״כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ; אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי, יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אוֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי״.

"כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו. ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי" (תהלים צא, יד —טז).

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר״? מִפְּנֵי מָה עי״ן שֶׁל רְשָׁעִים תְּלוּיָה? כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֶׂה אָדָם רָשׁ מִלְּמַטָּה, נַעֲשֶׂה רָשׁ מִלְמַעְלָה.

אמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר" (איוב לח, טו)? — מפני מה האות עי"ן של המלה "רשעים" תלויה וכתובה קצת מעל לשורה? — ללמד שצריכים לקרוא כאילו היה כתוב "רשים", לומר: כיון שנעשה אדם רש מלמטה שמתרבים שונאיו למטה — נעשה רש גם מלמעלה, שבוודאי אדם חוטא הוא ולכן הוא שנוא.

וְלֹא נִכְתְּבֵיהּ כְּלָל! רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר – חַד אָמַר: מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל דָּוִד. וְחַד אָמַר: מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה.

ושואלים: אם כך הוא הפירוש, ושלא נכתביה [יכתבו] כלל את האות ע', ויכתב בפירוש "רשים"! ר' יוחנן ור' אלעזר השיבו על כך שיש צורך לרמוז ש"רשים" (שנואים) אלה הם גם רשעים ממש, כי לעתים יש צדיקים הנשנאים חנם. חד [אחד מהם] אמר: מפני כבודו של דוד, שאף שהיו לו שונאים מרובים למטה, היה צדיק ורצוי למעלה, וחד [ואחד מהם] אמר: משום כבודו של נחמיה בן חכליה, שאף הוא היו לו שונאים מרובים מלמטה שלא בצדק.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״מְנַשֶּׁה הָיָה שׁוֹנֶה חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּנִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כְּנֶגֶד שְׁנֵי מַלְכוּתוֹ. אַחְאָב – שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה. יָרָבְעָם – מֵאָה וּשְׁלֹשָׁה״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנשה מלך יהודה היה שונה חמשים וחמשה פנים (דרכים) בתורת כהנים (מדרש ההלכה על ספר ויקרא) כנגד שני (שנות) מלכותו, שכל כך גדול היה בחכמה. אחאב גדול היה ממנו, ושנה שמנים וחמשה פנים, ירבעם שנה מאה ושלשה פנים.

תַּנְיָא: ״הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַבְשָׁלוֹם אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ׳. ׳וַיַּכּוּהוּ׳ – בָּעוֹלָם הַזֶּה. ׳וַיְמִיתֻהוּ׳ – לָעוֹלָם הַבָּא״. תַּנְיָא: ״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אָחָז וַאֲחַזְיָה וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: ׳וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳׳ – לֹא חַיִּין וְלֹא נִידּוֹנִין״.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: אבשלום אין לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "ויכו את אבשלום וימתהו" (שמואל ב' יח, טו), "ויכוהו" — שהרגוהו בעולם הזה, "וימיתהו" — לעולם הבא. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' מאיר: אחז ואחזיה ממלכי יהודה וכל מלכי ישראל שכתוב בהן "ויעש הרע בעיני ה' "— לא חיין לעתיד לבוא, ואולם גם לא נידונין לנצח בגיהנם.

״וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַיִם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳״. הָכָא תַּרְגִּימוּ: שֶׁהָרַג יְשַׁעְיָה. בְּמַעַרְבָא אָמְרִי: שֶׁעָשָׂה צֶלֶם מַשּׂאוֹי אֶלֶף בְּנֵי אָדָם, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הוֹרֵג (אֶת) כּוּלָּם. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: שְׁקוּלָה נְשָׁמָה שֶׁל צַדִּיק אֶחָד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ? כְּמַאן דְּאָמַר: יְשַׁעְיָה הָרַג.

נאמר "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושל ם פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' "(מלכים ב' כא, טז), מה עניינו של "מלא את ירושלים פה לפה"? הכא תרגימו [כאן, בבבל, הסבירו] שהרג את הנביא ישעיה שהיה מדבר עם ה' פה אל פה. במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים]: שעשה צלם כה גדול וכבד שהיה משאוי (משא) אלף בני אדם, ובכל יום ויום הורג את כולם מפני כובד המשא. ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת זו] השמועה שאמר רבה בר בר חנה: שקולה נשמה של צדיק אחד כנגד כל העולם כולו? — כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שאת ישעיה הרג.

כְּתִיב: ״פֶּסֶל״. וּכְתִיב: ״פְּסִילִים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה עָשָׂה לוֹ פַּרְצוּף אֶחָד, וּלְבַסּוֹף עָשָׂה לוֹ אַרְבָּעָה פַּרְצוּפִים, כְּדֵי שֶׁתִּרְאֶה שְׁכִינָה וְתִכְעוֹס.

