁל עוֹפוֹת טְהוֹרִים עִם הַצַּדִּיקִים.

על הנאמר: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים" (בראשית ח, ח), אמר ר' ירמיה: מכאן שדירתן של עופות טהורים בתיבה היתה עם הצדיקים, שנאמר ששלחה מאתו — ממקומו שלו.

״וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוּרִים כַּזַּיִת וּמְסוּרִים בְּיָדְךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים כַּדְּבַשׁ וּמְסוּרִים בְּיַד בָּשָׂר וָדָם״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי טָרָף לִישָּׁנָא דִמְזוֹנֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי״.

ועל הנאמר "והנה עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח, יא), אמר ר' אלעזר: רמז הוא שאמרה היונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם. ושואלים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן נובע שלשון זה] של "טרף" לישנא דמזוני [לשון מזונות] הוא? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "הטריפני לחם חקי" (משלי ל, ח).

״לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְמִשְׁפְּחוֹתָם, וְלֹא הֵם.

ועל הנאמר "למשפחותיהם יצאו מן התבה" (בראשית ח, יט), אמר ר' יוחנן: למשפחותם ולא הם, כי מקצת מבעלי החיים שנכנסו מתו במשך השנה וצאצאיהם הם שיצאו.

אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא: אָמַר לֵיהּ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם רַבָּא: ״כְּתִיב: ׳לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה׳. אַתּוּן הֵיכָן הֲוִיתּוּן״? אָמְרוּ לֵיהּ: ״צַעַר גָּדוֹל הָיָה לָנוּ בַּתֵּיבָה, בְּרִיָּה שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּיּוֹם, הֶאֱכַלְנוּהָ בַּיּוֹם, שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּלַּיְלָה, הֶאֱכַלְנוּהָ בַּלַּיְלָה. הַאי זִקִּיתָא, לָא הֲוָה יָדַע אַבָּא מָה אָכְלָה. יוֹמָא חַד הֲוָה יָתֵיב וְקָא פָּאלֵי רִמּוֹנָא, נְפַל תּוֹלַעֲתָא מִינָּהּ, אָכְלָה. מִיכָּן וְאֵילָךְ הֲוָה גַּבֵּיל לָהּ חִיזְרָא, כִּי מַתְלַע, אָכְלָה״.

מסופר שאמר רב חנא בר ביזנא: אמר ליה [לו] אליעזר עבד אברהם לשם רבא [הגדול] בן נח: כתיב [נאמר] "למשפחתיהם יצאו מן התבה" אתון היכן הויתון [אתם היכן הייתם] ובמה עסקתם? אמרו ליה [לו]: צער גדול היה לנו בתיבה לטפל בכל בעלי החיים, בריה שדרכה להאכילה ביום — האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה — האכלנוה בלילה. האי זקיתא [זיקית זו] לא הוה ידע [היה יודע] אבא מה היא אכלה [אוכלת]. יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא [יום אחד היה יושב אבא וקולף רמון], נפל תולעתא מינה [תולעת ממנה] ואכלה אותה הזיקית. מיכן ואילך הוה גביל [היה לש] לה חיזרא, כי מתלע אכלה [מיני עשבים, וכאשר היו מתליעים, היתה אוכלת].

אַרְיָא אִישְׁתָּא זִינְתֵיהּ. דַּאֲמַר רַב: לָא בְּצִיר מִשִּׁיתָּא, וְלָא טְפֵי מִתְּרֵיסָר, זָיְנָא אִישְׁתָא. אַוַרְשִׁינָה, אַשְׁכַּחִינֵיהּ אַבָּא דְּגָנֵי בְּסַפְנָא דְּתֵיבוּתָא, אֲמַר לֵיהּ: ‘לָא בָּעֵית מְזוֹנֵי׳? אֲמַר לֵיהּ: ‘חָזֵיתִיךְ דַּהֲוַת טְרִידָא, אָמִינָא לֹא אֲצַעֲרָךְ׳. אָמַר לֵיהּ: ‘יְהֵא רַעֲוָא דְּלֹא תָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים״׳.

אריא [האריה] — אישתא זינתיה [הקדחת זנה אותו], שהיה לו חום ולא הוצרך לאכול אז. שאמר רב: לא בציר משיתא [פחות משישה] ימים ולא טפי מתריסר [יותר משנים עשר] יום זינא אישתא [זנה הקדחת], שאין אדם נזקק לאוכל וניזון מהשומן של עצמו. מסופר: העוף הקרוי אורשינה אשכחיניה [מצאו] אבא דגני בספנא דתיבותא [שהוא שוכב בצד התיבה] אמר ליה [לו]: וכי לא בעית מזוני [רוצה אתה מזון]? אמר ליה [לו]: חזיתיך דהות טרידא [ראיתיך שאתה טרוד], ולכך אמינא [אמרתי] לא אצערך, שאבקש גם אני אוכל. אמר ליה [לו]: יהא רעוא [יהי רצון] שלא תמות. וכך נתקיים בו מה שנאמר: "ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים" (איוב כט, יח), והחול הנזכר במקרא הוא העוף הקרוי "אורשינה".

אָמַר רַב חָנָה בַּר לְוָאֵי: אָמַר שֵׁם רַבָּא לֶאֱלִיעֶזֶר: ״כִּי אָתוּ עֲלַיְיכוּ מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב, אַתּוּן הֵיכִי עֲבִידִיתוּ״? אֲמַר לֵיהּ: ״אַיְיתֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְאוֹתְבֵיהּ מִימִינֵיהּ, וַהֲוָה שָׁדֵינַן עַפְרָא וְהָווּ חַרְבֵּי, גִּילֵּי וְהָוֵי גִּירֵי. שֶׁנֶּאֱמַר: ‘מִזְמוֹר לְדָוִד. נְאֻם ה׳ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ׳. וּכְתִיב: ‘מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֶּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ׳״.

אמר רב חנה בר לואי, אמר שם רבא [הגדול] בן נח לאליעזר עבד אברהם: כי אתו עלייכו [כאשר באו עליכם] מלכי מזרח ומערב, ארבעת המלכים הגדולים שבהם נלחם אברהם, אתון היכי עבידיתו [אתם מה עשיתם]? אמר ליה [לו]: אייתי [הביא] הקדוש ברוך הוא את אברהם ואותביה מימיניה [והושיבו מימנו], והוה שדינן עפרא והוו חרבי, גילי והוי גירי [היינו זורקים עפר והוא נעשה חרבות, משליכים קש והוא נעשה חיצים], שנאמר: "לדוד מזמור נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך" (תהלים קי, א), וכתיב [ונאמר]: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב).

נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ הֲוָה רָגִיל דְּכָל דַּהֲוָה סָלְקָא לֵיהּ, אֲמַר: ״גַּם זוֹ לְטוֹבָה״. יוֹמָא חַד בְּעוּ [יִשְׂרָאֵל] לְשַׁדּוּרֵי דּוֹרוֹן לַקֵּיסָר. אָמְרִי: ״בַּהֲדֵי

אגב מעשה זה מסופר: נחום איש גם זו הוה [היה] רגיל שכל מה דהוה סלקא ליה אמר [שהיה עולה בו, קורה לו, היה אומר] "גם זו לטובה". יומא חד בעו [יום אחד היו צריכים] ישראל לשדורי דורון [לשלוח מתנה] לקיסר, אמרי [אמרו]: בהדי [בידי]