כתיב [נאמר במקרא] שעשה "פסל" (דברי הימים ב' לג, ו), וכתיב "פסילים" (דברי הימים ב' לג, יט), אמר ר' יוחנן: בתחלה עשה לו לפסל פרצוף אחד, ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים, כדי להכעיס, שתראה שכינה מכל צד ותכעוס.

אָחָז הֶעֱמִידוֹ בָּעֲלִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגַּג עֲלִיַּת אָחָז״ וגו׳. מְנַשֶּׁה הֶעֱמִידוֹ בַּהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה׳ אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה [בְנוֹ] בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם״. אָמוֹן הִכְנִיסוֹ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס״.

אחז העמידו את הפסל בעלייה שבמקדש, שנאמר: "ואת המזבחות אשר על הגג עלית אחז" (מלכים ב' כג, יב). מנשה העמידו בהיכל עצמו, שנאמר: "וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושל ם אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם" (מלכים ב' כא, ז). אמון הכניסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר: "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיה כח, כ).

מַאי ״כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: [כִּי] קָצַר הַמַּצָּע זֶה מִלְּהִשְׂתָּרֵר עָלָיו שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד. מַאי ״וְהַמַּסֵּכָה צָרָה״ וגו׳? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: רַבִּי יוֹנָתָן כִּי הֲוָה מָטֵי לְהַאי קְרָא הֲוָה קָא בָּכֵי: ״מִי שֶׁכָּתַב בּוֹ: ׳כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם׳ – תֵּעָשֶׂה לוֹ מַסֵּכָה צָרָה״?

מאי [מה פירוש] "כי קצר המצע מהשתרע"? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כי קצר המצע זה מלהשתרר להיות עליו שני רעים כאחד, שלא ייתכן שיהיו באותו מקום גם עבודת ה' וגם עבודה זרה. מאי [מה פירוש] "והמסכה צרה כהתכנס "? אמר ר' שמואל בר נחמני: ר' יונתן כי הוה מטי להאי קרא, הוה קא בכי [כאשר היה מגיע למקרא זה, היה בוכה], מי שכתב בו "כנס כנד מי הים" (תהלים לג, ז) (והוא "כהתכנס") תעשה לו מסכה צרה (מתחרה)?!

[אָחָז בִּטֵּל אֶת הָעֲבוֹדָה] וְחָתַם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צוֹר תְּעוּדָה, חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי״. מְנַשֶּׁה קָדַר אֶת הָאַזְכָּרוֹת, וְהָרַס אֶת הַמִּזְבֵּחַ. אָמוֹן שָׂרַף אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱלָה שְׂמָמִית עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אָחָז הִתִּיר אֶת הָעֶרְוָה. מְנַשֶּׁה בָּא עַל אֲחוֹתוֹ.

אחז המלך בטל את העבודה במקדש וחתם את התורה, שאסר את לימודה, שנאמר: "צור תעודה חתום תורה בלמדי" (ישעיה ח, טז). מנשה קדר (חתך) את האזכרות של שמות ה' מספרי הקודש, והרס את המזבח. אמון שרף את התורה, והעלה שממית שהיא טמאה, כקרבן על גבי המזבח. אחז התיר את הערוה, שהכריז שאין עוד איסורי עריות בנישואין. מנשה עשה מעשה ובא על אחותו,

אָמוֹן בָּא עַל אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה״. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר. חַד אָמַר: שֶׁשָּׂרַף אֶת הַתּוֹרָה. וְחַד אָמַר: שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ. אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ: ״כְּלוּם יֵשׁ לְךָ הֲנָאָה מִמָּקוֹם שֶׁיָּצָאתָ מִמֶּנּוּ״? אָמַר לָהּ: ״כְּלוּם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶלָּא לְהַכְעִיס אֶת בּוֹרְאִי״.

אמון בא על אמו, שנאמר: "כי הוא אמון הרבה אשמה" (דברי הימים ב' לג, כג) כלומר, עשה אשמה רבה ובזויה יותר מכולם. ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: ששרף את התורה, וחד [ואחד מהם] אמר: שבא על אמו. אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה בביאה ממקום שיצאת ממנו? אמר לה: כלום אני עושה להנאתי? אלא להכעיס את בוראי אני עושה.

כִּי אֲתָא יְהוֹיָקִים, אֲמַר: ״קַמָּאֵי לָא יָדְעִי לְאַרְגּוֹזֵי. כְּלוּם אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא לְאוֹרוֹ – יֵשׁ לָנוּ זְהַב פַּרְוַיִים שֶׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ. יִטּוֹל אוֹרוֹ״. אָמְרוּ לוֹ: ״וַהֲלֹא כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁלּוֹ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת׳״. אָמַר לָהֶם: ״כְּבָר נְתָנוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳; וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם׳״.

כי אתא [כאשר בא] ומלך המלך יהויקים, אמר: קמאי [המלכים הראשונים] לא ידעי לארגוזי [ידעו כלל להרגיז] את הקדוש ברוך הוא, כלום אנו צריכין אלא לאורו של הקדוש ברוך הוא? יש לנו זהב פרויים שאנו משתמשין בו והוא מבריק, יטול הקדוש ברוך הוא את אורו מן העולם. אמרו לו: והלא אף כסף וזהב שלו הוא, שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות" (חגי ב, ח)! אמר להם: כבר נתנו לנו, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז).

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת יְהוֹיָקִים? מִשּׁוּם דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו״. מַאי ״וְהַנִּמְצָא עָלָיו״? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר. חַד אָמַר: שֶׁחָקַק שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה עַל אַמָּתוֹ. וְחַד אָמַר: שֶׁחָקַק שֵׁם שָׁמַיִם עַל אַמָּתוֹ.

אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מפני מה לא מנו את יהויקים בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא? ויש טעם לחשוב שלא יהא לו חלק משום דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ויתר דברי יהויקים ותעבתיו אשר עשה והנמצא עליו" (דברי הימים ב' לו, ח). והסבירו: מאי [מה פירוש] "והנמצא עליו"? ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו, חד [אחד מהם] אמר: שחקק שם עבודה זרה על אמתו (אבר המין שלו) מתוך דבקותו הרבה בה, וחד [ואחד מהם] אמר: שחקק שם שמים על אמתו כדי לבזות את השם.

אֲמַר לֵיהּ: בִּמְלָכִים לֹא שָׁמַעְתִּי, בְּהֶדְיוֹטוֹת שָׁמַעְתִּי. מִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת מִיכָה? מִפְּנֵי שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּל הָעוֹבֵר וְשָׁב אֶל הַלְוִיִּם״.

אמר ליה [לו] רבה בר מרי לרבא: במלכים לא שמעתי מדוע לא נמנה יהויקים, ואילו לגבי ארבעה הדיוטות שמעתי מפני מה לא מנו ביניהם גם את מיכה שעשה עבודה זרה שתעו כל ישראל אחריו? — מפני שהיתה פתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר: "כל העובר ושב אל הלוים", שהיה מפרנס את כל המתארח בביתו.

״וְעָבַר בַּיָּם צָרָה, וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה. תַּנְיָא: ״רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִגְּרַב לְשִׁילֹה שְׁלֹשָׁה מִילִין. וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן פֶּסֶל מִיכָה מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה.

על הנאמר: "ועבר בים צרה והכה בים גלים" (זכריה י, יא), אמר ר' יוחנן: זה פסלו של מיכה ("צרה") שאף הוא עבר ב"ים" כאשר עברו בו ישראל ביציאת מצרים. תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: מגרב מקומו של מיכה לשילה מרחק שלשה מילין, והיה עשן המערכה שעל המזבח שבשילה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה.

בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדוֹחֲפוֹ. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ׳הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְרָכִים׳. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֶנְשׁוּ אַנְשֵׁי פִּלֶגֶשׁ בְּגִבְעָה. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ׳בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם; עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם׳״!

בקשו מלאכי השרת לדוחפו, להוציא את מיכה מן העולם, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, לפי שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה, על חטא פסל מיכה, נענשו אנשי פלגש בגבעה שבטי ישראל שעלו למלחמה על שבט בנימין ונהרגו מהם ארבעים אלף איש. אמר להן הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם ולא עשיתם דבר לבער את פסלו של מיכה, על כבודו של בשר ודם שהרגו את אשתו מחיתם! ולכן לא הצליחו בתחילה במלחמתם ואבדו נפשות רבות.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: גְּדוֹלָה לְגִימָה, שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״. וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: מַרְחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים, וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים, וּמַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים, וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל, וְשִׁגְגָתוֹ עוֹלָה זָדוֹן.

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן קסמא: גדולה לגימה (אכילה) שגרמה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ד–ה). ור' יוחנן דידיה [משלו] אמר: הלגימה פעמים מרחקת את הקרובים, ופעמים מקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, שלא יענשו, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתו שפעמים אם אין מאכילים אדם רק מתוך שגגה הרי זה עולה ונחשבת כזדון.

מַרְחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים

ומפרטים ומבארים את הדברים: מרחקת את הקרובים —